בשבע 272:מלחמת ראש בראש

גדעון, ג'ינג'יס חאן ונסראללה הצליחו להכריע בעזרתה מלחמות, ורק אצלנו הלוחמה הפסיכולוגית (ל"פ) נותרה במשך שנים בת חורגת של הממסד הביטחוני.

עדי גרסיאל , י"א בטבת תשס"ח

"אי שם בבירות ערב יושבים עכשיו כמה אנשי מודיעין דוברי עברית ועוסקים במרץ בתרגום הספר שלי", מעריך ד"ר רון שלייפר. מכיוון שמדובר בספר ראשון מסוגו, הטענה הזו נשמעת הגיונית לחלוטין, אפילו מתבקשת. אולי זה נשמע מוזר, אבל במשך 60 השנה האחרונות לא פורסם בארץ אף ספר שעוסק בצורה שיטתית באחד התחומים הצבאיים שתופסים יותר ויותר חשיבות – הלוחמה הפסיכולוגית. את החלל הזה מנסה למלא הספר החדש, בעל השם הישיר 'לוחמה פסיכולוגית' (הוצאת 'מערכות' של משרד הביטחון), של שלייפר, הנחשב לאחד המומחים הגדולים בישראל לתחום. העובדה שבארץ הנושא נזנח זה זמן כה רב אינה מפתיעה אותו: "במשך שנים, התחום הזה נתפס כסודי ולא היה בשיח הציבורי.


הלוחמה הפסיכולוגית של נסראללה הוכיחה את עצמה, כשבמאי 2000 יצא צה"ל מלבנון. חיזבאללה בעצם שכנע ארגונים כמו 'ארבע אמהות' לומר דברים בסגנון: 'נכון שהנסיגה משרתת את המטרות של נסראללה, אבל זה שווה כי זה טוב גם לישראל'. מיד עם הנסיגה דאג נסראללה להציב דגלים בצמוד לגדר, ובכך כאילו הכריז על ניצחון של חיזבאללה על ישראל
לא גילו מה עושים, ואם לא מגלים – אף אחד לא יודע, ובעצם אף אחד גם לא מתמחה בתחום", הוא מסביר.

"התוצאה היא שבפועל יש מעט מאוד עשייה. כך זה היה עד שנות השמונים. אפילו המונח 'לוחמה פסיכולוגית' לא הוזכר עד אז. במקום זה דיברו על הסברה או תעמולה. לפי ויקטור אוסטרובסקי (שכתב ספר ובו תיאר את חוויותיו כסוכן מוסד, לטענתו), היתה במוסד יחידה קטנה שפעלה בתחום, אבל צריך לקחת אותו בעירבון מוגבל, כמובן. גם באמ"ן (אגף המודיעין של צה"ל) פעלה יחידה קטנה בנושא, אבל היא היתה כפופה דווקא לביטחון שדה, אז אפשר לתאר כמה יצא משם".

השינוי החל בעקבות עלייתו של השייח הלבנוני המפורסם, לפחות בישראל, חסן נסראללה. השייח הכריזמטי, שקיבל לידיו את ראשות ארגון חיזבאללה לפני 15 שנה, הפך את הלוחמה הפסיכולוגית למכפיל הכוח המרכזי שלו.

שלייפר: "פתאום התחלנו להבין שיש ארגון טרור קטן של כמה מאות לוחמים, שמצליח להביס ברמה התודעתית מעצמה אזורית. אז החלו בצה"ל להתנסח במונחים של צריבה תודעתית. וברגע שקוראים בצבא למשהו בשם, צריך למנות לו קצין ואפשר לבנות יחידות".

הלוחמה הפסיכולוגית (או בקיצור ל"פ) של נסראללה הוכיחה את עצמה, כשבמאי 2000 יצא צה"ל מלבנון. הצלחתו של חיזבאללה לשכנע ארגונים כמו ארבע אמהות לומר דברים בסגנון: 'נכון שהנסיגה משרתת את המטרות של נסראללה, אבל זה שווה כי זה טוב גם לישראל', נבעה לא מעט מהל"פ היעיל שהוא הפעיל. מיד עם הנסיגה דאג נסראללה להציב את הדגלים הצהובים של חיזבאללה בצמוד לגדר, ובכך קיבע את תדמיתו של הארגון כמי שהצליח לגרש את צה"ל הגדול מאדמת לבנון.

שלייפר (50) מרצה בכיר במרכז האקדמי יהודה ושומרון באריאל ובאוניברסיטת בר-אילן, למד בישיבת ההסדר במעלות, ועשה את התארים הראשונים שלו באוניברסיטה העברית, בהיסטוריה ותקשורת. את הדוקטורט הגיש באוניברסיטת לידס באנגליה. "בארץ התחום של הל"פ פשוט לא היה קיים אז באקדמיה, אז נאלצתי לצאת לגלות", הוא מתנצל.

מגדעון עד ג'ינג'יס חאן

הטכניקות של הל"פ אינן חדשות כלל. למעשה, מסביר שלייפר, הן מוכרות עוד מימי התנ"ך, דרך ג'ינג'יס חאן, מלחמות העולם ועד ימינו. הלוחמה פסיכולוגית היא כלי קלאסי למי שנמצא בעמדת נחיתות מבחינה צבאית, ומטרתה נשארה אחת: לשכנע את היריב לפעול לפי האינטרסים שלך – להיכנע או לברוח, למשל.

אחת הדוגמאות לל"פ בתנ"ך היא גדעון, שהצליח בעזרת 300 איש בלבד לנצח את המדיינים. גדעון ולוחמיו הלכו עם כדים ולפידים, ועשו רעש שגרם לאויב לחשוב שהם בעלי עוצמה גדולה הרבה יותר, מה שיצר פאניקה במחנה המדייני.

גם נאומו של רבשקה, שר צבאו של סנחריב, מול ירושלים הנצורה, הוא דוגמה ללוחמה פסיכולוגית פשוטה אך אפקטיבית. רבשקה מדבר בעברית, כיוון שהוא מבין את חשיבות הפנייה הישירה אל הנצורים, ומדבר אל העם מעל ראשי מנהיגיו. הוא משלב בנאומו איומים לצד פיתויים, כדי לגרום לנצורים להיכנע ללא קרב. ההוכחה להשפעה של דבריו היא בקשתם של אנשי החצר שידבר בארמית, כדי שהעם לא יבין: "דבר נא אל עבדיך ארמית, כי שומעים אנחנו, ואל תדבר אלינו יהודית (עברית) באוזני העם אשר על החומה".

שימוש מכריע בל"פ עשו גם המונגולים בראשות ג'ינג'יס חאן, שכבשו במאה ה-13 כמעט חצי עולם. המדהים הוא שבכל מונגוליה חיו באותה עת כ-800 אלף איש בלבד. כיצד הם הצליחו להכניע מיליוני בני אדם ולכבוש ארצות ענקיות כמו סין, אירן, רוסיה והודו? הם השתמשו בטכניקות של לוחמה פסיכולוגית בשילוב עם אכזריות רבה, מסביר שלייפר. ג'ינג'יס חאן ואנשיו היו מסוגלים לטבוח עיר שלמה ולבנות הרים של גוויות. הידיעה על כך התפשטה במהירות, וערים שלמות נכנעו בפניו. הוא גם דאג להפיץ את השמועות על אכזריותם של לוחמיו. התוצאה היתה שהוא הצליח ליצור לעצמו שם של פרא, ולהטיל את חתתו על ארצות שלמות במחיר טבח של כמה ערים קטנות. אחת הטכניקות שבהן השתמשו המונגולים היתה שימוש בשבויים: הם היו הורגים את רובם, אך משחררים כמה. הניצולים היו נמלטים באימה ומספרים לבני ארצם עד כמה המונגולים נוראים.

בטכניקה הפוכה השתמש צה"ל במלחמת העצמאות: הוא שחרר שבויים מצריים כדי שיספרו כמה טוב מתייחסים היהודים אליהם. המטרה היתה לגרום לחיילים המצרים להיכנע, שהרי חבריהם מספרים שהם קיבלו יחס טוב. 

עיראק במחיר נייר


ג'ינג'יס חאן ואנשיו היו מסוגלים לטבוח עיר שלמה ולבנות הרים של גוויות. הידיעה על כך התפשטה במהירות, וערים שלמות נכנעו בפניו. אחת הטכניקות של המונגולים היתה שימוש בשבויים: הם היו הורגים את רובם, אך משחררים כמה. הניצולים היו נמלטים באימה ומספרים לבני ארצם עד כמה המונגולים נוראים
החלשת האויב נתפסת אמנם כיעד העיקרי של הל"פ, אולם למעשה יש לה מטרות נוספות: שכנוע מבית והשפעה על מדינות 'צד שלישי', שאינן נוטלות חלק בעימות. שלייפר: "בארץ מקובל שלאויב עושים ל"פ, כלפי מדינות ניטרליות מפעילים הסברה ובבית עושים תקשורת או חינוך. למעשה, אפשר לטעון שמורשת קרב היא גם ל"פ. הרי לא קל לשכנע בחור בן 18 לסכן את עצמו או להרוג אחרים, ולכן חשוב שהוא יבין לשם מה הוא נדרש לסכן את חייו. גם הדיפלומטיה באו"ם יכולה להיחשב כל"פ. בארה"ב זה נקרא בשם המכובס דיפלומטיה ציבורית, או תקשורת אסטרטגית".

מי שחושב של"פ היא בעיקר הפצת שקרים וסיפורי זוועה מפוברקים על האויב, עשוי להיות מופתע. אחד העקרונות המרכזיים של הל"פ הוא שלא לשקר. יש כל-כך הרבה מה לעשות עם האמת, או עם חלקיה, שאין צורך לשקר כלל, מסביר שלייפר. "מי שנתפס בשקרים פשוט מאבד את אמינותו, ואז מסריו ייאבדו מיעילותם. ואם ממש מוכרחים לשקר בנקודת זמן מסוימת, עושים זאת דרך גוף שלישי, בלתי רשמי. אם זה הולך – מה טוב. אם לא – זה לא אתה".

עיקרון חשוב נוסף הוא יוזמה – בצורה כזו מרתקים את האויב ומכניסים אותו למגננה הסברתית. במלחמת לבנון השנייה, למשל, היו מסרים כמו: נסראללה פחדן ומתחבא בבונקר, חיזבאללה משתמש באזרחים כבבני ערובה וכו'. הכרת תרבות האויב אף היא גורם חשוב בל"פ, והיא מצריכה הכשרת מומחים, שיעקבו לאורך זמן אחר מה שמתרחש בזירה התרבותית שמעבר לגבול.

עוד עקרון חשוב הוא לקחת בחשבון את המלחמה הבאה. שלייפר: "מבחינה זו, הסורים שגו כשעינו את שבויי צה"ל במלחמת יום הכיפורים. מעבר להיבט המוסרי והאנושי של ההתאכזרות הסורית לשבויים, הם יצרו אצל חיילי צה"ל מוטיבציה להילחם עד מוות, כדי לא ליפול בשבי הסורי. התדמית הזו – בניגוד למשל, לשבי המצרי, שגם הוא לא היה חוויה קלה – נשארה ופוגעת בהם עד היום".

ל"פ, מסכים שלייפר, אף פעם לא מנצחת מלחמות לבדה, אבל יש לה תרומה חשובה, לעתים דרמטית. אחת הדוגמאות המרשימות ביותר בשנים האחרונות היא מלחמת המפרץ הראשונה, לפני 16 שנה. הל"פ האמריקני הביא להישג מדהים: כניעה של 70 אלף חיילים עיראקיים, במחיר של כמה טונות נייר, שמהן יצרו את הכרוזים הקוראים לכניעה. על הכרוז, שעוצב בצורת תעודה רשמית, נכתב בערבית ובאנגלית כי כל מי שמביא אותו לחייל אמריקני כשהוא אוחז בו בידו הימנית ונשקו בשמאלית, כשקנהו מופנה כלפי מטה – לא ייפגע. מדובר בפטנט ישן, שהבריטים השתמשו בו עוד במלחמת העולם הראשונה, אבל הוא עדיין ממשיך לעבוד.

גם במלחמת ויאטנם הצליחו האמריקנים בשלבים הראשונים 'לשאוב' עשרות אלפי לוחמי וייטקונג בשיטה דומה: הם פיזרו כרוזים שבהם פירטו תעריף לכל נשק – מי שנכנע עם קלצ'ניקוב יקבל נניח מאה דולר; מי שהביא איתו מקלע יקבל 200; מרגמה – 300, וכו'. כידוע, בסופו של דבר ההישג הזה לא הועיל, והאמריקנים נסוגו בבושת פנים כעבור שנים אחדות.

לוחמה פסיכולוגית בכלים מודרניים

הבעיה הכי קשה בל"פ, מודה שלייפר, היא להוכיח שהיא עובדת. גם ההישג של האמריקנים במלחמת המפרץ הראשונה בא אחרי עבודה קשה של כעשר שנים. הם היו צריכים להכשיר אנשים שיודעים ערבית בניב עיראקי, להשיג עיתונים מעיראק כדי ללמוד איך מציירים בסגנון מתאים – כל זה לפני עידן האינטרנט. ולמרות זאת, כל ההשקעה הזו לא מגיעה לשווי של רבע כנף של מטוס. מאז אותה מלחמה הנושא תפס תאוצה, ומדינות אירופה, ארה"ב ורוסיה מתגברות את מערכי הל"פ שלהם. לארה"ב יש לא פחות מ-1,500 חיילים בסדיר שעוסקים בתחום, ועוד עשרת אלפים אנשי מילואים.

לאמריקנים יש תחנות שידור מוטסות שמהוות אולפנים מעופפים. תחנה כזו מסוגלת לטוס מעל עיר כמו בגדד, להשתלט על התדר ולשדר תכנית עם מסרים. גם אנחנו הצלחנו לעשות זאת במלחמת לבנון השנייה, להשתלט על התחנה של אל-מנאר. "אבל לא פשוט להילחם על תקציב בשביל יחידות כאלה, שהרי תמיד יהיה מי שיגיד שבמקום השטויות האלה אפשר לחמש עוד טייסת", אומר שלייפר. "בספר אני מביא מכתב ממלחמת העצמאות, שבו מתלונן איש הל"פ לסגן אלוף חיים הרצוג, אז מפקד שירות המודיעין ולימים נשיא המדינה, שאנשי שירות האוויר סירבו להפיץ את הכרוזים שהכין, בטענה ש-50 קילו חומר נפץ יעשו הרבה יותר עבודה מאשר 50 קילו נייר".

עידן האינטרנט שינה גם הוא את פניה של הל"פ. שלייפר: "האינטרנט עדיין לא הפך לזירה המרכזית של הל"פ, אבל הוא הפך לכלי שדרכו מזינים את אמצעי התקשורת המרכזיים. כך אפשר לעקוף את הצנזורה והדוברים, ואז הטלוויזיות והעיתונים יצטטו אותך ואתה מגיע ישר לקהל היעד. יש כאן פרדוקס מסוים: מצד אחד הכול נעשה פשוט יותר, אבל מאידך גיסא הדברים מסובכים יותר. אמנם קל יותר היום להעביר מידע באמצעות האינטרנט והסלולרי, אבל מצד שני, כיוון שהים הוא גדול כל-כך, הגל שאנחנו מנסים ליצור עלול להיבלע. לכן, בסופו של דבר, הטכניקות הישנות של הל"פ – כיצד למשוך תשומת לב ולעורר עניין, עדיין מכריעות.

"כיום ניתן למשל לנטרל את האות שמגיע מלוויין וכך להשתלט על תחנות שידור. אבל זה לא מספיק, כי כל החוכמה היא להפיק תכנית שתהיה מספיק מעניינת כדי שהצופים ירצו להמשיך לראות אותה. במילים אחרות: עקרונות היסוד לא השתנו, ערוצי ההעברה – כן".

נלחמים מהמותן


בניגוד לתדמית המקובלת, שלייפר מוצא נקודות אור במלחמת לבנון השנייה: "נוצרה אווירה בלבנון נגד חיזבאללה, ונסראללה אף התנצל, כך שהלוחמה הפסיכולוגית בהחלט הועילה". כדוגמה להישגי הל"פ של צה"ל מביא שלייפר את בניית האתר שבו נקראו לבנונים לדווח איפה מוסתרות קטיושות, מעין 'מלשינון'. "האויב נאלץ להשקיע הרבה משאבים כדי לנטרל את האיום הזה"
בניגוד לתדמית המקובלת, שלייפר מוצא נקודות אור במלחמת לבנון השנייה: "נוצרה אווירה בלבנון נגד חיזבאללה, ונסראללה אף התנצל, כך שהלוחמה הפסיכולוגית בהחלט הועילה. עובדה שעל כל טענה שהעלינו הם הגיבו מיד, כלומר הם לקחו ברצינות את הל"פ שלנו. כל זה לא אומר שאם היינו משקיעים עוד בל"פ המצב הצבאי בשטח היה שונה. אבל אם הל"פ שלנו היה יותר טוב, יכולנו לשפר את המצב התודעתי שאחרי המלחמה ולהשפיע על השאלה מי ניצח". כדוגמה להישגי הל"פ של צה"ל מביא שלייפר את בניית האתר שבו נקראו לבנונים לדווח איפה מוסתרות קטיושות, מעין 'מלשינון'.

זה הצליח?

"לא משנה. האויב נאלץ להשקיע הרבה משאבים כדי לנטרל את האיום הזה: הם ניסו להפיל את האתר ולברר מי הלשין. כך מצליחים לרתק הרבה כוחות אויב באמצעות אתר אינטרנט אחד".

שלייפר: "כדי להיות קצין ל"פ טוב צריך אדם שהוא ערביסט, קצת עיתונאי, קצת יחצ"ן וגם בעל רקע צבאי. לא פשוט בכלל. כרגע יש בצה"ל יחידה שנקראת המל"ת – המרכז למבצעי תודעה, שנחשפה במלחמת לבנון השנייה. כמיטב המסורת הישראלית, הם אלתרו. למשל: היתה פקידה באמ"ן שנהגה לשרבט להנאתה קריקטורות, והיא הושאלה ליחידה כדי לצייר את הכרוזים של נסראללה הנחש ונסראללה המתחבא".

מה עוד אפשר היה לעשות?

"אני לא רוצה לפרט את זה בעיתון, כדי לא לחשוף את הרעיונות בפני מי שלא צריך".

ובפני מי שכן צריך – אתה מייעץ למערכת הביטחון?

"אומר זאת כך: אני מרצה באקדמיה, אבל אני לא מברר מאיפה באים הסטודנטים שלי".

ספרו של שלייפר, אגב, הוזמן בכמויות לא מעטות בידי גורמי ביטחון שונים, כך שיש לקוות שמסריו אכן מגיעים למקומות הנכונים. "אנשים מגיעים אלי, כמעט בוכים, ושואלים: איך אנחנו יכולים להיות כל-כך לא יוצלחים?" הוא מספר.

איך באמת?

"העם היהודי מתנצל כבר אלפיים שנה, מאז שישו נצלב. בתקופת התנ"ך לא היינו כך. 'ותשקוט הארץ ארבעים שנה' זה שימוש בטכניקות של ג'ינג'יס חאן... גם השואה והתפקיד המרכזי של תעמולת הזוועה של גבלס גורמים לנו לזהות כל טכניקה של ל"פ עם התקופה האפלה ההיא. זו אגב לא רק בעיה שלנו; גם האמריקנים, שהקימו מערך ל"פ גדול במלחמת העולם השנייה, פירקו אותו עם סיומה, שהרי מדינה דמוקרטית לא עוסקת בתעמולה, שנתפסת כשיטה של משטרים טוטליטריים.

"בעיה נוספת, ייחודית לנו, היא הכרת מה שמכנים בזלזול 'המנטליות של האויב'. לפני כמה עשורים יכולנו להיעזר בניסיונם של היהודים שעלו מארצות ערב והכירו את התרבות שם. כיום מכירים את ההוויה הזו דרך אתרי האינטרנט ואל-ג'זירה, אבל זו היכרות הרבה פחות מעמיקה.

"הספר שלי עבר כמה מעגלי צנזורה, למרות שאין כאן סודות. אני מרצה בכל מיני גופים שמגלים עניין בנושא. אחת הסיבות להתנגדות של כל שלטון לחשיפת הנושא היא שהטכניקות הללו יכולות להיות מופעלות כנגד המשטר עצמו, על-ידי האופוזיציה. אבל אי אפשר לבלום את התפשטות המידע. וצריך לזכור שהנושא מפותח הרבה יותר אצל אויבינו, שיש להם ספרות ענפה בתחום".
 
מיהו דודו ומיהו גוליית

עבודת הדוקטורט של שלייפר עסקה בל"פ באינתיפאדה הראשונה. "ניתחתי את מלחמות ישראל והפלשתינים על-פי מדריך הל"פ האמריקני, שנמצא אגב באינטרנט. המסקנה היא שהפלשתינים ניצחו – הם הצליחו לגרור את ישראל לוועידת מדריד, למרות שלא היו להם דיוויזיות. הם לקחו את האמירה של רבין, 'לשבור להם את העצמות', שמטרתה היתה הומנית – להכות במקום לירות, ומינפו אותה נגדנו".

האם ניהול הקרב התודעתי כנגד הפלשתינים השתפר מאז?

"חל שינוי, אם כי לאו דווקא ביוזמתנו. כיום הרשות הפלשתינית נתפסת כחלק מהגל האסלאמי העולמי, ולכן הפלשתינים כבר לא יכולים למצב את עצמם כדוד מול גוליית הישראלי. עכשיו זה גוליית בכאפייה מול גוליית בטנק מרכבה. זאת הסיבה שאנחנו מדברים במונחים של 'הסכסוך הישראלי ערבי', כלומר ישראל הקטנה מול 22 מדינות ערב; ואילו הפלשתינים מעדיפים לכנות זאת 'הסכסוך הישראלי-פלשתיני' – ישראל הגדולה מול הפלשתינים הקטנים.

"החמאס, שמנסה להשתלט גם על יו"ש, נוקט עכשיו בל"פ שנועדה להפחיד ולהראות כמה הוא אכזר, ובכך למעשה לגרום ליריביו מהפתח להיכנע מראש. לכן הם משחררים סרטים של הוצאות להורג. זה משרת אותם במאבק הפנימי מול הפתח, אבל משחק לידינו בזירה החיצונית, כי העולם רואה את הכחשת השואה שלהם, החינוך לשנאה ולג'יהאד, המיקי מאוס המתאבד וכו'".

גם את ההתנתקות ניתן לנתח בכלים של לוחמה פסיכולוגית, טוען שלייפר. למשל, הדמוניזציה שבוצעה כנגד המתיישבים. "לפי המתודות של הספר", הוא אומר, "אפשר להבין את ההתנתקות, האינתיפדה הראשונה, השנייה וגם חלילה השלישית".

אז מדוע לא רואים כמעט חוקרים שעוסקים בל"פ באוניברסיטאות?

שלייפר: "אחת הבעיות שלי במאבקי לפתח את התחום האקדמי הזה היא שהוא נתפס כפוליטי. אני סבור שאלה טכניקות בדוקות, מקצועיות, כמעט כמו משוואות מתמטיות. אם נדע להציב את הנתונים הנכונים – נקבל את התוצאה הדרושה. אבל בשביל זה צריך לרצות לנצח. איך אמר לנין: אי אפשר לנצח אם חושבים שזה יהיה כדאי, או נחמד. מנצחים רק כשמשוכנעים בכל מאת האחוזים שאין דרך אחרת, שפשוט חייבים לנצח".