חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 271ראשיהפצה

הרבי מרקד על המסך - בגליון השבוע

הסרט 'לעולם אינך יודע' מצליח לפצח את סוד הקסם של הרב שלמה קרליבך, באופן שגרם גם למפיק טלנובלות לגמור חבילת טישו תוך כדי צפייה.
13/12/07, 15:16
מנורה חזני

לעולם אינך יודע...
לעולם אינך יודע.

"ר' שלמה היה אומר, כשרב'ה מסתכל עליך בעיניים, אתה יודע שאתה קיים. וזה הדבר המהותי שהוא עשה, הסתכל עליך כעל פרט, שאל 'מי אתה'? בכל השנים האלה בבני עקיבא, כחניך, כמדריך, כקומונר – אף פעם לא התפניתי לשאול את עצמי מי אני, מה אני עושה, מה אני אוהב, מה אני רוצה? השירים של שלמה הם כאלה, מדברים על הרצון של האדם הפשוט"
עד כמה אנחנו יודעים זה על זה?
האמת היא
שכל אדם נברא בצלם אלוקים.
אלוקים כה עמוק, כה נסתר
לנו נותר לאהוב זה את זה
זה אחד השיעורים החשובים
של הבעל שם טוב הקדוש.
מה אתה יודע על אדם אחר
האם הוא קדוש או לא?
כל כך הרבה אנשים
נראים לנו לכאורה
מעט לא קדושים.
אני מברך אתכם
אל תשפטו אותם
כי לעולם אינך יודע...

כך נפתח סרט הביכורים של בעז (בוזי) שחק, 'לעולם אינך יודע', שהוקרן לאחרונה בפסטיבל הקולנוע היהודי בסינמטק ירושלים. כבר בשניות הראשונות סוחף הסרט את הצופה אל עולמו הקסום והחמקמק. עשר שנים נדרשו לבעז, הבמאי והתסריטאי של הסרט הזה, לפצח את סוד קסמו.

שחק, בן 35, אב לארבעה ומתגורר באלון שבות. כבר בשנה א' ללימודיו בבית הספר לקולנוע 'מעלה' התחיל בעז לתכנן את הסרט: "אני זוכר היטב את הפגישה הראשונה שלי עם הרב קרליבך. זה היה בזמן שלמדתי בישיבת ההסדר באפרת. הרב קרליבך הגיע לעונג שבת ביישוב, ואנחנו הצטרפנו, כמה בחורים מהישיבה. אני זוכר את דבר התורה שאמר על 'ויבוא יעקב שלם עיר שכם'. הדברים נבעו אצלו ממקום עמוק כל-כך, עד שלא יכולת שלא להתייחס לזה. זה לא היה וורט. כל מה שהוא אמר נראה כאילו הוא קיומי עבורו. ממקום אמיתי, קשוב.

כשהרבי מסתכל בעיניים

"אני באתי מבני עקיבא, בתקופה שבה הקולקטיב היה הדבר החזק. כולם הלכו ביחד, כמו עדר, עם תחושה מאוד צודקת וברורה. גם השירים היו כאלה. כמו 'משיח, משיח משיח', שירים שכולם שרים ביחד, מהר וחזק, כמו מארשים. בשלב מסוים בזמן לימודי בישיבה זה התרסק בשבילי. היום אני מבין שההתרסקות הזו באה כדי לפנות מקום לרוחניות אחרת.
"הלכתי להופעה של הרב קרליבך באולם ישן מול 'ביקור חולים' בירושלים. ההופעה שלו היא לא מין משהו כזה שהוא שם, רחוק על הבמה, ואתה אי שם בחושך, נחבא. ממש לא. היה מתח כזה, כאילו כל רגע הוא יכול להסתכל עליך בעיניים, להגיד לך 'שלום, ברוך הבא. מי אתה?'

"ר' שלמה היה אומר, כשרב'ה מסתכל עליך בעיניים, אתה יודע שאתה קיים. וזה הדבר המהותי שהוא עשה, הסתכל עליך כעל פרט, שאל 'מי אתה'? בכל השנים האלה בבני עקיבא, כחניך, כמדריך, כקומונר, אף פעם לא התפניתי לשאול את עצמי מי אני, מה אני עושה, מה אני אוהב, מה אני רוצה? השירים של שלמה הם כאלה, מדברים על הרצון של האדם הפשוט. 'הנשמה לך והגוף פועלך', 'שיבתי', 'אשא עיני אל ההרים'...".

מה רצית בעצם לעשות בסרט הזה?

"רציתי שאנשים ירגישו מה שאני הרגשתי. שיפתחו את העיניים ואת הלב לדבר הזה שקורה. במהלך העשייה של הסרט, הבנתי שאני רוצה לעשות סרט על הקסם הזה שפגע באנשים, ושזה לא משנה באיזו דמות אבחר. זה יכול להיות אדם שפגש אותו לדקה, ויכול להיות מישהו שהיה איתו כל החיים, כמו מימי".

לאחר ההקרנה בסינמטק עלתה לבמה מימי פייגלסון, תלמידתו של הרב קרליבך שליוותה אותו במשך שנים רבות, והיתה גם מדריכתו של בוזי בשבט נבטים בבני עקיבא ברחובות. בוזי פגש בה פעם נוספת, בתקופת הלימודים בבית הספר 'מעלה', שם לימדה אותו (ולמען הגילוי הנאות, גם אותי, באותה הכיתה, מ"ח)

מימי, שהגיעה להקרנה במיוחד מלוס אנג'לס, עלתה לבמה עם כרך בלוי וקרוע מרוב שימוש של הספר 'מי השילוח', שממנו שלפה מכתב ששלח בוזי בשנה ב' למנהל בית הספר דאז, אודי ליאון, שבו הוא מבקש להתחיל את הסרט על הרב שלמה קרליבך, ומבקש כי מימי תהיה המנחה שלו.

לידה קשה וארוכה

כמעט עשר שנים חלפו מאז. בוזי התחיל את הסרט פעמים רבות: "התחלתי לצלם ביארצייט הרביעי של ר' שלמה. לא ידעתי מה אני מצלם. הרגשתי משהו חזק, לא איזו ידיעה מה אני עושה. צילמתי וצילמתי והתייאשתי, כי הרגשתי שאני מצלם אותו הדבר כל הזמן". גם לאחר שלוש שנים לא הצליח בוזי לסיים את הסרט ולהגיש אותו כסרט גמר.

מדוע בעצם לא סיימת את הסרט בזמן הלימודים?

"כי לא הרגשתי שיש לי משהו מספיק טוב ביד. לא הצלחתי אז לבטא את מה שאני מרגיש".

זה לא היה מייאש?

"זה היה מייאש מאד. אחד המורים ראה את הכתב שלי ואמר לי: אתה אחד שמתחיל דברים ועוזב באמצע. וחמור מזה, אחד הרבנים שלי קרא לי פעם 'בוזי, איש של התחלות'. כשכולם סיימו את הלימודים עם סרט גמר ביד, הרגשתי תחושה גדולה מאוד של החמצה. צער גדול. סיימתי איכשהו בכך שצילמתי וערכתי סרטים של אחרים ("איכה" של לייזי שפירא ו'שלום יעקב שלום מלכה' של אופיר שטיינבאום). היום אני מבין שזה היה לטובה, כי התמחיתי בתחומים האלו, וזה עזר לי מאוד בסרט הזה.

"עזבתי את הסרט. הפסקתי לעבוד עליו. ואז יום אחד נכנסה אלה ווטרמן, ידידתי לחדר העריכה, כשערכתי סרט עבור אחת התלמידות ב'מעלה', ואמרה: 'בוזי, זה לא בסדר שעזבת את קרליבך'. החלטתי לעשות מעשה. באותה תקופה עבדתי בערוץ 'התכלת', ופגשתי שם את אריק וייס, חתנו של המפיק דני פארן. אמרתי לו: 'אני עושה סרט על קרליבך, אולי זה מעניין את החותן שלך?' אחרי כמה ימים הוא הזמין אותי לפגישה".

לא חששת לעבוד עם מפיק גדול ומנוסה כל-כך, ועוד אחד שידוע כמפיק טלנובלות?

"חששתי מאוד. בפגישה הראשונה באתי עם כמה דפים שכתבתי על הסרט, שהיו כתובים לא כמו שצריך לכתוב. הוא קרא אותם ושאל אותי: מי קהל היעד שלך? עניתי לו: 'קצת דתיים, קצת חילונים, קצת חרדים, כל מיני...' אז הוא אמר לי: 'לא לא לא. קהל היעד שלך זה אתה'. גיליתי אדם צנוע מאוד, איש משפחה. לאורך כל הדרך הוא לא התערב בעבודה ולא ניסה לקחת אותה לאן שהוא חשב שצריך. כל הזמן הוא אמר לי: 'לך עם הלב שלך'. הוא ניסה לעזור לי ולכוון אותי אל המטרה שרציתי להגיע אליה. זו תכונה נדירה מאוד אצל מפיקים. גם בזמן הלימודים, כשהיינו מראים גרסאות של הסרט לוועדות שיפוט, היו שם כמה אנשים דעתניים שהיו מנסים לקחת את הסרט לאן שהם רצו, אבל בעצם הם החמיצו את המטרה".

לברור את היהלומים מהלכלוך


הסרט נוגע לא רק בדמותו של הרב קרליבך, אלא גם בסיפור חייו ובמחיר ששילם על הדרך שבה בחר. על סילוקו מחב"ד – בית מדרשו, ועל הפספוס הגדול של גאון ועילוי כמוהו, אילו רק היה נשאר ראש ישיבה. אבל הרב שלמה קרליבך בחר לעזוב את ספסלי בית המדרש, ולהתהלך ברחובות
אך גם המפגש עם דני פארן לא היה סוף הדרך. "עבדתי על העריכה במשך שנה לבד. כשהראיתי את הדראפט הראשון לדני פארן, הוא גמר חבילת טישו שלמה. פשוט בכה כל הסרט. אבל באיזשהו שלב הרגשתי שזה תקוע. עשינו ישיבה ואמרתי לו: 'אני מרגיש שהכול תקוע. אין סצנות, יש רק ראיונות'. אז הוא אמר לי: 'אל תדאג, יהיה לך סרט בלי סצנות'.

באותה ישיבה ישבה גם בתו של דני, מיכל. היא אמרה: 'אין בעיה, אני אערוך את הסרט'.

היא הכירה את הרב קרליבך לפני כן? לא חששת שמישהי מבחוץ, שלא מרגישה את מה שאתה מרגיש, תהרוס את מה שעשית?

"לא. לפני עריכת הסרט היא אמנם הכירה את קרליבך מעט מאוד, אך מההתחלה היא הקשיבה וניסתה להבין מה אני רוצה. היא הלכה עם זה מתוך הרבה הקשבה, לאורך כל הדרך. את התסריט לסרט אני כתבתי, והיא סידרה את הסצנות והרכיבה את הפסקול, שמורכב כולו משיריו של ר' שלמה".

יחד הצליחו להגיע אל היצירה הנוכחית, האורגת בתוכה פסיפס נדיר של דמויות, גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, בארץ ומחוצה לה. שמות הדמויות אינם מצוינים בסרט, במכוון. כמו שהרב קרליבך לא תייג אף אחד, אלא שפע אהבה עמוקה לכל אדם באשר הוא, כך גם הסרט מבקש מאיתנו להכיר את הדמויות, ללמוד אותן ולהקשיב להם. הסרט נוגע לא רק בדמותו של הרב קרליבך, אלא גם בסיפור חייו ובמחיר ששילם על הדרך שבה בחר. על סילוקו מחב"ד – בית מדרשו, ועל הפספוס הגדול של גאון ועילוי כמוהו, אילו רק היה נשאר ראש ישיבה. אבל הרב שלמה קרליבך בחר לעזוב את ספסלי בית המדרש, ולהתהלך ברחובות.

"כשאנחנו פותחים ספר, ולא מבינים דבר מה, אני חושבת שלימדת אותי אלו שאלות לשאול", אומרת בסרט מימי פייגלסון לרב קרליבך. "אבל כשאני מהלכת ברחובות, אני כלל לא יודעת אלו שאלות לשאול. וקיוויתי שעכשיו אולי תוכל ללמד אותנו אלו שאלות לשאול ברחוב".

והרב קרליבך עונה: "אחד הדברים שהבנתי כשהייתי בישיבה, שהוא חסר. ישנה התורה של 'בשבתך בביתך', כשאתה יושב בביתך. וישנה התורה 'ובלכתך בדרך'. כשהייתי בישיבה למדתי את התורה של 'בשבתך בביתך'. געוולד, כמה שלמדתי את זה. עד התהום. את 'בלכתך בדרך' איש לא לימד אותי. למדנו זאת הרבה פעמים. החיים האלה הם החיים הכי משמעותיים שיש לנו. על-פי המסורת ועל-פי הזוהר אנחנו יורדים 3-4 פעמים. בעתות חרום חמש פעמים. אבל אתם יודעים, בגלגול החיים הזה אנחנו שבים ופוגשים את כל האנשים, שבים ופוגשים את כל האנשים מגלגולי החיים הקודמים.

זה קסום. וכשאני הולך ברחוב, אני מקווה שאם יש מישהו שאני אמור לפגוש, אנא, אל תיתן לי להתעלם ממנו. בהרבה מקרים זה דורש תעוזה רבה. צריך אומץ כדי לעצור אדם ברחוב ולומר: היי, מי אתה?"

לא כולם ראו בעין יפה את הבחירה הזו.

בתקופה שבה הכרת את הרב קרליבך, נחשפת לסטיגמה שהיתה עליו, כאחד שאליו לא כדאי להתקרב?

"כן. אני זוכר שאנשים אמרו שהוא מוזר. הרבי המרקד. אחד שמסתובב עם כל ההיפים וההומלסים. לא הבינו מה אני מחפש שם".

"פעם הוא נסע לוועידה של יהלומנים בניו יורק", מספרת נחמה סילברס המנגנת בנבל אלקטרוני, "אמרו לו: 'שלמה, אנחנו אוהבים אותך, אתה שר יפה כל-כך, אתה מלמד יפה כל-כך, אבל למה אתה מתחבר עם האנשים המוזרים, המלוכלכים האלה ברחוב?' אז הוא אמר: 'כשאתה הולך לראשונה למכרה וכורה את היהלומים, הם מגעילים ומלוכלכים. אתה חייב ללטש אותם כדי שינצצו. וזה מה שאני עושה עם כל החברים שאני פוגש'".

סבלנות בדרך

"גם היום", מספר בוזי, "אני מרגיש שלא תמו הקשיים. היתה אכזבה בצוות כשלא התקבלנו לתחרות על פרס וולגין בפסטיבל ירושלים, אבל לי זה לא משנה. מספיק ששני אנשים אומרים לי שהסרט נגע בהם. מבחינתי זה מספיק. ואם יש עוד אנשים שהסרט נגע בהם, זה רווח נקי.

יש הרבה ביקורת על בית הספר 'מעלה', על כך שהוא מחמיץ את מטרתו, ובמקום להיות כלי ביטוי לציבור הדתי, הוא בועט בהלכה ובציבור.

"דבר ראשון, צריך לזכור שזה המקום שצמחנו בו, ולא היה לנו מקום אחר ללמוד בו, ועל כך מגיע לו כל הקרדיט. בביקורת נתקלתי הרבה פעמים. אני תמיד עונה: בדברים האלה צריך סבלנות. ביצירה צריך הרבה סבלנות, לתת לדברים את הזמן שלהם. בסופו של דבר היצירות שמעוררת כעס יתגלו כפחות חשובות. הסבלנות תשתלם ויצמחו יצירות עמוקות יותר, שייתנו ביטוי לאינספור תחומים ורגשות שמעסיקים את הציבור הדתי. אבל צריך סבלנות. כמו שאני חיכיתי לסרט הזה עשר שנים, ואני לא מצטער על אף רגע".

במקרה של הסרט הזה, הסבלנות אכן משתלמת.

כבוגרת בית הספר 'מעלה', וכחברתו של בעז לספסל הלימודים, אני יכולה לומר כי המסע המתחיל בשנה א' בלימודים בבית הספר הוא ארוך ומפרך. הליכה בדרך לא סלולה, שאיש לא הלך בה לפנינו. מסע של חיפוש אחר שפה משלנו, שפה של אמונה, שפה ללא הציניות הישראלית האופיינית. שפה שהיא יהודית, מקורית, מחוברת חיבור עמוק למקום שממנו באנו לפני שיצאנו לגלות.

הדרך ארוכה וקשה. פעמים רבות שמעתי משפטים כמו: "הסרטים של מעלה משעממים. מדברים רק על מכנסיים וכיסוי ראש". "למה הסרט שלך לא חינוכי?" אני מודעת לכך שרבים ציפו וחיכו לכך שמישהו ישמיע סוף סוף את קולם, ונכזבו כאשר סרטים של תלמידי 'מעלה' בעטו בהלכה, או ניסו לעורר דווקא את הבעייתיות שבעולם הדתי, במקום את היופי שבו. רבים הפסיקו להאמין שבית הספר אכן יקיים את ייעודו.

אך לאורך הדרך, ברגעים שבהם הייאוש לא הכריע אותי, ידעתי כי הדרך ארוכה. דור שלמד רק לאחוז בעט, לא יוכל ברגע אחד ללמוד לאחוז במצלמה.

הסרט 'לעולם אינך יודע' הוא כמים קרים לנפש עייפה, לאלו שלא התייאשו מלצפות. שהאמינו אפשר שלא לצפות. הסרט הזה מצליח לפרוט על נימים רדומים בנשמתו של הצופה ומעורר בו געגוע רדום, כמיהה לטוב, לאהבה, לגאולה. הוא חוצה חומות ומגדרים, ונוגע בנקודה פנימית עמוקה שקיימת בכל אחד מאיתנו. בכך, מעבר למקצועיות הצילום והעריכה, סוד כוחו.

אני יודעת שטרם הגענו אל המנוחה ואל הנחלה. עוד רחוקה הדרך אל יצירה יהודית שלמה, המבטאת את כל נימי חייו של עם הקם לתחייה בארצו. אך כשישבתי שם, באולם שהיה גדוש באנשים שביקשו לצפות בסרט, המטרה נראתה קרובה יותר, אפשרית יותר.

בתום ההקרנה, לקול מחיאות הכפיים הסוערות ולמראה החיבוקים עם המפיק ועם הדמויות הראשיות בסרט, צעק לבוזי מישהו מהקהל בהערצה: "בוזי, איש של סופים".