בשבע 271: חומש, עוד לא הסוף

הסרט 'התנערי' חושף את הדילמות של גרעין חומש בימי המאבק, את היחסים עם ותיקי היישוב ואת התקווה לבנין מחודש.

אמציה האיתן , ד' בטבת תשס"ח

סרט אחד, ויש בו הכול: חלוציות, התפכחות, מאבק, פיוס, ייאוש ותקווה. אם תרצו, תוכלו לראות בו סרט המשך, אבל הוא בהחלט יכול לעמוד בפני עצמו. הסרט 'התנערי' של מנורה חזני מתאר את תקופת מגוריהם בחומש שלפני הגירוש ואת המאבק בגירוש, עד לסוף, שאותו כולנו יודעים.

לכאורה, זהו פרט שמוריד מהדרמה ומנטרל את המתח. הרי כולנו מכירים את התסריט, וחלקנו אף היינו שם. אלא שמה שחשוב באמת איננו התוצאה הסופית, אלא הדרך. הדיונים הפנימיים, המתח בתוך היישוב, היחסים האמביוולנטיים עם ותיקי היישוב וההתמודדות עם הגירוש – ואלה נמצאים בסרט ביד רחבה ובפירוט רב.

מנורה ואריאל חזני עברו לחומש מיד לאחר החתונה, ובנו את הגרעין התורני שבא לחזק את היישוב. בסרט הקודם, 'בחומש, קרוב לשמים' מתארת חזני את המעבר לחומש ואת תחילת דרכה של המשפחה הצעירה בפסגת ההר המדהים. זה היה ממש מתבקש להוציא סרט המשך, סרט שיראה את המהלך האכזרי של עקירת המשפחות, לאחר שהצליחו להתערות בתוך היישוב ולהוות סמל של שילוב ישראלי וציוני.

אם ראיתם את הסרט הקודם, ודאי תזכרו את הצילום העצמי של מנורה ואריאל, איכות צילום, שהאותנטיות שלו חיפתה על חוסר השלמות המקצועית. הפעם הסרט מושקע יותר מבחינה מקצועית, ויחד עם משה אלפי המפיק, אנחנו יכולים להתפעל מהצילומים של משה חורי – דבר שמוסיף המון לסרט.

הוא נפתח בצילום רחב אופק של שכונת המגורשים בשבי שומרון, כשמשם משקיפה מנורה אל ההר שבו היה ביתם. יחד עם זיכרונותיה, אנחנו עוברים אל התקופה הקשה שלפני הגירוש. הסנונית הראשונה היתה בדמותם של קבלני הריסה, שהגיעו כדי לתכנן את עבודת ההרס, ואף לא הסכימו להביט בעיניהם של התושבים שאת ביתם הם עומדים להרוס.

בעריכה מקבילה, השכילה חזני להעמיד זה מול זה את התושבים הוותיקים האורזים בצער את בתיהם, מול הדור הצעיר והאורחים שהגיעו כדי להיאבק בכל כוחם נגד הגזרה. היא גם אינה מתעלמת מאלה שהרגישו ש'גונבים' להם את היישוב, ולא הסכימו לקבל בברכה את האורחים שדרכם שונה משלהם. חזני אינה שופטת את הצדדים, ואף לא באה מנקודת מבט מתנשאת, אלא מציגה בפנינו בהגינות וברגש את כל הצדדים שהרכיבו את הפאזל הישראלי כל-כך – חומש.

בהפגנה השקטה בנתניה אנחנו נחשפים להתעלמות הזועקת של הציבור הרחב. באריזת בתיהם של העולים הרבים שהקימו את חייהם בחומש, אנחנו פוגשים באטימות הרבה של הממסד. צעירים ערביים המגחכים בזמן האריזה, זלזול מכוון ברכוש של אלה שנאלצו להיעקר, ויחס בלתי אנושי כלפי המשפחות הגרות במקום – כל אלה צפים ועולים, מבלי צורך בהסברים מפורטים.

ברגע של אינטימיות אנחנו נכנסים לפגישת עבודה של אנשי הגרעין, ששואלים את השאלה הקשה: האם טוב לנו שיגיעו המון משפחות, או שמא הן רק יכבידו עלינו? והתשובה, שבה מקופלת תכלית הרעיון הלאומי – לנו זה לא נוח, אבל זה יועיל למאבק. וכך אנחנו רואים מאות צעירים ומשפחות המגיעים להתגורר באוהלים ובמדשאות, ומתקבלים בברכה על-ידי אנשי הגרעין. בשלב זה אנחנו כבר קולטים היטב את הרעיון של ההשתחררות מהקליפות שמקיפות אותנו מכל צד: המשטרה, מערכת המשפט, התקשורת וגם הצורך לקבל הכרה מהציבור החילוני.

אחת הדמויות המובילה את הסרט היא דמותה הצבעונית של אליס זימן, שחיה שנים רבות במינכן, התחתנה עם בן קדומים, ויחד הצטרפו לגרעין הדתי בחומש. בתחילת הסרט אליס יושבת כשכריסה בין שיניה ומכינה מזוזות מעוטרות.

לקראת סופו של הסרט היא כבר מסתובבת עם התינוקת שלה, מעודדת את קבוצות הכתומים ונותנת בדמעות מזוזה למזכרת לשכנים הוותיקים. אי אפשר שלא לבכות יחד איתה כשהיא מובלת החוצה מביתה, ושרה בדבקות: "שיר המעלות... הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע", ולהתפלל יחד איתה: "בא יבוא ברינה נושא אלומותיו".

'התנערי' מסתיים בעלייה המחודשת לחומש, וכך מהווה מסמך אותנטי מצמרר וחשוב, בהבנת שעות השפל של מדינת ישראל ובתקווה לחידוש הבנייה וההתיישבות.