בשבע 271: שאלת השבוע

אנשים שהמערכת בחרה , ד' בטבת תשס"ח

רוב יוצאי אתיופיה עברו בחינוך הדתי/ ד"ר יחיאל שרמן, מרכז קורס המנהלים בבר-אילן ומפקח בדימוס

התמודדות עם אוכלוסיות מגוונות היתה נחלת החינוך הדתי מאז ומתמיד. בהיותי מפקח במשרד החינוך, הגענו להישגים הטובים בארץ גם עם תלמידים ממשפחות ברמה סוציו-אקונומית נמוכה.

ברור לנו כי יש קושי רב להתמודד עם פערים אדירים בין התלמידים. יש המגיעים לכיתה א' עם אוצר מילים דל ויש שאוצרם גדול פי עשרה. למדנו להתמודד עם כולם, וברבים מבתי הספר אוכלוסיית יוצאי אתיופיה שולבה בכל הלמידה והעשייה. הפער הוא אדיר, אך רצון, מוטיבציה, נחישות ותחושת שליחות של המנהלים והמורים הביאו לתוצאות מעולות. התהליך אטי וארוך, שהרי אין קפיצות דרך בחינוך.

רוב יוצאי אתיופיה לומדים בחינוך הדתי מאז הגיעם ארצה. מעולם לא היו קיבלתי הערות, הארות או סיוע בחשיבה ובתקציב של מישהו ממשרד החינוך. נתנו לנו להתמודד עם קושי עצום זה של פערים. בבדיקה עם חברים משדה החינוך והאקדמיה, במטרה להכיר מי ומי הם הצעקנים הטוענים על קיפוח, נמצא כי רובם ואולי כולם הם עצמם וילדיהם הפרטיים לא היו במגע עם יוצאי אתיופיה ולא למדו עם אוכלוסיות קשות.

ברוב מוסדות החינוך הממלכתי דתי יש אוכלוסייה מבוססת, כמעט בלא התמודדות עם פערים. היום אני מבקר עם סטודנטים בכל מיני מוסדות חינוך שבהם לומדים יוצאי אתיופיה ואוכלוסיות קשות, ואנו רואים ההישגים נפלאים. לא שמעתי מהמתנפלים למיניהם מילה אחת חיובית על הצלחות, וכאלה יש המון.

אנו נמשיך לעזור ולטפח את המתקשים ולפתח את המצוינים, כשם שהעם היהודי עשה במשך אלפי שנים. פתאום עכשיו קמו פוליטיקאים ומציעים מיליארד שקל לעזרה. היכן היו מרגע בואם של העולים? היכן השמאל המתיימר להגן על צדק? היכן העיתונאים? הסופרים? אין לי שום ציפיות מהם – אנו נמשיך ללמד ילדים מכל האוכלוסייה ולהיות הטובים ביותר.

יחס אישי הוא סוד ההצלחה/ הרב שרון שלום

המצב שבו נמצאת הקהילה יוצאת אתיופיה: הקשיים, הבעיות, הניכור, הפער ומשבר הקליטה, מצדיק השקעה מרבית ואף גיוס לאומי והפניית כל האמצעים והמשאבים שאנו רואים היום. ואכן יש מתנדבים רבים וארגונים רבים הרוצים לסייע לקהילה זו. עם זאת ההתקדמות אטית. יש הצלחות רבות בכל תחומי החברה הישראלית, אבל עדיין יש לא מעט תסכול מצד גורמים מחנכים שבאים במגע עם בני נוער אתיופי.

בעולי אתיופיה הושקע כסף רב, ולפי הסקר שהתפרסם בזמן האחרון מסתבר שאם הכסף שהושקע בקהילה עד עתה היה מחולק באופן אינדיבידואלי, אזי כל אחד מהקהילה האתיופית היה מקבל 2 מיליון שקל. אם אכן יש השקעה, מדוע אין אנו רואים פֵירות?

שפינוזה כתב: "אשר לטוב ורע –  הכינויים האלה אינם מציינים שום חיוב בדברים כשהם נידונים בפני עצמם... שכן אותו הדבר עצמו עלול להיות באותו זמן טוב ורע וגם לא זה ולא זה. הזמרה למשל טובה היא לבעל מרה שחורה ורעה היא לאבל אולם לא טובה ולא רעה לחרש". כלומר יש השקעה רבה אבל לעתים היא אינה מכוונת למקום הנכון. לדעתי יש קֶצר בין נותני השירות לבין מקבליו. יש צורך במיפוי צרכים אמיתי. מרכז ההיגוי לעולי אתיופיה במשרד החינוך, ארגונים ועמותות רבות אשר פועלים בבתי הספר – כל אלה עושים עבודה מצוינת. אבל הסוד להצלחה הוא העבודה היום יומית עם הנוער באופן עקבי, הדוגמה האישית של המחנך, האכפתיות והאהבה. התמסרות טוטאלית, מלמטה למעלה ולא למעלה למטה, קבלה ונתינה הדדיים.

היו אלה המחנכים והמדריכים שהשפיעו עליי באופן אישי, בתור עולה, תלמיד ואדם. זה לא קל כלל כאשר יש למורה בכיתה 35 תלמידים. אבל לדעתי מהלך זה הוא מרכיב בסיסי בדרך להצלחה בעבודה עם כל אדם, אבל במיוחד עם עולים מאתיופיה.

לא להיבהל מקבוצות נפרדות/ הרב יעקב לוין

בראשית דברי, נראה לי שחשוב לזכור ולהדגיש שברוך ה' זכה החינוך הדתי על אגפיו השונים לעמוד בשורה הראשונה בכל הקשור לקליטתה של קהילה נפלאה זו של יהודי אתיופיה. בבתי הספר ובתנועות הנוער שלנו התקבלו צעירי הקהילה בשמחה ובאהבה.

אמנם נכון הדבר, שמספר נמוך יחסית של מוסדות לא היה שותף לעשייה זו, אך לדעתי הסיבה המרכזית לכך היתה אי ראייתם את גודל השעה ואת גודל המעשה שלו אנו זוכים להיות שותפים, בקולטנו את אחינו, יהודי אתיופיה. שהרי מה גדול נס זה, שאנו זוכים בתוך קיבוץ הגלויות לראות בחזרתו של שבט מעשרת השבטים, אשר גלה מעל ישראל כבר בימי הבית הראשון, וכעת שב ומתאחד עמנו! ומי שרואה כך את הדברים, הרי לא יסרב להיות מה'פועלים עם אל', אלא אדרבה יאמר "הנני" לקראת המשימה, עם כל הבעיות והקשיים.

ואולי רק מעט הארות והערות, כפי הנראה לעניות דעתי מהמפגש שלי עם צעיר הקהילה:

1. איני חושב שצריך להיבהל מקבוצות נפרדות, אם המגמה היא להשתלב אחר-כך, ובגדול. לתת מענה אמתי לצרכים הייחודיים שלהם, בתנאי שחלילה אין זו הפרדה חברתית, כמובן. יעידו על כך כיתות העולים בישיבות ובאולפנות, שברוך ה' תלמידים אלו פעמים רבות השתלבו בהמשך החיים לא פחות מאחרים.

2. חשוב לתת דגש על המשפחה של התלמיד ועל עולמו מחוץ לבית הספר.

3. חשוב מאוד להכיר את עברם של התלמידים, וחשוב שבשיעורי היסטוריה ילמדו על סיפורי הגבורה של העליות מאתיופיה, בפרט במבצע משה.

4. שילוב ניכר של יוצאי אתיופיה בצוות בית הספר. הדבר יפעל לטובת בית הספר, שיוכל בזכותם להבין טוב יותר את התלמידים, ולטובת התלמידים, שירגישו יותר שייכות לבית הספר.

5. חשוב שנאמין בתלמידים וביכולתם להגיע רחוק. ברוך ה', רבים מהם מסוגלים להרבה מעבר לתעודת גמר מקצועית. צריך רק להאמין בהם.

אני יכול להעיד על עשרות התלמידים שלמדו ולומדים אצלנו, שברוך ה' יש להם אמונה ומוטיבציה אדירה ואף כישרונות רבים, והם זוכים להישגים יפים ומביאים ברכה רבה לבני הקהילה, לציבור הדתי ולעם ישראל כולו.

החינוך הדתי קלט את העולים בשמחה/ הרב איתן אייזמן

לאורך כל הדורות הוכרו עולי אתיופיה בידי הרבנות הראשית בתור יהודים. ממשלת ישראל, בראשית דרכה, לא חשבה שיש צורך להעלותם לארץ, ורק בעקבות ההכרזה של הרבנות הראשית הוכרו יהודי אתיופיה בתור יהודים שיש להעלותם לארץ. בעצם, רק בזכות הרבנות הראשית יהודי אתיופיה נמצאים בארץ.

בשל החשש שבין עולי אתיופיה ישנם גם כאלה שאינם יהודים, ובשל חששות נוספים, הוצרכו יהודי אתיופיה לעבור גיור לחומרה. הגיור לחומרה בא כדי לפתור עוד בעיות בעניין, שאין כאן המקום לפרטם.

הרבנות הראשית ביקשה מהחינוך הדתי לקלוט את העולים החדשים, והחינוך הדתי קלט אותם באהבה וברצון, בעוד את נושא הגיור השאירו לתקופת נישואיהם של יהודי אתיופיה. כלומר, בתי הספר קלטו את תלמידי אתיופיה עם כל שאר הילדים בישראל. חלק מאותם התלמידים אף הגיע ללמוד בישיבות תיכוניות ובישיבות הסדר, וחלקם למד גם באולפנות ובמדרשות. רק במקומות מיוחדים, שבהם היה צורך לפתוח בתי ספר מיוחדים עבורם, אכן פעלו כך.

ריכוז גדול מדי של יהודי אתיופיה לא מיד היה לברכה בעבורם, וטוב עשו אנשי החינוך הדתי שהשתדלו לפזר אותם בין בתי ספר שונים. ישנם מקומות שבהם הצליחו יהודי אתיופיה להתערות בחברה ובקהל, כמו כל שאר הילדים, אבל במקומות אחרים ההתערות בחברה הישראלית היתה קשה. הקשיים נבעו מהבדלי שפה, תרבות וכדומה, אבל ברוב המקרים החינוך הממ"ד הצליח לטפל בהם בצורה טובה, נכונה והגונה.