בשבע 272:צלם אלוקים

עודד מזרחי , י"א בטבת תשס"ח

פסיה מטייאש היתה בת 16.5 כשהגיעה לאושוויץ עם הוריה וחמשת אחיה ואחיותיה. היא ירדה עם כולם מהקרונות, ופסעה לאורך המסילה. זקנים והורים עם ילדיהם צעדו לעבר הלא נודע. כשהגיעו לסוף המסילה, ניצב שם קצין אס-אס צעיר בשם יוזף מנגלה. בהזזת אצבעו הפריד בין הדבקים ,וקבע מי לחיים ומי למוות.


פסיה הרגישה שמישהו כורע על ברכיו לצדה, וזרועו נצמדת לזרועה הימנית, כאילו זה אלוקים. היא הפנתה את ראשה אליו ואמרה: "ריבונו של עולם! עזור לי... שחרר אותי... שלא ירחף יותר פחד המוות מעלי... תן לי רק חתיכת לחם ופינה שקטה לשים בה את הראש. אוי ריבונו של עוילם, אינני מבקשת ממך הרבה!"
היא נפרדה בהלם ממשפחתה ומצאה את עצמה בין נשים צעירות, גזוזת שיער וללא בגדים. הפשיטו אותן מלבושיהן, מעצמיותן, מבושתן. מדי יום יצאו הנשים לעבודה שהיתה במרחק-מה מהמחנה. הן עבדו בסבלות וחפרו תעלות, כשמחצית גופן טבול במי גשם קרים.

שישה חודשים של שהות באושוויץ, גדושי צרות וזוועות, עמעמו את הזיכרונות היקרים וטשטשו את הרגשות האנושיים. הנשים לא שוחחו ביניהן, לא צחקו, לא בכו. הן שכחו מהוריהן, מאלוקיהן. החול והקודש התערבבו ותחושת הזמן התפוגגה.

אט-אט התגברו התכונות הבהמיות. מישהי חטפה בערב פרוסת לחם מרעותה, בבוקר נלחמו על גרגירי סולת בתוך סיר דייסה מרוקן, בקיץ חיפשו צל לאחר מפקד ממושך בשמש היוקדת, ובחורף – פינה להצטופף בה כדי להתחמם. הן היו כחיות נרדפות ומורעבות.

באחד הימים הובאו למקום שבו קרונות מלאים בתפוחי אדמה. תפקידן היה לאחסנם בארגזים במחסן שעמד בראש גבעה. כולן השתוקקו לפלח תפוח אדמה, אבל המקום שרץ בחיילי אס-אס. במקום עבדה גם קבוצת גברים, ובהם יהודי מזוקן שהזכיר לה את אביה. כשעלו על הגבעה באחד הסיבובים, היהודי החליק ונפל, וכל תפוחי האדמה שסחב התגלגלו במורד. בן רגע הופיע חייל אס-אס והכהו באלתו על ראשו, כשהוא צועק "יהודי מלוכלך!".

בכוחותיו האחרונים קם היהודי על רגליו, ובידיו מלאות הבוץ דחף את החייל ולכלך את מדיו. הנאצי נדהם וכמעט נפל לאחוריו, אך התעשת, כיוון את רובהו וירה ביהודי למוות.

כשראתה זאת פסיה פרצה מפיה זעקה אילמת. היא חשה שרצחו את אביה. היהודיות ברחו משם מבועתות והשתדלו לעבוד בחריצות, ובעיקר נזהרו שלא להחליק. הן המשיכו לעבוד כל היום, ללא אוכל, אבל לבסוף הרעב גבר על פחד המוות, ופסיה הכניסה לכיסי מעילה המחורר שני תפוחי אדמה שחדרו בין המעיל לבטנה.

כאשר חזרו למחנה בשעת בין הערביים, רצוצות ורטובות, קיננה בראשה מחשבה אחת: להשתרע על הדרגש ולאכול את תפוחי האדמה. כשנכנסו בשער המחנה, ניצבו חיילות אס-אס וערכו עליהן חיפוש. הן מצאו על כולן תפוחי אדמה, והחליטו להענישן.

הבנות נלקחו למגרש גדול, שעליו פוזרו פחמים דוקרניים, ופקדו עליהן לכרוע ברך. הכאב היה נורא. פסיה חשה שכל צרות העולם התאחדו: הכאב, קור האימים, הרטיבות, הרעב, הצמא ופחד המוות – ומעל הכול העייפות. לאחר זמן-מה העייפות הכריעה והיא נרדמה, ראשה נשמט על חזה...

לפתע התעוררה, עם דקירות בבטנה ואור מסנוור על פניה. חיילת אס-אס עברה בין השורות עם פנס ודוקרן והעירה את הנרדמות. פסיה נרדמה שוב, ושוב העירו אותה באכזריות. היא חשה שאין ביכולתה להחזיק מעמד, ורצתה ליפול על האדמה ולהירדם לעולמים. היא ידעה שהיא גוזרת על עצמה מוות: היא שתקפא, או שייקחוה לקרמטוריום מפני שלא תהיה נחוצה. זו היתה הפעם הראשונה שבה איבדה את הרצון לחיות.

דבר אחד הטרידה: העובדה שהיא הולכת למות לבדה, ילדה בת 17, לבד בעולם הגדול. פסיה חשה שהיא מתפוגגת כטיפה שנופלת לים הגדול. היא רצתה שלפחות יישאר מישהו שיוכל לספר כיצד מתה. הביטה מסביב ולא ראתה מכיר. איש לא ידע את שמה.

אז נזכרה לפתע באלוקים. אני לא לבד! יש אלוקים, והוא מכיר אותי ויודע את שמי! פסיה נאחזה בו כמו בקרש הצלה. ואז הרגישה שמישהו כורע על ברכיו לצדה וזרועו נצמדת לזרועה הימנית, כאילו זה אלוקים. היא הפנתה את ראשה אליו ואמרה: "ריבונו של עולם! עזור לי... שחרר אותי... שלא ירחף יותר פחד המוות מעלי... תן לי רק חתיכת לחם ופינה שקטה לשים בה את הראש. אוי ריבונו של עוילם, אינני מבקשת ממך הרבה. אם יהיו לי הדברים האלה, אהיה המאושרת באדם...".

לפתע פרץ בתוכה אושר עילאי, שהחל בקצות האצבעות, עבר דרך הגוף והגיע לקודקוד. גל של חום הציף את נפשה וחימם את גופה הקפוא. כל הלילה דמיינה עד כמה תהיה מאושרת אם רק תזכה לחופש, לחם ופינה שקטה. וזה מה שהציל אותה באותו לילה.

חודשיים לאחר מכן העבירו את פסיה לעבוד במפעל בדזרזן. משם  עברה לטרזינשטאט, ולבסוף חולצה על-ידי הרוסים. התברר לה ששניים מאחיה נותרו בחיים. היא עלתה לישראל בתש"ח, ולאחר שלוש שנים התחתנה עם שמעון בודנר. בני הזוג הביאו לעולם שלושה ילדים, וכיום יש להם 18 נכדים ו-5 נינים, כן ירבו.

יצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם  odedmiz@actcom.co.il