בשבע 272:מבצע סבתא פרק 8

אסתי רמתי , י"א בטבת תשס"ח

בפרק הקודם: ענבל מספרת לשירי בקצרה מהו ארגון האצ"ל, ודוד יגאל אומר שסבתא שושנה היתה אחראית על הארכיון. הוא נותן להן מסמכים ישנים של סבא וסבתא כדי שינסו לגלות רמזים, אך בינתיים נשמעות צפירות חזקות מבחוץ.

דוד יגאל יצא מהמחסן, ואנחנו, כמובן, הלכנו בעקבותיו. מה, שנשב לבד ונסתקרן? בינתיים הצפירות נפסקו, אך כשיצאנו אל המדרכה, הבטנו זו בזו בבהלה. מולנו חנתה מכונית גדולה ושחורה, ויכולנו להבחין ברגל של דוד יגאל שעדיין בלטה מפתח הדלת הפתוחה...

"אוי לא, גם אותו חוטפים!" קראתי, ורצתי לעבר המכונית. "דוד יגאל! אתה בסדר?" הוא הציץ החוצה, ויחד איתו, מחלון אחר הציץ עלינו גם ראש מוכר מאוד וכתפיים עטויות חליפת ג'ודו לבנה. "הי, שירי וענבל! מה אתן נראות כל-כך מבוהלות?!" צחק אלינו רוביק, "בואו תיכנסו, הכול בסדר. בדיוק רציתי לבוא ולקרוא לכן".

קצת בהיסוס, שתינו נכנסנו למכונית.

"שלום!" פנה אלינו הנהג, שלבש כמובן חליפה ומשקפי שמש. "קוראים לי עידו, ואני שייך לארגון שממונה על ביטחון אזרחי המדינה. מצטער, יותר מזה אני לא יכול לפרט".

"אבל מה אתם רוצים מסבתא שושנה?" שאלה שירי.

"תיכף תשמעו את כל הסיפור", אמר עידו. "נאסוף אותה, ואז נלך למקום שבו נוכל לדבר בשקט".

כשסבתא פתחה את הדלת וראתה את כולנו מולה – היא נאנחה אנחת רווחה. "אז החלטתם לשתף גם את הילדים והבן שלי בפרשייה?" היא שאלה את עידו, שהנהן בראשו.

"עשינו תחקיר ביטחוני וגילינו שהם בסדר גמור", הוא אמר, "ובאמת, יכול להיות שהם יוכלו לעזור לנו בעניין הזה. עכשיו, גברת רוזן, הייתי רוצה ברשותך לספר להם במה מדובר, אבל לא כאן. ניסע למקום שנסענו אליו במפגש הראשון שלנו".

סבתא לבשה סוודר, וירדנו שוב למכונית. עידו נסע כמה דקות, ולבסוף עצר ליד מקלט ציבורי ישן, במגרש ריק בקצה העיר. "בבקשה", הוא אמר, ועזר לסבתא לצאת מהרכב. הוא פתח את דלת המקלט, וכולנו ירדנו במדרגות. "זהירות סבתא, חשוך כאן..." אמרתי, ונתתי לה יד.

אך החדר שנכנסנו אליו לא היה חשוך בכלל. ציפיתי למצוא חדר ריק ומעופש, או מחסן מבולגן – והופתעתי. חדר מואר ונעים עם ספות נוחות קידם את פנינו.

"שבי, גברת רוזן", ביקש ממנה באדיבות עידו, והסיר את משקפיו, "וגם אתם מוזמנים לשבת. גברת רוזן, את תתחילי?"

סבתא הנהנה, והתחילה לספר: "ובכן, כולכם כבר יודעים שבצעירותי הייתי באצ"ל. על חלק מהדברים שעשיתי אולי דוד יגאל יודע, ועל חלקם עדיין אסור לי לספר. זאת היתה תקופה לא פשוטה. בכל אופן, אחד מהתפקידים שלי היה להיות אחראית על המסמכים, לתייק אותם ולמצוא להם מקומות מסתור שונים. אחרי שהוקמה המדינה, העברנו את רוב המסמכים לארכיונים לאומיים שונים ולמוזיאון האצ"ל, אך חלק התגלגלו אלינו הביתה. עכשיו, אנחנו מחפשים מסמך אחד כזה בדחיפות, ועדיין לא מצאנו אותו".

"בשביל מה צריך מסמך של האצ"ל משנת תרפפ"ו?!" התפלא רוביק. "הרי הארגון כבר התפרק מזמן!"

"אתם יודעים מה זה סליק?" ענה עידו על שאלתו של רוביק בשאלה משלו.

"ודאי", אמר דוד יגאל. "זה מחסן סודי של נשק. הבריטים אסרו על המחתרות להחזיק נשק, אז הם נאלצו להחביא אותו במקומות מסתור".

"יפה. פעם היה סליק מתחת למחסן בחנות המצעים", אמרה סבתא בשקט. "אתם לא מתארים לעצמכם כמה נוח היה להחביא את הרובים והרימונים בתוך כריות ופוכים... הוא פורק מזמן, כמובן, והנשק הועבר לצבא".

"אבל לא כל הסליקים פורקו", התערב עידו. "ועכשיו, תארו לעצמכם מה קורה אם מישהו מפוקפק מוצא את אחד הסליקים..."