בשבע 271: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , ד' בטבת תשס"ח

האזרח המודאג

ראש הממשלה ממשיך להיות הפרשן הכי טוב בעיר. לאחר שגינה את קריאות הבוז נגד יצחק רבין והוקיע את האלימות נגד קשישים, בחר השבוע ראה"מנו להביע את דאגתו מהגזענות כלפי אתיופים במערכת החינוך. מובן שדאגה כנה זו, כקודמותיה, תפסה כותרות בכל מהדורת החדשות של כל הערוצים, אבל חלילה לנו מלחשוב שזאת היתה מטרתו העיקרית של הראיס. לא, אולמרט בכלל לא חושב על התקשורת - הוא פשוט חש צורך לדבר בישיבות ממשלה, והתקשורת במקרה נמצאת שם כדי לצטט.

כשירות לציבור הקוראים, בדקתי היום את מקורותיי בלשכת ראש הממשלה, ואני יכול לספר על רשימת ההתבטאויות שיתפסו כותרות במהלך החודש הקרוב. בישיבת הממשלה הבאה יביע אולמרט צער על הקטל בכבישים, בעוד שבועיים הוא יגנה את הסחר בנשים, בתחילת 2008 הוא יתבטא בחריפות נגד מזג האוויר, ושבוע לאחר מכן יביע את דאגתו מכך שכבר לא נותרו לו נושאים להביע דאגה מהם.

לאחר מכן, אולי, הוא יתפנה לטפל ברצינות בנושא האיום האיראני והקסאמים מעזה. יש להניח שהוא יגנה אותם בחריפות.

ימין VS ימין

רק כדי למנוע אי הבנות: בסקאלה שבין הימין הרדיקלי לבנצי ליברמן, איני קרוב לאף אחד מן הקצוות. והשאלה אם אני ממלכתי או אנטי-ממלכתי תלויה בעיקר בשעה שבה אני קם בבוקר. משום כך, קל היה לי להזדהות עם עקרונות המאבק הימני שהציע איתי אליצור בגיליון הקודם (תחת הכותרת "המאבק הבא"), ובעיקר עם סעיף אחדות המחנה. שכל אחד יפעל נגד הגירוש לפי הקווים האדומים שלו, ובעיקר שלא יפריע לאחרים. מה רע?

בפועל, המצב מעט מורכב יותר. אליצור מציע כי כל הפועל למען מניעת ההרס, החורבן והגירוש ייחשב שותף, ומי שפועל נגד יוגדר כאויב. אך מה קורה אם פעולה מסוימת נועדה לעצור את הגירוש ובפועל עלולה לקרב אותו? תזכורת: הנוכחות היהודית בחברון היתה בסכנה מוחשית לפחות פעמיים, פעם אחת בעקבות הרצח שביצע ברוך גולדשטיין, ופעם נוספת לאחר שסוכן השב"כ אבישי רביב לקח אחריות על רצח ערבי בחלחול בידי ערבים. אם אני שומע על פעולה דומה שאמורה להתרחש במטרה (לטענת המתכנן) למנוע את הגירוש, האם אני אמור לשתוק ולא לנקוף אצבע?

במישור העקרוני יותר, לא בטוח שהבעיה האמיתית שלנו היא חוסר האחדות במחנה. מהפכות גדולות בהיסטוריה נעשו על ידי שילוב של שני כוחות מנוגדים, אפילו אויבים: הפלג המתון, המתקשר, הפסיבי – והפלג המרדני, הזועם, האלים. כך התרחשה מהפכת השחורים, כנ"ל המהפכה הפמיניסטית, כך גם צמחה הציונות, וכך צריכה להיראות גם המהפכה הציונית-דתית במדינת ישראל. הבעיה העיקרית במאבק בהתנתקות לא היתה היעדר אחדות, אלא חוסר איזון בשל היעדר 'חיילים' בפלג האקטיבי יותר, הבלתי ממוסד. זאת גם הבעיה המרכזית הנוכחית של תופסי המאחזים ומטה 'חומש תחילה'.

הנהגה כריזמטית ונבונה בקרב שותפיו לדרך של אליצור תוכל לאזן את הכוחות הפועלים בימין, ואז אפילו מועצת יש"ע לא תוכל להפריע.

הערבי מטוסקאנה

מחקר חדש שנערך באיטליה מצא כי ייתכן שליאונרדו דה-וינצ'י היה ממוצא ערבי. החוקרים הגיעו לאפשרות הזאת לאחר שגילו בציור של האמן טביעת אצבע האופיינית ליוצאי מדינות ערב. נכון שגם בישראל יש חוקרים המתמחים בטביעות אצבע ובערבים, אבל נראה כי הערבים שלנו מעדיפים לעסוק בסוגים אחרים של אמנות. אומר זאת ברוח ימי החנוכה: רנסאנס גדול לא היה פה.

לא לגמרי ברור כיצד אמורים ערביי העולם להתייחס לתוצאות המחקר האיטלקי. מצד אחד, אמן ומדען דגול כמו דה-וינצ'י אמור להיות מופת וגאווה גדולה למגזר. ומצד שני, דמותו רק מבליטה את ירידת הדורות של העולם הערבי בעידן הנוכחי, עידן שבו מזכירים המוסלמים יותר את ליאונרדו צב-הנינג'ה מאשר את איש האשכולות מטוסקאנה. אם כבר ציירים מפורסמים, האם לא היה טבעי יותר לחבר את הערבים לאוזנו הכרותה של ואן-גוך?

רגע, עוד גזענות אחת וזהו: אם דה-וינצ'י היה ערבי, האם יש מצב שהוא קרא לעצמו "דה-פינצ'י"? לכו תדעו, אולי זה מה שהצחיק את מונה ליזה.

חמסה עלינו

א. לא אהבתי את העובדה שאל גור, האיש שנאבק למען הצלת כדור הארץ, קיבל את פרס נובל לשלום. זאת הפעם השנייה, אחרי יאסר ערפאת, שהפרס מוענק לאדם המבקש למנוע את סיום הסכסוך הישראלי-ערבי.
 
ב. ארבעה מתוך חמשת ח"כי מרצ רצים השבוע לראשות המפלגה. קצת מצחיק, לא? דבר כזה לא היה קורה בימין – אצלנו היו רצים ארבעת הח"כים להנהיג ארבע מפלגות נפרדות.

ג. "מצטער, אבל מעולם לא תרמתי לכם" (אני מגשים חלום בשיחה טלפונית עם מתרימה שהודתה לי על תרומתי בעבר, השבוע).

ד. האדם האחרון בעולם שלא קרא את הספר 'רודף העפיפונים', כלומר אני, עשה זאת סוף-סוף בשעה טובה ומוצלחת. ובכן, מדובר במין טלנובלה סבירה ולא יותר, שעיקר העניין בה היא בזכות העיסוק שלה בהיסטוריה ובהווי של תושבי אפגניסטן.
 
ה. וסרט ה-DVD הצרפתי 'מחבואים', שבבסיס עלילתו יש לא מעט דמיון ל'רודף העפיפונים', מיועד בעיקר לצופים המתעניינים בדרך יותר מאשר בתוצאה. זהו סרט מותח, מרתק, מסתורי, מורט עצבים ומשוחק להפליא, אבל מי שמצפה לפתרון סגור ומוחלט בסגנון אגתה כריסטי – יתאכזב מרה.

יודע את מקומי

לפני שלוש שנים וחצי, עם עלייתו של אתר NRG לאוויר, חשפתי שם לראשונה שניים מהסודות השמורים במדינה: פניי וידי הימנית. ערוץ היהדות באתר של מעריב היה אז תקדימי ומרענן, והעבודה שם מבחינתי גרמה לי גאווה ותקוות לעתיד. לפני פחות משנה העתיק YNET את הנוסחה ופיתח ערוץ יהדות משלו. כיום אני כבר מחוץ לעסק, אבל כאשר פונים אליי כותבים צעירים מהמגזר ומבקשים סיוע והדרכה, אני ממליץ להם לנסות את מזלם באחד האתרים האלה.

מכיוון שהפניות אליי רבות וזמני קצוב (בסביבות 120 שנה, אני מקווה), אנסה לשרטט כאן קווים לדמותם של הכותבים ב-NRG יהדות וב-YNET יהדות. אם הכללים הבאים מתאימים למצבכם המשפחתי, לאופייכם ולתחומי העניין שלכם, האתרים של נמרודי ומוזס יכולים להיות מקום העבודה הבא שלכם. הערת שוליים: הכללים אינם כוללים טורים תורניים וכותבים משופמים, תודה.

1. בעבר הרחוק כתבו בערוצי היהדות בעיקר בחורות רווקות, ירושלמיות, פמיניסטיות וממורמרות. למרבה המזל, כיום המצב שונה לחלוטין, ושני הערוצים גדושים גם במאמרים של בחורות נשואות, ירושלמיות, פמיניסטיות וממורמרות.

2. המאמרים האישיים בשני האתרים חייבים לכלול אחד או יותר מהנושאים הבאים: רבנים, ילדים, חינוך, אוכל, רבנים, נשיות, אוניברסיטה, פמיניזם, אורחים, רבנים. כל המרבה נושאים במאמר אחד - הרי זה משובח.

3. הטכניקה לפיתוח רעיון למאמר פשוטה למדי: בוחרים מנהג קדום או מסורת מקובלת במגזר, רצוי משהו שקשור בחגים ובאמא, ואז כותשים אותו עד דק, או עד שממציא המנהג יתהפך בקברו שלוש פעמים בסגנון צוקהארה. דוגמא אפשרית למאמר: "כיצד סבלתי בסעודת פורים אצל אמא".

4. חובה להקליד את המאמר על מחשב, ולשלוח אותו באמצעות תוכנה מיוחדת המעבירה בהדפסה גם את הקוטריות של הכותב.

5. יש לשלב במאמר הומור מתוחכם במידה מספקת כזו שתאתגר את יכולותיהם הקוגניטיביות של הטוקבקיסטים.

6. מדור שלא יקטול את המין הגברי ו/או סמכויות פדגוגיות כלשהן - ייפסל מיד ולא יוכל להישאר במחשב אפילו בסל המיחזור.

7. הכלל החשוב מכולם: הכותב בערוצי היהדות חייב להיות אדם חסר תיאבון לחלוטין, כי המשכורת שיקבל לא תאפשר לו לקנות אפילו לחם. כמו כן, עליו להיות קהה רגש, בעיקר כדי שיוכל לספוג את הטוקבק הקבוע "דיייי!!!".

עד כאן כללי הכתיבה בערוצי היהדות. ואילו הכללים לכתיבה בעיתון בשבע, שהראשון שבהם הוא הנטייה לרדת על כותבי אינטרנט דתיים, יפורסמו במועד אחר.