בשבע 272:קולטים מצוין

יהודית מקונן (שפרינגר) זוכרת לטובה את השנים ב'אורות' כיו"ר אגודת הסטודנטיות, שגיא קבדה בנה את עולמו הרוחני בישיבת בני עקיבא מירון ואסטילה דסה גאה בכך שלמדה באולפנת להב"ה בקדומים.

חגית רוטנברג , י"א בטבת תשס"ח

כבר בפגישתם הראשונה החליטו יהודית מקונן ואשר שפרינגר שהם מתחתנים. אשר הראה ליהודית כיצד הוא כותב את שמה באמהרית, "וזה פשוט כבש אותי", היא מספרת. את הידע בשפה רכש אשר לאחר שנים בהן עבד כמדריך במרכז קליטה לעולים מאתיופיה בקריית גת, בהן החליט ללמוד את השפה האמהרית בעצמו.


שגיא קבדה: "כשהבת הגדולה שלי התחילה ללכת לבית הספר ביישוב, היא חזרה יום אחד הביתה ושאלה אותי: 'אבא, מה זה כושי?' ידעתי מאיפה זה בא, וכאב לי מאוד שבגלל שאנחנו שחורים יסתכלו על הילד שלי כאתיופי. אני מחנך את ילדיי שמי שנולד באתיופיה הוא אתיופי, ומי שנולד בא"י הוא לא. האתיופים היחידים בבית הם אימא ואבא"
כיום מתגוררים יהודית (24) ואשר בנתיבות. היא מחנכת בשנתה הראשונה של כיתה ט' במקיף הדתי ע"ש זבולון המר בעיירה, והוא לומד במכללת הרצוג, תלמידת ישיבת 'אהבת ישראל' בנתיבות ופעיל בקהילה האתיופית במקום במסגרת סניפי 'שחר' (עולים) של בני עקיבא. "מערכת יחסים היא לא דבר קל וכשאתה שונה זה לא הופך את זה ליותר קל", מתארת יהודית את מיזוג התרבויות בבית, "אבל כיוון שגדלתי בחברה ישראלית כל השנים, אני יותר ערה לדברים". בינתיים הוחלט למשל שהיא לא מכינה אינג'רה (הלחם המקובל בעדה האתיופית) אבל בשבת בבוקר אוכלים מאכלים אתיופיים מסורתיים. לגבי הילדים יש לה קו חינוכי ברור: "חשוב לי שהילדים יהיו גאים בעדה שלהם. שלא רק יתחבאו מאחורי זה שהם גם אשכנזים. שאם מישהו יקרא להם 'כושי' הם יסבירו שהם יהודים בדיוק אותו דבר, ולא ייפגעו בכלל". 

"הכי קל להיתפס לגזענות"

השיחה עם יהודית מותירה את המאזין פעור פה כמעט: השפה הקולחת, הדיבור הרהוט והבוטח ובעיקר התוכן נטול רגשי הקיפוח מנפצים את הסטיגמה המקובלת שהודבקה ליוצאי העדה האתיופית.

ההישגים המרשימים אליהם הגיעה בגילה הצעיר יחסית נזקפים בעיקר לאופייה הנחוש והתחרותי, שהתבטא אצלה עוד מימי בית הספר היסודי. משפחתה עלתה מאתיופיה כשהיתה בת שנתיים ושוכנה במרכז קליטה בבאר שבע. "אבא שלי החליט שהוא לא מוכן לעבור לגטאות אליהם הכניסו את האתיופים, ועברנו לגור בקטמונים בירושלים. כך יצא שמגיל צעיר הייתי מאוד מעורבת בחברה הישראלית, הייתי אתיופית יחידה בכיתה ובשכונה בכלל. זה אילץ אותי להשתלב ולהתחבר עם כולן ובעצם הקל על ההתמודדות בהמשך". יהודית לא נרתעה מכך שחברותיה לכיתה בממ"ד 'אפרתה' בקטמון היו במעמד סוציואקונומי גבוה בהרבה משלה: "למדתי להתמודד עם החסך הכלכלי בבית: אם לי אין אופניים או בית ברביות, הלכתי לחברות שיש להן ושיחקתי איתן. לא כעסתי על ההורים שלנו חסר. הייתי הבת הצעירה בבית של 12 נפשות". יהודית כבשה לעצמה במהירות מעמד חברתי גבוה בכיתה והשיגה את הציונים הטובים ביותר, מונעת במוטיבציה אדירה ובגיבוי מהבית. עם זאת, הקפידה יהודית לשמר את זהותה האתיופית.

הרגשת חריגה בבית הספר?

"ביסודי בכלל לא התייחסו לזה שאני אתיופית. הייתי לבד בכיתה ולכן לא היה יחס מיוחד לאתיופים בבית הספר. לפעמים קראו לי בשמות, אבל התייחסתי לזה כמו משהו רגיל, כמו שגם אני אומרת לפעמים מילה לא יפה למישהו. לא חיפשתי גזענות ולא הסתכלתי על הדברים האלה". את המסר הזה מעבירה יהודית גם לתלמידותיה כיום, רובן יוצאות העדה האתיופית. היא שומעת את הטענות שלהן על קיפוח, גזענות וכיוצא באלו, אך בפיה תשובה מסוג אחר: "אני רוצה לגרום להן להסתכל אחרת. לראות איך להשתלב ולא למצוא האשמות. בכל מקום אפשר למצוא דברים מכוערים והשוני רק מגביר אותם, אבל אם תיכנס לנישה הזו זה לא ישפר את המצב. המצב שלך הוא שאלה של הבחירה שלך". יהודית מסוגלת להבין את המרמור והכעס שאוחזים בתלמידותיה, אך לדבריה "להיתפס לגזענות בגלל שאתה אתיופי – זה הכי קל. כולם אשמים ואתה מסיר אחריות מעצמך. אני עובדת עם האמת שלי ועם המון דוגמה אישית". אישיותה הכריזמטית ונחישותה להצליח גרמו לכך שעל אף היותה מורה מתחילה, היא זוכה למעמד גבוה בחדר המורים. "מורות ניגשות אליי, מתייעצות. זה כיף".

קרש קפיצה לחיים

את שנות התיכון העבירה יהודית ב'נווה שרה הרצוג' בבני ברק. גם שם נהנתה ממעמד חברתי גבוה, הצלחה לימודית וקשר טוב עם צוות המורים. בשונה מתקופת היסודי, כאן למדה גם עם חברותיה לעדה מה שלא גרם להבדל בגישתה הנמרצת. לאחר שנת שירות לאומי בבית ספר בבית שמש, בו הרימה פרוייקטים ופעילויות לילדים, נרשמה ללימודי ספרות וייעוץ חינוכי במכללת 'אורות ישראל' באלקנה.

כשהשיחה נסובה על פרק המכללה, יהודית משתפכת באהבה ממש על המקום: "קרש הקפיצה שלי לחיים היה ארבע השנים שעברתי ב'אורות'. שם מצאתי את שלושת הדברים הכי חשובים בחיים שלי: מצאתי את החברות הכי טובות שלי, חברות אמת. אף פעם לא היו לי חברות ברמה כזו. שנית, הפעילות והעשייה החברתית שלי שם גרמו לי להרגיש שהמקום תרם לי יותר משתרמתי לו". יהודית מכוונת את דבריה לשנתיים בהן היתה פעילה באגודת הסטודנטיות, מתוכן כיהנה שנה אחת כיו"ר האגודה. היא מתארת בהתפעלות את היד החופשית והאמון שקיבלה מדיקן המכללה וההנהלה, והתמיכה וההכוון לה זכתה מהם במהלך עשייתה. "הייתי נכונה תמיד לעשות כל דבר כי אהבתי את המכללה, והם מצידם היו נכונים לשמוע ביקורת ולקבל הצעות וחידושים". הדבר המשמעותי האחרון אותו קיבלה במכללה הוא מציאת בחיר ליבה: "חברה שלי מהמכללה הציעה לי אותו", היא מחייכת.

במכללה אמנם לומדות בנות יוצאות העדה האתיופית, אך במספר נמוך יחסית. "יש דברים שמונעים מהן להגיע למכללה, כמו העובדה שזה נמצא בשטחים, וגם שזה מקום מאוד דתי ולא כל בנות העדה דתיות ברמה כזו", מסבירה יהודית.
החל מהשנה שעברה יצאה יהודית ביוזמה חדשה, פרי פיתוחה: הרצאות מלוות במצגת, שירה וריקודים אותן היא מעבירה לנשים ובנות, ובמרכזן הנחלת מסורת יהודי אתיופיה, בניסיון לשבור את הסטיגמה שיצרה התקשורת לעדה. "אני מנסה לחשוף את הפן הלא מוכר של העדה. מכירים אותנו רק דרך סטריאוטיפים וגזענות. הקהל מאוד מתחבר. בסוף ההרצאות נשים באות לומר תודה, להגיד שלא הכירו כך את העדה".

סיפור ההצלחה של יהודית מרשים גם בקנה מידה של בחורה ילידת הארץ, אולם על רקע ההאשמות שהוטחו בשבועות האחרונים אודות גזענות ואפליה במגזר הדתי ביחס לתלמידים יוצאי העדה, הרי שסיפורה של יהודית מייצג במידת מה את סיפורם של אלפי תלמידים יוצאי העדה האתיופית שצמחו וטופחו במוסדות החינוך הדתיים. הבוגרים הללו פילסו דרך לעתיד מקצועי מכובד ועיצבו השקפה ודרך חיים, ובמבט לאחור יודעים להוקיר את שקיבלו באותם מוסדות.

קהילה אתיופית בכל יישוב

המגזר הדתי קלט את יוצאי העדה האתיופית בשלל מסגרות, החל מבתי הספר הממ"ד דרך ישיבות ואולפנות של מרכז ישיבות בני עקיבא ואחרים, תיכונים דתיים כמו רשת אמי"ת, סניפי 'בני עקיבא', וכלה במוסדות גבוהים כמו מכללת 'אורות', 'מכון לב', מדרשות לבנות ועוד. הבנים נקלטו גם בישיבות הסדר או ישיבות גבוהות. מוסד ייחודי שהוקם עבור בני העדה הוא המכינה 'אור מאופיר' שליד ישיבת 'אור עציון', ממנה יצאו בוגרים למסלול תורני משמעותי, חלקם עם סמיכה לרבנות, שחיטה וכד'. המוסדות ככלל מציעים לתלמידים יוצאי העדה מגוון מסלולים על מנת לקדם כל אחד בדרך המתאימה לו: מסלול מקצועי או עיוני, כיתות אולפן או מב"ר, נפרדות או משולבות.

בקהילות דתיות דוגמת יישובי יש"ע ניתן למצוא משפחות מיוצאי העדה, בדרך כלל מפוזרות כבודדים ולא בקבוצות גדולות, באופן ששילובן בקהילה מתבצע באופן טבעי וללא עכבות.

שגיא ואביבה קבדה משתייכים לקהילת שבי שומרון. אביבה, במקור מכרמיאל, למדה בתיכון 'אלישבע' בפרדס חנה, והיתה בקשר עם משפחה מאמצת מקדומים. ההיכרות שלה עם האזור יחד עם הצורך להיות קרובה למכללת 'אורות' בה החלה את לימודיה מייד לאחר החתונה, הכריע את הכף לטובת מגורים בשבי שומרון. אביבה עובדת כיום כגננת בשבי שומרון ובעינב. שגיא (34) למד בכולל ביישוב בתכנית הלכה לקראת רבנות ושחיטה. במקביל הוא לומד הוראה במכללת הרצוג.

לבני הזוג חמישה ילדים. לאחר שהגיעו לשבי שומרון כמשפחה ראשונה של יוצאי אתיופיה, הגיעו ליישוב ארבע משפחות נוספות מבני העדה. שגיא מספר על קליטה מהירה ביישוב ועל קהילה חמה ואוהבת ש"שכחה מזמן את כל עניין העדתיות. אני לא מרגיש פה שום דבר שקשור לגזענות". עם זאת, שגיא לא מכחיש כי פה ושם יוצא לו להיתקל בתופעות לא נעימות, אך מבחינתו זה לא משהו שבכוונתו להתייחס אליו יותר מדי, כיוון שמדובר בתופעה זניחה. "יש אולי אנשים מתנשאים בציבור שלנו, אבל זה לא משפיע על החיים שלי. אם התופעה היתה באמת מורגשת – הייתי נלחם בה".

לדברי שגיא, חוסר האינטגרציה בין העדות גורם לחוסר היכרות שמוליד ביטויים כואבים. "כשהבת הגדולה שלי התחילה ללכת לבית הספר ביישוב, היא חזרה יום אחד הביתה ושאלה אותי: 'אבא, מה זה כושי?' ידעתי מאיפה זה בא, וכאב לי מאוד שבגלל שאנחנו שחורים יסתכלו על הילד שלי כאתיופי. אני מחנך את ילדיי שמי שנולד באתיופיה הוא אתיופי, ומי שנולד בא"י הוא לא. האתיופים היחידים בבית הם אימא ואבא. כואב לי שאני צריך להתמודד עם ביטויים כאלה, אבל הסיבה לכך היא שיש הרבה משפחות של יהודים לבנים ("אני לא קורא להם ישראלים, כי גם אנחנו ישראלים", הוא מסביר) שלא פגשו אתיופי מימיהם, ולכן אצלם כל שחור הוא כושי. אם הם פוגשים את הבת שלי בבית הספר- הם יקראו גם לה כך.

הפתרון הוא שבכל מקום בארץ תגור קהילה אתיופית ואז הם לא ייחשבו למוזרים. ילדים יבינו מה זה אתיופי ויתייחסו אליו כרגיל".

כהמשך להשתלבות ביתו בבית הספר, מספר שגיא כי על מנת לתת תשובות לחברותיה בכיתה, נתנה המורה הסבר שמקובל עליו, ואף המליץ לביתו להשתמש בו כתשובה למי שישאל אותה: "המורה הסבירה לבנות שכשה' ברא את העולם הוא לקח אדמה חומה וברא ממנה אדם חום, ולקח אדמה לבנה וברא ממנה אדם לבן". שגיא מספר עוד כי "מרגע שבתי השתלבה בבית הספר כולם יודעים מי זו נחלה והתופעה לא חוזרת על עצמה".

זמירות מהישיבה


יהודית שפרינגר: "ביסודי בכלל לא התייחסו לזה שאני אתיופית. הייתי לבד בכיתה ולכן לא היה יחס מיוחד לאתיופים בבית הספר. לפעמים קראו לי בשמות, אבל התייחסתי לזה כמו משהו רגיל, כמו שגם אני אומרת לפעמים מילה לא יפה למישהו. לא חיפשתי גזענות ולא הסתכלתי על הדברים האלה"
קורות החיים של שגיא עצמו אינם רצופים ברגשות קיפוח מכל סוג שהוא. כילד הוא עלה עם משפחתו לארץ דרך סודן ב'מבצע משה'. לאחר מעבר ממרכז הקליטה בעכו למרכז בעפולה, נערך מיון קצר לילדים, והוא נשלח עם עוד כמה חברים לישיבת 'אהל שלמה' בבאר שבע. שלוש השנים שעשה במקום תרמו לו רבות מבחינת בניין העולם הרוחני: "השבתות שם ובעיקר השירה בסעודות. כל השירים שאני שר בשבת אצלי בבית זה מה שלמדתי שם". הלימודים של בני העדה נערכו בכיתות אולפן נפרדות, אולם התלמידים לא ראו בכך חיסרון: "לא הרגשנו שום קיפוח. אז לא דיברו על הדברים הללו במושגים של היום. היום רואים כל דבר כזה כגזענות, פעם לא הסתכלו על זה כך. לא חשבנו שזה לרעתנו. הפעילויות היו יחד עם כולם, ויצרנו קשרים עם חברים". החיסרון היחיד לתפישתו היה המרחק, כיוון שהדרך מהצפון לבאר שבע עברה בתחנה המרכזית של תל אביב, מקום שגרם לקלקולים ונפילות אצל חלק מחבריו.   

בכיתה ט' עבר שגיא עם כמה חברים לישיבת בני עקיבא במירון. "ביקשנו להשתלב בכיתה רגילה. שלוש שנים למדתי רק עם אתיופים וההחלטה להיכנס לכיתה של היהודים הלבנים היתה מוזרה לי, התביישתי". במבט לאחור, שגיא סבור כי ככל שההשתלבות מהירה יותר, כך הקליטה וההתקדמות של העולים צוברות תאוצה: "כל ההיקלטות שלנו במסגרת משולבת באה מאוחר מדי. אם היינו משתלבים קודם היינו רוכשים את השפה מהר יותר. היינו מכירים את הלבנים וקולטים שהם בני אדם בדיוק כמונו, כועסים ושמחים, וההבדל בינינו הוא רק בשיער החלק. השילוב המאוחר היה גרוע מבחינה חינוכית".

למרות החשש, ניגש שגיא ללימודי הגמרא לראשונה בחייו, וגילה כי האתגר בהחלט אפשרי. הוא אף היה בין הטובים במקצוע. הוא מספר על קשרי חברות שרקם עם שכניו לכיתה, וצוות חינוכי לו הוא מכיר טובה עד היום: "הודות להם התקדמתי מבחינה דתית ולימודית. ראש הישיבה והמחנך שלי ממש בראו אותי מבחינת החינוך והעולם הדתי שלי. יש בי אהבה גדולה אליהם". עם זאת, הוא מצר על כך שרוב התלמידים יוצאי העדה למדו בכיתות נפרדות ורק מיעוטם שולבו בכיתות רגילות.

את השנה שלאחר י"ב עשה במכינה לישיבה במירון ולאחר מכן השתלב בישיבת ההסדר במעלות. השילוב עם תלמידים ישראלים שחווה בשנים הקודמות הקל עליו את ההיקלטות בישיבה, למרות שחלק מחבריו בני העדה פרשו אחרי זמן קצר, כיוון שהתקשו להסתגל למנטליות של ניהול חיים עצמאיים כפי שנצרך בישיבה.

"הבעיה היא שהקהילה שלנו לא משתלבת בארץ. 20 שנה אנחנו פה ועדיין שואלים אותי על סיפור הקליטה שלי. אני כבר גמרתי להיקלט", הוא מסכם "לדעתי שורש הבעיה הוא השילוב: ככל שהשילוב מוקדם יותר, ההתמודדות החברתית קלה יותר".      
  
החברות תיקנו את העברית

כשואלים את אסטילה דסה (23) על אולפנת להב"ה בקדומים, שם התחנכה, היא מקדימה: "אבל יש לי רק דברים טובים להגיד עליהם". היא סטודנטית שנה א' למכשור רפואי במכללת אשקלון, ועדיין ממשיכה לבקר מדי שנה באולפנה. לאחר שנתיים של שירות צבאי ועבודה, אלו שפוגשים אותה נדהמים לשמוע שלמדה בלהב"ה. "אני מתגאה בזה שלמדתי בקדומים. תמיד ארגיש מחוברת למקום. למרות שאני הולכת היום במכנסיים, אני יודעת בדיוק מי אני ומאיפה אני באה, ויש דברים שתמיד יישארו אצלי. מהאולפנה יצאתי עם ערכים וידע שחברות שלי לא קיבלו במקומות אחרים. אחותי הצעירה סיימה גם ללמוד שם, והלוואי שכל האחיות שלי ילמדו שם".

אסטילה עלתה לארץ ב'מבצע שלמה', ומשפחתה שוכנה בחדרה. "תמיד הייתי בכיתה מעורבת עם ישראלים והסתדרתי טוב. אני זוכרת שהחברות תיקנו את העברית שלי. היינו הולכות אחת לשנייה הביתה ומכינות שיעורים יחד". בחטיבה למדה באולפנת 'מבשרת' בחדרה, שם היו רוב התלמידות מבנות העדה.

בהתלבטות בין האולפנה בכפר פינס ללהב"ה, הכריעה הדחיפה של אחותה הגדולה לכיוון קדומים, וכך מצאה אסטילה את עצמה בכיתה ט' בלהב"ה. "בהתחלה פחדתי מזה, כי המגורים לאתיופיות בפנימייה היו בנפרד. הייתי רגילה תמיד להיות מעורבת, אף פעם לא הרגשתי שונה". את השנה הראשונה עשתה בכיתת מב"ר, וההרגשה היתה קצת שונה. לקראת כיתה י' ביקשה לעבור לכיתה רגילה כיוון שהרגישה שהרמה הלימודית שלה בשלה לכך. "היינו שתי אתיופיות מתוך 31, אבל לא הרגשתי שונה. אהבתי את הבנות והמנהלים. מנשה, מנהל הפנימייה, הוא אחד האנשים שאני הכי מעריצה.

למדתי ממנו הרבה והתחברתי למקום. בסוף היה לי קשה להתנתק: כל החוויות שלי באו משם, המחנכת היתה כמו אימא שלי ושיתפתי אותה בכל מה שקורה לי". כשהחליטה להתגייס, לקחה איתה את הערכים שספגה באולפנה: "האווירה של שבת, היחס לדברים שקורים לך בחיים, שהכל בא מלמעלה. להגיד תודה גם אם זה נראה רע".

גם מבחינה לימודית מצביעה אסטילה על מה שקיבלה באולפנה: "אם הייתי לומדת במקום אחר לא הייתי מגיעה לבגרות מלאה – 31 יחידות וממוצע 94. השקיעו בנו בחוגים, בתגבור, כל מה שצריך. רצו שנצא ברמה טובה ושנוכל לבחור דרך נכונה לחיים".

העיקר הוא הרצון

כסיכום לסיפורים האופטימיים הללו, שכאמור אינם יחידים, שוטחת יהודית שפרינגר את תפישת עולמה ביחס להשתלבות בני העדה בחברה הישראלית, תפישה שנכונה למעשה לכל מי שאינו משתייך להגדרת המיינסטרים: "חשוב שכל אדם באשר הוא אדם יעשה את ההשתדלות לקיים את ייעודו ותפקידו בעולם. כאשר אתה שונה בחברה - העבודה קשה יותר, אך פתרון האצבע המאשימה אשר מופנית אל המוסדות לא עושה את הדרך פשוטה אלא מתסכלת. לכן ההתמודדות צריכה לבוא מרצון ונכונות לאינטגרציה בחברה ולא ממקום של הזדקקות. הרצון הוא המקודש. כך אתה גם מעביר את המסר לחברה וכך היא קולטת אותו".

ביחס לטענות אודות גזענות, היא אומרת: "לא חיפשתי גזענות בדרכי ל"צמרת" אך אני לא מתכחשת לכך שיש גזענות וישנם סטריאוטיפים שהחברה חשופה אליהם ומאמינה בהם. החוכמה שלנו בני העדה היא לשבור ולנפץ את הסטיגמות. כיצד? כל אחד ייקח את האחריות קודם כל על עצמו ואח"כ יהיו לו את הכוחות לתת לחברה בצורה כזאת שתמלא את ייעודנו בעולם".

חינוך להצלחה


אסטילה דסה: "אני מתגאה בזה שלמדתי בקדומים. תמיד ארגיש מחוברת למקום. למרות שאני הולכת היום במכנסיים, אני יודעת בדיוק מי אני ומאיפה אני באה, ויש דברים שתמיד יישארו אצלי. מהאולפנה יצאתי עם ערכים וידע שחברות שלי לא קיבלו במקומות אחרים. אחותי הצעירה סיימה גם ללמוד שם, והלוואי שכל האחיות שלי ילמדו שם"
מוסדות חינוך רבים במגזר הדתי עוסקים בקליטת יוצאי אתיופיה. שניים מתוכם, לבנים ולבנות, יוצגו כאן כדוגמה לפעילות החינוכית בתחום.

ב'תו"מ - חרב לאת' של מרכז ישיבות בנ"ע קולטים תלמידים יוצאי העדה באחוזים גבוהים. המסלול כולל תגבור תורני ומסלול עיוני ומקצועי משולב שבסופו יוצאים התלמידים עם תעודת בגרות ותעודה במקצוע טכנולוגי. הבוגרים פונים בחלקם לעבודה או להמשך לימודים - אקדמיים, מקצועיים או תורניים. במוסד כיתות מעורבות ונפרדות, בהתאם לרמת התלמידים, שחלקם עלו לא מכבר לארץ. המקום מפעיל גם את תכנית 'קדם עתידים' לקידום המצטיינים. בית הספר מעביר לתלמידים תכניות הכנה לצה"ל, הכנה לחיים, פעולות התנדבותיות ופעילות לשימור מורשת העדה. "אנחנו מקפידים על קשר ושיתוף ההורים בעשייה החינוכית", אומר המנהל, דוד אלבאום.

ביחס לשאלת האינטגרציה בכיתות סבור אלבאום כי "צריך לדון כל מקרה לגופו. כעיקרון יש לראות כיצד לשלב כמה שניתן יותר מהר, אך יש מקצועות בהם המעורבות עלולה להזיק במקום לתרום".

באולפנת להב"ה בקדומים לומדות כיום 115 מבנות העדה, המשולבות בכיתות אולפן וכיתות רגילות ומתגוררות בפנימייה. אחוזי ההצלחה שלהן בבגרות עומדים על 80 אחוז. המקום שם דגש על יחס אישי לבנות, רכישת כישורי חיים והכוונה לעתיד. דגש מיוחד ניתן על שמירה על הזהות האתיופית: "אנחנו מעודדים בנות לחזור לשמות באמהרית", אומר מנהל הפנימייה, מנשה מרדכי, "לכל שם יש משמעות. אנו משתדלים לחזק את מעמד ההורים מול הבנות, שגם כך נשחק בעלייה לארץ. אנו מקדישים יום שלם באולפנה לאירועי חג הסיגד. המטרה היא לחזק מה שיש להן ולא לעקור". הבוגרות הולכות ברובן ללימודים אקדמיים ומשתלבות במעגל העבודה. "אנחנו גם מעודדים אותן לחזור לקהילה שלהן ולתרום שם", אומר מרדכי.