בשבע 271: השוטר הטוב

הם לקחו את הפרשים, אמצעי הלחימה, הטרקטורונים וצבעי ההסוואה והכינו יום כיף בלתי שגרתי לחניכי בית הילד 'אחוזת שרה'.

עפרה לקס , ד' בטבת תשס"ח

קבוצת ילדים יושבת על הדשא, מביטה בשני פרשים רכובים על סוסים. הרוכבים פוקדים על הסוסים ללכת הצדה, ואלה מצייתים. עכשיו לצד השני. יופי, כמעט קרקס. הפרשים לוקחים את הסוסים לאחור, ובהתאם לסימן מוסכם פותחים בדהרה קדימה עד קו הקהל. ברגע האחרון הם עוצרים ואיש לא נפגע, אבל המעשה הזה מספיק כדי לזרוע בהלה בקרב הילדים ולעורר בקרב הצופים המבוגרים אסוציאציות מעמונה. "אמא'לה'", קופצת אחת מבנות השירות ומחפשת את חברתה, "איזה טראומות, איזה טראומות". אחרי חצי דקה כולם מתיישבים בחזרה. אחרי הכול, מדובר ביום כיף. 

שוטרים על הבמה


הציונות הדתית, שעד תקופת העקירות והפינויים כמעט לא נתקלה בשוטרים, נחשפה רק לפני שלוש שנים לסיפור הזה. אבל עבור אוכלוסיות רבות המשטרה היא כבר שנים סמל לכוחניות מוגזמת ול'איש הרע', או במקרים אחרים לגוף חסר יכולת אמיתית. המפגש הבלתי אמצעי פועל לשני הכיוונים, וההדים שהוא יוצר משפיעים הרבה מעבר ליום חד-פעמי
נר שני של חנוכה בבית הילדים 'אחוזת שרה' בבני ברק. שוטרי מג"ב שונים, חלקם נקראים בימים של שגרה ר' או י' או א', פזורים בשטח. הם הגיעו לכאן מוקדם בבוקר והכשירו את המקום כדי לערוך יום חווייתי לילדים שהוצאו מבתיהם וגדלים בפנימייה בבני ברק.

ליד מגרש הכדורסל הם פרשו מכל טוב היחידות המובחרות שלהם: אמצעי ראיית יום ולילה, מחסום דוקרנים שנפרש בזריקה, כלי נשק ואפודים, חליפת מגן לאירועי חומרים מסוכנים, בגדי הסוואה וטרקטורונים. הילדים המחולקים לקבוצות עוברים בין הדוכנים, במשמעת מעוררות השתאות, שומעים הסברים ומתנסים בלבישת בגדי הסוואה וברכיבה על טרקטורונים. תוך דקות יסתובבו בשטח ילדים מתוקים עם פנים צבועים בירוק ובשחור, אחרים ייגשו לפינת הפיינטבול שהכינו השוטרים ואחרים יגלשו מגג הבניין בסנפלינג.

סנ"צ אמיתי לוי, מפקד מג"ב מרכז (מהים עד גדר הביטחון ומאשדוד ועד חדרה), מסביר שימי קהילה כאלה קורים במחוז שלו 28 ימים בשנה, יומיים לכל אחת מ-14 היחידות שעליהן הוא מפקד. "הרעיון הוא לקרב את השוטרים לקהילה ואת הקהילה לשוטרים", הוא מסביר. גם לוי, כמו השוטרים שלו שאיתם שוחחנו במהלך היום הזה, מודע היטב לתדמית השלילית שיש למשטרה בעיני מגזרים רבים.

הציונות הדתית, שעד תקופת העקירות והפינויים כמעט לא נתקלה בשוטרים, למעט דו"חות תנועה, נחשפה רק לפני שלוש שנים לסיפור הזה. אבל עבור אוכלוסיות רבות המשטרה היא כבר שנים סמל לכוחניות מוגזמת ול'איש הרע', או במקרים אחרים לגוף חסר יכולת אמיתית. לכן, מסביר לוי, משתדלים במחוז המרכז להגיע לכל המגזרים, ובעת של רוגע. המפגש הבלתי אמצעי פועל לשני הכיוונים, וההדים שהוא יוצר משפיעים הרבה מעבר ליום חד-פעמי.

"לפני שבועיים היינו בבית ספר תיכון בטירה. היו הרבה חששות לפני. לקחנו שוטרים ערביים שלנו, והיה מדהים. דיברנו שם על הפערים בין המעשים שלנו בפועל לבין האופן שבו אנחנו נתפסים בעיני האוכלוסייה הערבית. עיתונאית אחת מטייבה אמרה לי בסוף שעכשיו היא מבינה שמשמר הגבול בעצם פועל לטובתה".

לוי איננו מזלזל במסקנה הטריוויאלית של העיתונאית הנכבדה. "כולנו חיים בתוך חברה של סטיגמות, עם שבלונות ועם בורות מסוימת. אנחנו ניזונים מתקשורת, והרעיון הוא לחשוף כדי להכיר. ביום הזה התלמידים ראו שאנחנו לא אוכלים ערבים לארוחת בוקר, ושאנחנו בעצם פועלים כדי לשמור על הרכוש ועל החיים שלהם, וכדי לסייע להם בכל מה שניתן. הם הבינו שכשהטרור מכה בתל אביב, זה פוגע בהם בחזרה, ובעצם מה שלא עושים היום כדי להתמודד עם פשיעה וטרור יחזור אליהם. מי שמתמודד עם המניעה של הדברים האלה הוא משמר הגבול".

מגזר אחר שמג"ב פועל מולו הוא המגזר הכפרי, שסובל רבות מגנבות חקלאיות. הרווחים שנגרפים מיום כזה הם לא רק תדמית והפחתת הפשיעה, כמו במגזר הערבי, אלא הגדלת מספר המתנדבים ואפילו המתגייסים.

לוי מספר על חבר'ה שחשפו ליום כזה ולבם נמשך אחרי ה'אפקטים' שהחייל מציע, ובהגיעם לגיל 18 דורשים בבקו"ם להגיע למג"ב. "במחזור האחרון, שמונה מושבניקים ביקשו להגיע למג"ב. זו אוכלוסייה שייחלתי לה הרבה זמן. עשיתי מאמץ שהם אכן יגיעו לחיל שלנו וישרתו באזור שבו הם מתגוררים, כי אין היכרות טובה יותר עם האזור כמו זו של בן המקום. אחד השוטרים האלה הוא בן של מזכיר באחד היישובים, שתמיד התלונן שלא מצליחים למגר את הפשיעה. עכשיו, אמרתי לו, את כל התלונות תעביר דרך הבן שלך, ואם תראה שלא מונעים את הפשיעה – זה כנראה קשה מאוד".

מאבק על התדמית

אתה מדבר על 28 ימי עבודה של השוטרים שלך, פלוס הוצאות של ציוד. זה עולה לא מעט כסף. מה הוביל אותך להחליט על מדיניות כזו?

"הקשר שלנו לקהילה ולילדים תורם החוצה, וגם לנו, פנימה. השוטרים שלנו מגיעים משדרות שונות של החברה. לא תמיד הם מכירים את האוכלוסיות שמהם מגיעים האנשים שאיתם אנחנו צריכים להתמודד. אם נשקיע בדברים האלה עכשיו, אולי נצטרך להתמודד פחות אחר-כך. פן נוסף הוא ערך ההתנדבות והנתינה. אני חושב שהשוטרים שלנו ניזונים מזה. הם משמחים ילדים, ואנשים נפתחים אליהם. אני חושב שהשוטרים יוצאים מאוד עשירים מיום כזה".

השוטרים שעמם שוחחנו מדברים על ערך של חינוך, בעיקר לציות ולשמירה על הדמוקרטיה, וגם לאזרחות טובה, והם אינם מכחישים שביום כזה, ובכלל, הם רואים בעצמם מחנכים המשמשים דוגמה אישית לאזרחי המדינה.

פקד בני דוידוב, סגן מפקד סמ"ג (סיירת מג"ב) 7, הוא האיש שהרים את היום הזה. השיחה איתו נערכת במג"בניקית קולחת. הטון, ראשי התיבות הבלתי נגמרים ומטבעות הלשון הם של המשטרה. החיוך והאדיבות הם של יום בקהילה.

החבר'ה שלך רגילים להיות קשוחים, לרדוף אחרי עבריינים ולהשתמש בכוח. איך הם משתלבים ביום כזה?

"מאחורי כל שוטר מסתתר אדם, ויש פה אנשים נשואים, עם משפחות וילדים. כולנו בסופו של דבר רגישים, וילדים עושים טוב ללובשי מדים".

מה יום כזה נותן לשוטרים שלך?

"זה מעביר להם מסר חינוכי, שאין כאן ניגוד אינטרסים בינינו לבין הקהילה. ואני מאמין שבני נוער שרגילים לראות את המשטרה בסיטואציות לא נעימות, באלף ואחת דברים, שאומרים שהמשטרה הפעילה יותר מדי כוח בכל מיני הפגנות וכו', רואים אותנו אחרת. שימוש בכוח הוא לא מטרה, אלא רק אחת מהסמכויות של משטרת ישראל כדי לאכוף את החוק ולתת שירות טוב לאזרחים".

 אורי, הרס"ר של סמ"ג 7, מוסיף משלו: "יכול להיות שיש ילדים שחוו פינויים (של הורים מהבית בצו בית משפט, ע"ל) והם פגשו את המשטרה מזווית אחרת, ובחשיבה שהם רעים. עכשיו הנגיעה היא בזווית אחרת".

הבית שתמיד נמצא שם


"זה אחלה של יום כיף, לראות ששומרים עלינו ושדואגים לנו. זה מחזק את הביטחון", אומרת אסנת, אחת מ-125 הילדים המתגוררים ב'אחוזת שרה'. "יש כאלה שיגידו שהשוטרים אשמים בכל מיני דברים וכאלה, אבל דוגרי, בלעדיהם מה היינו עושים? כנראה הם רצו להראות לנו שאכפת להם מאיתנו, אז הם באו לכאן"
הכלבן אוחז ברצועה של כלב רגיל למראה. בתנועת יד או בקריצת עין הוא מורה לו לרוץ או לשבת, ללכת לצדו או לעצור. לפתע מגיח שוטר נוסף, המשחק את תפקיד העבריין. הכלבן והכלב מציגים זינוק על ה'חשוד', הפלתו על הקרקע ונשיכה ביד. לפקודתו של הכלבן נעצר הכלב ונועץ עיניים מזרות אימה בחשוד. הילדים מתפעלים ושואלים שאלות.

"זה אחלה של יום כיף, לראות ששומרים עלינו ושדואגים לנו. זה מחזק את הביטחון", אומרת אסנת, אחת מ-125 הילדים המתגוררים ב'אחוזת שרה'. "יש כאלה שיגידו שהשוטרים אשמים בכל מיני דברים וכאלה, אבל דוגרי, בלעדיהם מה היינו עושים? כנראה הם רצו להראות לנו שאכפת להם מאיתנו, אז הם באו לכאן".

יוסף, ילד נוסף מהאחוזה, רצה בכלל לצאת הביתה. אחרי ככלות הכול מדובר בחנוכה, אבל, הוא מסביר בלשון של מבוגר, החיים הם לא תמיד מה שאתה רוצה מהם. "תמיד יש אכזבות ותמיד יש כיף. מצד אחד התאכזבתי, אבל מצד שני אני שמח שאני פה".

המג"בניקים שיוצאים, כאמור, לימי קהילה רבים, אינם רגילים להגיע לבתי ילד. בשיחות שערכו עם ההנהלה כהכנה ליום הזה הם מאוד התפעלו מהיחס ומהגישה של ההנהלה אל הילדים.

שמואל רון מנהל כבר 27 שנים את 'אחוזת שרה', בית לילדים בגילאי 6 עד 18 המגיעים בעיקר מאזור המרכז, כדי שהצוות יוכל לעבוד עם ההורים הביולוגיים של הילדים. זאת גם הסיבה שהמקום מפעיל קבוצות של הורים וילדים וסדנאות להנחיית הורים. "אנחנו מנסים לעבוד עם ההורים בכל מקום שאפשר. גם כשילדים הוצאו מהבית בניגוד לרצון ההורים ובצווי בית משפט. אנחנו מאמינים שאם הורים לא ישותפו בחינוך של ילדיהם – לא תהיה הצלחה", מסביר רון.

בהגדרתו של רון, מטרת העל היא להחזיר את הילדים הגדלים אצלו לביתם המקורי, אבל הדבר כמעט בלתי אפשרי, משום שהיום ממצות הרשויות הסוציאליות את כל הפתרונות בקהילה עד שמוציאים ילד מהבית.

ב'אחוזת שרה' מחולקים הילדים לקבוצות של 12, שלושה מטפלים בכל קבוצה. "גילינו שהצלחה בשיקום היא רק כשעובדים עם יחס אישי, בתכנית אישית לכל ילד". הוא מסביר. תוך כדי השיחה מתחילות לבצבץ סביבנו סוכריות על מקל, מעוצבות ומעוטרות: "זה של קבוצת הבנות הבוגרות שלנו", אומר רון בגאווה. "הן מזמינות את החומרים, הן מכינות את הסוכריות ומשווקות אותן. בסוף השנה הן יוצאות עם סכום כסף ומחליטות מה לעשות בו – הכול כדי שהן תוכלנה ללכת לבד על הרגליים כשתצאנה מפה".

קבוצת הבוגרות של האחוזה מעט יוצאת דופן. בדרך-כלל בגיל התיכון עוזבים הילדים את המקום לטובת כפרי נוער, שם היחס פחות אישי ואינטנסיבי. הבנות נשארו כאן, כדי להגן עליהן מפני ההמוניות.

חוזרים אל הקהילה

אתה מדבר על הצלחה בשיקום. מהי הצלחה בעיניך?

"הצלחה זה שהילדים של הילדים שלנו לא יגיעו לכאן", אומר רון, למוד הניסיון, ותר בעיניו אחר איש צעיר בחולצה שחורה. "את שואלת מה זו הצלחה? את רואה את הבחור שעומד שם? הוא הגיע לכאן בתור ילד בן 11, אחרי שהוא דפק לעובדת הסוציאלית בדלת ואמר לה: 'הבית שלי זה לא בית שראוי לגדול בו, אני רוצה ללכת לפנימייה חקלאית'. הוא בא לכאן, ראה תרנגולת וברווז, ואמר: 'בסדר, זה מתאים לי'. הוא גדל פה, וכשהוא סיים סידרנו לו מלגת לימודים באוניברסיטה. הוא למד, סיים תואר מהנדס והתחיל לעבוד בהיי-טק. אחרי תקופה הוא הגיע אלינו ואמר: 'אני לא בשביל לעבוד בהיי-טק, אני צריך לעבוד עם ילדים', והוא כאן כבר שנה שלישית, הקים את משפחתו פה, והוא משמש הרכז החינוכי שלנו. זו הצלחה, יש הרבה כאלה. אמנם לא כולם עובדים כאן, אבל ההצלחה היא כשהם הולכים על הרגליים שלהם לבד".

חנוכה, חופש, ואתם כאן.

"אנחנו פתוחים 365 ימים בשנה. כל ילד שרוצה להישאר פה, גם אם מותר לו ללכת הביתה, יכול לעשות זאת, והוא לא צריך להסביר למה. בכל שבת וחג נמצא כאן מחצית מהצוות, כדי שכשילד הולך הוא יוכל לחזור אחרי שעתיים כי בבית לא היה טוב, או כי הוא הלך הביתה ואף אחד לא חיכה לו, למרות שתיאמנו את היציאה שלו. הצוות גר כאן. זה בית ילדים, ובית לא סוגרים".

רון מדבר על החשיבות של הנוכחות של שמחה בחיי הילדים. צעד הכרחי בשיקום, כך הוא קורא לזה, הוא השבת שמחת החיים והילדות שנגזלו מהם שלא באשמתם. "לפעמים הם מגיעים לכאן זקנים". בהקשר הזה, יום קהילה של מג"ב משמח את הילדים ומרומם את מצב הרוח. "מעבר לכך, יום כזה אומר לילדים שהם רצויים, שמישהו בא אליהם ורוצה לתת להם ולהיות איתם. אנחנו גם מחנכים אזרחים יותר טובים, ומציגים לילדים את השוטרים בפן הטוב שלהם. בסך הכול, רובנו ראינו את השוטרים מהצד השני שלהם. יום כזה עבור הילדים שלנו הוא חינוך לאזרחות טובה, וגם המסר הוא שאם נתקלת באלימות – יש מי ששומר ומגן עליך".

"עמנואל היה רוצה לשמח"


שמואל רון: "אנחנו פתוחים 365 ימים בשנה. כל ילד שרוצה להישאר פה, גם אם מותר לו ללכת הביתה, יכול לעשות זאת, והוא לא צריך להסביר למה. בכל שבת וחג נמצא כאן מחצית מהצוות, כדי שכשילד הולך הוא יוכל לחזור אחרי שעתיים כי בבית לא היה טוב. הצוות גר כאן. זה בית ילדים, ובית לא סוגרים"
אל הקהל מצטרף איש עם מעיל חום בהיר וזקן לבן. הוא מביט בהצגה של הכלבן, מתפעל בשקט עם הילדים מהמשמעת ומהצייתנות. מדובר באילן, אביו של סא"ל עמנואל מורנו, מפקד בסיירת מטכ"ל שהשוטרים החליטו להקדיש את היום לזכרו. "אני כל-כך שמח שהיחידה אישרה שהשם של עמנואל יהיה על יום כזה, יום שקשור לילדים. עמנואל מאוד אהב ילדים, וכל מה שהוא היה יכול לעשות למען בני נוער ומכינות הוא היה רץ לעשות".

גם מורנו האב איננו פוסח על האמביוולנטיות שחשים האזרחים כלפי המשטרה. "כאן הם מראים פן חיובי של המשטרה, שאנחנו יודעים שיש גם פנים אחרים, ולכן אני שמח על האירוע. זה ממש עמנואל. הוא גם לא תמיד הסכים עם מה שהממסד עשה, אבל הוא שירת במדים, ועכשיו, כשהוא נחשף, אפשר לומר שהוא היה פן חיובי של המדינה. עמנואל העדיף אמנם לראות את עצמו כמשרת את ארץ ישראל, אבל המדינה היא זו שמאפשרת לשרת את הארץ".

אילן מורנו משוכנע שאם בנו היה מתבקש להשתלב ביום כזה, הוא היה מוצא את עצמו עם עובדות 'אחוזת שרה' מאחורי דוכן הנקניקיות. "הוא היה מדיח כלים ומשרת אותנו. היה מתאים לו לעמוד שם ולחלק את האוכל לילדים בשמחה".

רכב השיקוף של המשטרה, שהדגים איתור של תיק עם אמצעי לחימה, מתחיל לצאת מהמקום, ואחריו מתחילים השוטרים להתקפל. את שמואל רון אנחנו שואלים מה המסר שהוא רוצה להעביר לקוראי 'בשבע', והוא לא זקוק להרבה זמן מחשבה כדי לבקש: "אנחנו כאן אחת החוליות החלשות בחברה. מדובר בילדים שאינם יכולים לגדול בבית משלהם. אנחנו רוצים להחזיר את הילדים לקהילה, כחוליה חזקה בשרשרת, כדי שהם ימשיכו לגדל דור של ילדים שלא יצטרכו אותנו.

"תקבלו את הילדים שלנו בקהילה כמו כל ילד אחר. לא ברחמים, אלא כשותפים אמיתיים. אם אנחנו נקבל אותם, ניתן להם הרגשה שהם רצויים ואהובים – יש סיכוי שהם יחזירו לנו כשהם יהיו בוגרים ויתרמו לחברה. אם תהיה להם תחושה שאנחנו דוחים אותם, ניאלץ לשלם על זה מחיר כבד".

ofralax@gmail.com