חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 272ראשיהפצה

שורות המוות - בגליון השבוע

הטבח האכזרי בעמק באבי יאר, בו נרצחו כ-34 אלף מיהודי אוקראינה במהלך השואה, היה נמחק מעל דפי ההיסטוריה אלמלא המשורר האוקראיני יבגני יבטושנקו.
20/12/07, 14:47
יפה גולדשטיין

מה אומר לכם השם יבטושנקו? בשבוע שבו הגיע אלינו לא מכבר המשורר הרוסי המיתולוגי, יבגני יבטושנקו, כדי לקבל עיטור הוקרה מ'יד ושם', היה מפתיע למצוא שברוב האנשים ששאלתי לא העירו צלילי השם שום זיכרון רדום.


יבטושנקו התרשם מהשחקן היהודי המופלא שלמה מיכואלס, שנרצח בתאונה מבוימת, והלך להלווייתו. הרושם של הרצח התווסף להשפעת משפטי הרופאים היהודים שהתקיימו אז ברוסיה, והם עוררו את יבטושנקו נגד האנטישמיות. הסיפור של באבי יאר היה דוגמה לאדישות הרוסית, גם תחת משטר חרושצ'וב, כלפי שיאי האנטישמיות ש'הושגו' בשואה
האם באבי יאר נשמע מוכר יותר? כאן כבר הועיל ניעור קצר של הזיכרון כדי להעלות מנבכי הנשייה את גיא ההריגה שבו רצחו הגרמנים קרוב ל-34 אלף יהודים ואלפי אחרים, כשאת עקבות הפשע המזוויע הזה העלימו בצורה יסודית להחריד, כמו שרק גרמנים יודעים לעשות.

היום קשה להאמין שהמשורר הנשכח הזה, יבטושנקו, כיכב בשנות השישים והשבעים בתקשורת העולמית, לאחר שפירסם באומץ לא מבוטל במציאות של אותם ימים ברוסיה האדומה את הפואמה שלו, 'באבי יאר'.

השיר הזה, שפותח במילים: "על באבי יאר אין יד ואין מצבת, ערוץ תלול כדמות גולל על קבר, אני אחוז אימה", ושהיוו השראה למלחין הרוסי הדגול שוסטקוביץ, שהלחין פרק בסימפוניה על שיר זה, חשף לראשונה בברית המועצות, ומיד למחרת ברחבי העולם, את רצח היהודים בבאבי יאר, ויצא במחאה קשה נגד טשטוש הפן היהודי ובכלל נגד האנטישמיות.
מאז הפכה הפואמה הדרמטית הזאת לאייקון תרבותי, אך גם משכה אש והפכה לשנויה במחלוקת סביב סימני השאלה: האם יבטושנקו, ששמו כמשורר היום לא אומר היום כמעט דבר לאנשים, היה רק משורר לשעה, כשלמעשה אינו ראוי לתהילת העולם שלה זכה? והאם ההילה של לוחם חירות אמיץ אינה מוגזמת, משום שנאבק רק עד גבולות הקו האדום של זמנו?

מבחינתנו האיש הזה, שצעד לו לפני כחודש אל בימת האודיטוריום ביד ושם, גבה קומה מאוד וזקוף למרות גילו, וקרא את שירו המרגש, עשה את הנתח שלו בהסטוריה, בלי קשר לאיכות השירה שלו, או לציון שנותנים לו עבור הדירוג בסולם האומץ.

היו אירועים נוספים שהדעת לא יכולה לשאתם במהלך השואה. חלקם תועדו. אבל הטבח ההמוני של באבי יאר טושטש עד שכמעט נידון לנשייה, עד שבא יבטושנקו, ובמחי פואמה אחת שכתב, המתעדת את רגשותיו מול החזיון המזוויע של באבי יאר, הצליח לצרוב את הפרשה בתודעה האנושית העולמית.

כרוניקה של טבח ידוע מראש

השנה היתה 1941 כשהגרמנים כבשו את אוקראינה, וב-19 בספטמבר באותה שנה נכנסו לקייב הבירה, כשהם ממקמים את המרכז שלהם ברחוב קרשצטיק שבמרכז העיר. לפני כן עוד הספיקו למעלה מ-100 אלף מיהודי העיר להימלט מהעיר ולסגת מזרחה. השירות החשאי הסובייטי השאיר בקייב כוח התנגדות כדי לחבל בצבא הגרמני, וחמישה ימים לאחר כניסת הגרמנים התפוצצה פצצה בסמוך למחנה הגרמני, וגרמה למנוסת החיילים. האזור נסגר, אנשים עוכבו לחקירה, אך תוך זמן קצר התפוצצו עוד פצצות רבות ליד ריכוזים של הצבא הגרמני, והצליחו לפגוע בחיילים גרמניים ובאזרחים אוקראינים.
בכירי הצבא הגרמני על חילותיו השונים שהוצבו באוקראינה התכנסו לישיבה, שבה הוחלט לחסל את כל יהודי קייב, כגמול וכהרתעה.

ההוצאה לפועל הוטלה על זונדרקומנדו a4, בשיתוף עם אנשי גדודים אחרים מהצבא ומהמשטרה, וכן יחידות עזר של המשטרה האוקראינית. ב-28 בספטמבר פורסמו ברחבי קייב מודעות המורות לכל היהודים המתגוררים בקייב ובסביבתה להתייצב בשמונה בבוקר שלמחרת בפינת הרחובות שבין שני בתי הקברות, הנוצרי והיהודי, סמוך לעמק באבי יאר בצפון מערב קייב. על המתייצבים להביא עמם כסף, מסמכים, חפצי ערך ובגדים חמים. יהודי שלא יבצע הוראה זו ויימצא במקום אחר – יירה. כל אזרח שייכנס לדירות שפינו היהודים ויגנוב את הרכוש – יירה אף הוא.

מהמודעה השתמע שהכוונה היא לגרש את היהודים. זו היתה כנראה סיבה טובה לא להסתכן במוות מירי בידי החיילים הגרמנים. ואכן, למחרת, התייצבו עשרות אלפי יהודים באזור בית הקברות, על פתח ערוץ הוואדי של באבי יאר.

האזור כולו גודר. כשהגיעו לחצות את השער, צוו היהודים להשאיר מאחוריהם את חפציהם, בטענה שאלו יועמסו על קרונות מטען. עדיין לא היה רמז למה שעומד בפניהם, עד שהגרמנים החלו להעביר קבוצות בנות עשרה אנשים, כולל נשים, ילדים ותינוקות, לאזור הוואדי, דרך מסדרון של שתי שורות חיילים, שהכו אותם באכזריות באלות, עד שהגיעו לאזור מוסתר על שפת הגיא. הם נצטוו להתפשט מבגדיהם ולהתקדם למדרגה בקיר הגיא, שם נורו מנשק אוטומטי. כשמטח היריות הראשון נשמע והגופות נפלו אל תוך ערוץ הוואדי, כבר היה ברור לממתינים במקום האיסוף מה עומד להיות גורלם, אלא שאז כבר לא היתה להם שום אפשרות לסגת. 

2 מיליון בלי יד ושם

במתכונת זו הובלו למחרת עוד אלפי יהודים, עד שכל יהודי קייב הומתו. לפי דו"ח 101 של הגרמנים, נרצחו במקום תוך יומיים 33,771 יהודים, שעליהם לא היה רישום.

איש הרוח אנטולי קוזניצוב כתב רומן הסטורי תיעודי בשם 'באבי יאר', ובו פרק הכולל את עדותה של דינה פרוניצ'בה, שהיתה היחידה ששרדה את אותו חיזיון נורא. פרוניצ'בה, יהודייה שנישאה לאוקריני, שחזותה החיצונית לא העידה על מוצאה, יכלה להשאר בביתה בלי חשש, אבל הלכה ללוות את הוריה הזקנים. כשהחלה להתברר התמונה, דחקה בה אמה לנצל את חזותה הלא יהודית כדי להינצל. היא פנתה לשוטר הגרמני וטענה שהובאה לשם בטעות, כי איננה יהודית.

הגרמני הורה לך לשבת על אבן בצד, משם נאלצה להשקיף על המחזה: "ראיתי איך הורגים את ההורים שלי, איך הורגים ילדים קטנים" כולם צעקו, סיפרה לקוזניצוב. הכלבים שהגרמנים הביאו נבחו. אחר-כך הגיע קצין גרמני, שהורה להרוג את כולם, ללא הבדל מוצא. היא הובלה עם כל היתר אל קצה המצוק. מי שלא הוריד בגדיו במהירות, הגרמנים קרעו את בגדיו מעליו. היא שמעה את היריות שורקות מעל ראשה, האנשים הירויים נפלו זה על זה, והיא נפלה על גופותיהם, ומשום מה לא נפגעה. על ערמת הגופות שכבה בלי לנוע, גם כשהגרמנים כיסו אותן בעפר. רק בערב, זמן רב לאחר שהסתלקו, העזה להתנער מהעפר שכיסה אותה ולברוח משם לבית אשת אחיה הגויה. מובן שתחת השלטון הסטליניסטי העוין לא היה סיכוי שעדות כזאת תראה אור ברבים.

מנהל 'יד ושם', אבנר שלו, אמר שב'יד ושם' חסרים שמות של כשני מיליון יהודים, כשהסיבה היא שלא היה רישום שמי של הנרצחים. בהמשך אותה שנה הומתו שם עוד 15 אלף יהודים, וכן עשרות אלפי אנשים אחרים: צוענים, חולי נפש, שבויי מלחמה סובייטים ואזרחים רבים, שנידונו למוות ביריה באשמות טריוויאליות כהפרת סדר.

אגב, גם אוקראינים השתתפו בטבח. זו לא היתה פעם ראשונה שלאומנים אוקראינים היו שותפים לרצח יהודים. מאז מלחמת האזרחים בברית המועצות התרחשו פרעות כנקם על הבולשביזם הרוסי, שאותו זיהו עם דמויות המנהיגים והפעילים היהודים. וכך רצחו פורעי האוקראיני פטליורה כ-30 אלף יהודים אחרי המלחמה.

כל נרצחי באבי יאר נקברו בקבר אחים בוואדי.

העדויות שנעלמו

שנתיים אחרי הרצח ההמוני בבאבי יאר, נצטווה פאבל בלובל לפקד, בתיאום עם ד"ר מרס תומאס, ממפקדי האס-סה באוקרינה, על העלמת כל עקבות הרצח בבאבי יאר. בלובל הקים שתי יחידות מיוחדות לצורך משימה זו, שבה היו סך הכול כ-38 חיילים ושוטרים גרמניים. את העבודה הטילו על 327 אסירים ממחנה הריכוז סירטצק, שמאה מתוכם היו יהודים.

הללו הובלו לבאבי יאר, ושוכנו בחפירה שנחפרה בקיר הוואדי. פתח הוואדי ננעל בשער, שמולו הוצג מקלע. דחפור חשף את הקברים, כשהאסירים, שנכבלו ברגליהם בשלשלאות ברזל וזכו ליחס אכזרי ביותר, אולצו לגרור את הגוויות למוקד שבער על פסי מסילת רכבת שסודרו לכדי במה ענקית. העצמות נכתשו על מצבות שהובאו מבית הקברות היהודי, והאפר נופה כדי לסנן מתוכו זהב וכסף.

לקראת סוף המשימה המצמררת הזאת, כשהיה ברור לאסירים שבמסגרת טשטוש עקבות הרצח יחסלו גם אותם, העזו 25 מהאמיצים והחזקים שבהם לברוח בחסות הערפל. 15 הצליחו להימלט. עשרה נתפסו ונורו.

מעשה ההעלמה הזה של הטבח, בניגוד לפשע המסודר והרשום במחנות הריכוז והעבודה, הצליח מאוד. במיוחד כשצורף למדיניות המשטר הסובייטי, שעשתה הכול כדי לטשטש את העובדה שהרצח כוון נגד יהודים, ולא כפי שהסובייטים ביקשו להציג את הפעילות הנאצית – בעיקר נגד אזרחים סובייטים. וכך, אחרי המלחמה לא נזכר באבי יאר כמקום טבח, ושנים רבות גם לא הוקמה במקום אנדרטה לזכר הנרצחים, כמו שנעשה במקומות אחרים.

אם כן, איך מצליח מי שהיה נער בסיביר כשהמאורעות התרחשו להיחשף לפרשה העלומה הזאת, ולגלות מתחת לעפר את הסיפור היהודי? מסתבר שבתקופת שלטון הנשיא חרושצ'וב, שגילה סובלנות רבה יותר מסטאלין, החלו הסיפורים על העבר של באבי יאר להדהד. המקום הפך לאתר עלייה לרגל, כשהחלה לעלות תביעה של רבים, בתוכם אנשי הרוח והסופרים איליה ארנבורג וויקטור נקרסוב, להקים אנדרטה במקום. הקולות התגברו במיוחד נוכח כוונת השלטונות הסובייטים למלא את ערוץ הוואדי ולבנות מעליו, כמו לא קרה בו דבר.

אינטלקטואלים ואנשי רוח לא מעטים נחשפו לסיפור הארור הזה. אבל מה גרם דווקא למשורר הצעיר יבטושנקו, גוי מוחלט, שבין היתר זורם בעורקיו דם טטארי וגרמני, לחוש קשר כה עמוק לסיפור היהודי, עד שביטא את רגשותיו בשיר, והסתכן בפרסומו תחת עינו הפקוחה של 'האח הגדול'?


בפעם הראשונה שבה הקריא את שיר המחאה שלו בציבור, מספר יבטושנקו, שררה דממת מוות באולם. בתום כמה רגעי דממה קשה, פרץ הקהל בתשואות רמות. הוא הגיע עם השיר לעיתון. "העורך שאל אם ארשה לו להקריא את השיר לחוג ידידיו", אומר המשורר, "אבל אני תיקנתי: לא הבאתי את השיר להקראה, הבאתי אותו לפרסום"
הסבתא הגיעה עם מערוך לכיתה


יבטושנקו נולד ב-18 ביולי 1933, לזוג הורים גיאולוגים. אביו היה בעל השכלה רחבה ומשורר חובב, ויבטושנקו אומר עליו שהיו לו הברקות פואטיות מעבר לרמת החובבנות. ההורים התגרשו, ואמו, שאיתה עבר למוסקבה, הפכה לזמרת. יבגני עצמו היה ילד שקרא ושמע הרבה מאוד, עוד משחר ילדותו. למעשה, הוא מספר, החל לקרוא כבר כשהיה בן 4, ומאז בלע ספרים.

בין היתר נשטף כמו אחרים באינטרנאצליונאליזם – איחוד אומות העולם. הרי גם אצלו במשפחה המוצא הלאומי מעורבב. השורשים של האב גם גרמנים וגם לטביים. האם ביילרוסית אוקראינית, עם קצת דם טטארי. סב אמו היה אציל פולני, שהוביל מרד של איכרים באוקרינה במאה ה-19. יבטושנקו עצמו נולד בעיירה סמוכה לאירקוטסק שבסיביר.

באחד הראיונות הרבים שהעניק יבטושנקו, סיפר פעם שהמורה פנתה לחברו בשאלה הבוטה: איך הוא יכול להתחבר עם ה'גרמני' הזה? יבטושנקו, כבר אז ילד נועז, הביא למחרת את סבתו, מצוידת במערוך, על כל צרה שלא תבוא... זו הבחינה עם כניסתה לכיתה שמעל המורה תלויה תמונתו של קרל מרקס, והקשתה: איך את מסוגלת לשבת תחת תמונת הגרמני הזה?

יבטושנקו מספר שהסבל באזור הקשה הזה בסיביר, איחד את בני כל הלאומים וטשטש את ההבחנות בין היהודים, הנוצרים האורתודוכסים הסובוטניקים והאחרים באזור. הפשע הגדול ביותר בעיני האנשים היה הלשנה. על כך לא היתה סליחה.

החוויה השנייה עם ריח גזעני שהוא זוכר היתה ביקור של מדריך מטעם הקומסומול, שהגיע בשנת 1948 לבית הספר במוסקבה. המדריך הגיע כדי להנחות את הכיתה איך להתייחס למשוררת אנה אחמטובה, שאל שמה צירף כינוי מעליב. הפעם לא המתין יבטושנקו כדי להביא את סבתו. הוא קם וביקש להעביר באמצעות המדריך מכתב לנשיא סטלין, שאסר להעתיק, שהרי ההנחיה הזאת נגד אחמטובה ממש מועתקת מאנציקלופדיה משנת 1934...

המדריך נבעת, משחזֵר יבטושנקו, והמורה, שפניה התכרכמו, מיהרה לחפות על המאורע המביך בפנותה לילדים: אתם שומעים ילדים? לא שמענו מה שאמר. לא שמענו כלום. יבגני פשוט חולה היום...

מרגיש כמו יהודי

זה היה ניצן ראשון של מחאה אצל יבטושנקו. כבר מזמן החלו לבעבע אצלו הכעסים נגד שטיפת המוח הגזענית תחת עינו הפקוחה של סטאלין. ארבע שנים קודם לכן התרשם מאוד משני שירים של המשוררים איליה ארנבורג ולב אוזרוב. האחרון תאר בשירו ילד הניצב על שפת בור, כשהוא מצווה להתפשט, ושואל: אבא, גם את הגרביים?

אחר-כך פשוט החליט שבית הספר מיותר עבורו, ונסע לשהות עם אביו בערבות סיביר. שם הוא התחבר עם ה'עמך' קשי היום, והתחדדה ההתנגדות שלו לגזענות. כשחזר למוסקבה התרשם מהתיאטרון היהודי של השחקן המופלא שלמה מיכואלס, שנרצח בתאונה מבוימת, ויבטושנקו הלך להלוויתו. הרושם הקשה של הרצח התווסף להשפעת המשפטים המבוימים נגד הרופאים היהודים שהתקיימו אז ברוסיה, ועוררו את יבטושנקו לא רק נגד המשטר אלא נגד האנטישמיות. הסיפור של באבי יאר היה דוגמה לאדישות הרוסית, גם תחת משטר חרושצ'וב, כלפי שיאי האנטישמיות ש'הושגו' בשואה.

לתוך זה צלל יבטושנקו, כשהחל לפרסם שירי מחאה. וכאן קשה להאשימו בחוסר אומץ: חבריו הזהירוהו שמחאתו נגד האנטישמיות בברית המועצות תעלה לו ביוקר. רוסיה בכלל החשיבה מאוד את כוחה של השירה. משוררים ואנשי רוח נרדפו ברוסיה מאז ומעולם על דברים שכתבו.

הוא נחשף לסיפור המועלם של באבי יאר,שהתברר אחר-כך כי היו לו מקבילות בפונאר ובדרוביצקי-יאר. יבטושנקו שחזר בעיני רוחו את החיזיון ההוא, שהתרחש על שפת הערוץ, העלה את חזיונו על הדף, והיתר הוא היסטוריה.

בין היתר כתב: "היום זקנתי כמו לו אני העם היהודי עצמו". הוא ראה עצמו כאנה פרנק, או "נדמה ילד מביאליסטוק אני/ שותת נגר הדם... נבעט במגפיים אני, מוטח דרוס לפני רבי פוגרומים./ תחינה אפיל לשוא/ לקול ענות/ הכו בז'ידים, הצל את רוס...".

אין בי שום צד יהודי, נשבע יבטושנקו, אבל אנטישמים וגזענים לא יקבלו את זה. אחרת למה להתרגש מאנטישמיות? משוררת רוסייה, קזקובה, אפילו טענה בהרצאה שנתנה בארה"ב שהיא איננה מסתירה את החלק היהודי במוצאה, לעומת יבטושנקו, שבקשר אליו, טענה, מצאה עובדות יהודיות...
 
מוכנים לפיטורין

בביקורו ב'יד ושם' סיפר לנו יבטושנקו, את עלילות השיר לאחר שנכתב. יבטושנקו, שמאז נשא כמה נשים, הוליד חמישה בנים, עשה לעצמו שם כמשורר מחאה נגד גזענות ואנטישמיות בסגנון בוב דילן, בשירה שאינה גבוהה אך היתה רבת השפעה. הופעתו המרשימה והכריזמה שבה הציג את שיריו, כמו שחקן דרמטי משובח, הוסיפה נופך לדימוי ההרואי של המשורר הנאבק למען חופש וערכים אנושיים.

עם פוזה של משורר, עושה יבטושנקו רושם של איש שהגיל לא הרס את יכולת ההתלהבות שלו. הוא אכפתי, בעל חוש הומור, והגיב בחביבות ובעניין למשוררים הישראליים שניגשו אליו אחרי הטקס. דיבורו שקט וכאילו מצטנע, עד לרגע שבו שהוא מתחיל להקריא את שיריו. קולו רועם בפאתוס רב, והשיר הופך להצגת תיאטרון קטנה.

לרגע הוא מצליח להעביר גם אותי מהספסלים הנוחים של האודיטוריום אל השממה הזועקת בבאבי יאר, ואני כמעט יכולה לראות את עשבי הבר ואת ה"אילן הצופה נזעם, כבא לדרוש משפט". הטבע כולו משתתף במחאה שבני אדם התעלמו ממנה...

"הייתי כבר מחוק בעיני השלטונות, בגלל אופי השירים שכתבתי", סיפר לנו יבטושנקו, כך שממילא לא היה לו מה להפסיד. בפעם הראשונה שבה הקריא את שיר המחאה שלו בציבור, סיפר, שררה דממת מוות באולם. ידיו רעדו. הוא פחד להרים את עיניו מהדף. אבל בתום כמה רגעי דממה קשה, פרץ הקהל בתשואות רמות.

הוא הגיע עם השיר לעיתון. העורך קרא את השיר בעניין רב, ושאל אם ארשה לו להקריא את השיר בפגישה הבאה של חוג ידידיו", סיפר יבטושנקו בחיוך. "אבל אני תיקנתי: לא הבאתי את השיר להקראה, הבאתי אותו לפרסום".

העורך החוויר. הוא שתק לרגע ארוך, ואז אמר: השיר חייב להתפרסם. אבל תן לי כמה דקות, עלי להתייעץ עם אשתי. האישה, בעצמה לוחמת נגד המשטר, אמרה ליבטושנקו בחגיגיות: "אנחנו מסכימים להיות מפוטרים".

השיר התפרסם ועורר סערה גדולה. כבר למחרת התגלגל ותפח ככדור שלג. הוא התפרסם בארה"ב ובארצות נוספות. חברי נבחרת הכדורסל של האוניברסיטה במוסקבה נרתמו כדי להגן על המשורר האמיץ, כשהם מבלים את הלילה מחוץ לביתו על המדרגות, נכונים להגן עליו בגופם.

בערב שלאחר פרסום השיר, מספר יבטושנקו, ישב עם רעייתו ואמו לשחק קלפים. הטלפון שוב צלצל. אשתו, שעייפה מלענות לאינספור המתקשרים, קמה לענות, וכשחזרה אמרה בלאות: מישהו שחושב את עצמו לשוסטוקוביץ...

יבטושנקו קפץ. לא ייאמן, אבל המלחין הרוסי הדגול דימיטרי שוסטקוביץ' לא נרתע כשטרקו לו את הטלפון בפנים, וחזר והתקשר, שואל בענווה אם יבטושנקו ירשה לו להלחין את השיר. יבטושנקו הנרגש הצליח רק לומר: הדבר יהיה לי לכבוד. שוסטקוביץ אמר: סלח לי, אבל כבר הלחנתי אותו... וכך הפכה היצירה 'באבי יאר' לפרק בסימפוניה ה-13 של שוסטקוביץ.

זה לא עבר לשוסטקוביץ' בשלום. הקומוניזם עדיין היה בשיאו, ובלחץ השלטונות נאלץ לתקן את הנוסח לשביעות רצון הממסד... אבל התשואות לשיר המקורי התפשטו בינתיים למוסקבה, לפריס, לניו יורק ולדרום אמריקה. בהמשך לחץ יבטושנקו ידיים עם פידל קאסטרו. בארה"ב הפך למשורר הפופלארי ביותר, ולנציג המסע האנטי-סטליניסטי של חרושצו'ב.

בין היתר תורגם השיר 'באבי יאר' בשנת 1961 גם לעברית, בידי המתרגם שלמה בן שושן, אחיו של המילונאי הידוע. שנתיים אחר-כך נאסר על יבטושנקו לצאת מגבולות ברית המועצות – איסור שבוטל בלחץ בינלאומי. בשנות השבעים התחבר יבטושנקו עם סופר דיסידנט (מתנגד משטר) אחר, אלכסנדר סולז'ניצין הידוע.

לאחר התפרקות ברית המועצות הפך יבטושנקו לפעיל בקידום יצירות משוררים דיסידנטים לשעבר, ובתחומי איכות הסביבה. בעקבות הפופולריות שלו בארה"ב הוזמן לשמש מרצה לספרות וקולנוע באוניברסיטת טולסה באוקלהומה, והחל לחלק את ימיו בין רוסיה לארה"ב. באחת הכתבות עליו כונה 'המשורר האמיד ביותר'.


בעקבות הפואמה של יבטושנקו גבר הלחץ הציבורי להקמת אנדרטה בבאבי יאר, שעד שבשנת 1966 הוכרזה תחרות לתכנון האנדרטה, ובשנת 1974 אכן הוצבה אנדרטה, שלא אזכרה את הנרצחים היהודיים... רק ב-1991 הוצבה אנדרטה לזכר הקרבנות היהודיים. במלאת 65 שנה לטבח התקיים סוף סוף טקס בבאבי יאר לציון טבח היהודים, במעמד הרב ישראל לאו
כמה זה אומץ?

מישהו כינה את המשורר הרוסי המרשים בקומתו, בהופעתו ובגינוניו התיאטרלים משהו "הפנים של שנות השישים" – תהילה שנזקפה לזכותו בעיקר תודות לזיהויו כלוחם חירות. אכן, שנות השישים היו שנותיו הטובות. בשנות השמונים, כשהיה מועמד לחברות באקדמיה האמריקנית למדעים ולספרות, התעוררה נגדו ביקורת. ראש המתנגדים לקבלתו לאקדמיה היה יוסף ברודסקי, שטען שכל הילת האומץ שהודבקה ליבטושנקו נוצקה על בסיס רעוע, מאחר שהמשורר לא חצה מעולם את הקו האדום של הממסד והקונצנזוס הסובייטי – לעומת הלוחמים שאכן סיכנו את צווארם. אמנם נאסר עליו לצאת את גבולות ברית המועצות, אך לאחר שנתיים הוסרה ההגבלה, תחת לחץ דעת הקהל העולמית.

בהשוואה שאיננה מיטיבה עמו, מזכיריו מתנגדיו לוחמים נועזים יותר, שלא נעצרו בקו האדום, כיוסף ברודסקי – משורר שנחשב טוב ממנו מבחינה ספרותית, שהתגרותו בשלטונות היתה קיצונית יותר, עד שנשפט לעבודת פרך לחמש עד שמונה שנים, ואחר הוגלה. יבטושנקו הפך, בסופו של דבר, לנציג של המסע האנטי סטליניסטי של חרושצ'וב.

עם זאת, קשה להתעלם מהעובדות. בעקבות הפואמה של יבטושנקו גבר הלחץ של דעת הקהל להקמת אנדרטה בבאבי יאר, שעד שבשנת 1966 הוכרזה תחרות בין אדריכלים ואמנים לתכנון האנדרטה, ובשנת 1974 אכן הוצבה אנדרטה, שלא אזכרה את הנרצחים היהודיים...

רק בשנת 1991 הוצבה אנדרטה לזכר הקרבנות היהודים. בדיוק במלאת 65 שנה לטבח התקיים סוף סוף טקס ראשון בבאבי יאר לציון טבח היהודים במקום, במעמד הרב ישראל לאו. בין היתר הוענק שם עיטור גבורה למשפחתו של אנטולי שפירו, רס"ן יהודי שפיקד על יחידה בצבא האדום שהשתתפה בשחרור אושוויץ, והיה מי שפתח שם את שערי המחנה.

כלומר, עם כל הביקורת, היתה זו האכפתיות של יבטושנקו ושירו 'באבי יאר', שאחראיים לתיקון ההיסטורי הנקודתי הזה, של טשטוש הטבח האנטישמי שם. בין היתר, המומנט ההיסטורי של השיר 'באבי יאר' הוא גם דוגמה להשפעת השירה והרוח על המציאות, מה שדומה כי כבר לא קיים במציאות החברתית-תרבותית הצינית של ימינו, שבה קשה לדמיין את העולם נרעש משיר שכתב משורר. זה מה שעושה את הביקור של יבטושנקו ב'יד ושם' למיוחד, גם שנים רבות כל-כך לאחר פרסום השיר.