בשבע 272:שאלת השבוע

אנשים שהמערכת בחרה , י"א בטבת תשס"ח

שאלת השבוע: איך מקטינים את הפערים הכלכליים המתרחבים בחברה הישראלית?

להקטין בהוצאות הפרטיות/ ד"ר יוסי דהאן, ראש מרכז 'אדווה' ומנהל חטיבת זכויות האדם במכללה האקדמית למשפטים ברמת גן

מה שיש לעשות בנושא, ושהממשלה לא עשתה עד כה, הוא:

• העלאת שכר המינימום – לפני כחודש חזרה בה הממשלה מהעלאת שכר המינימום, בעוד שיש לה עודפי הכנסות מגבייה של מעל 10 מיליארד שקל. כך גזלה המדינה את כבשת הרש, ודחתה תוספת של 140₪ למשתכרים שכר מינימום;

• אכיפת חוקי העבודה וזכויות העובד;

• חיסול העבודה באמצעות חברות כוח אדם ועובדי קבלן;

• הגדלת התקציבים של השירות החברתיים שקוצצו, כמו חינוך ובריאות. ההוצאות הפרטיות על בריאות וחינוך הן מן הגבוהות בעולם המערבי, וכך רק בעלי אמצעים זוכים לטיפול רפואי הולם. באותה מידה, אנשים שיכולים לקנות שירותי חינוך עבור ילדיהם – אם באמצעות בתי ספר ייחודיים ואם באמצעים מורים פרטיים – זוכים להזדמנות חינוכית טובה בצורה ניכרת מזו של חסרי האמצעים;

• הקטנת השירותים המחייבים הוצאה פרטית, שהולכים ומתרחבים בשנים האחרונות, בעוד ההוצאה הציבורית הולכת וקטנה;

• שיקום רשת הביטחון הסוציאלי, כלומר גמלאות וקצבאות שאף הן קוצצו באופן דרסטי בתכניות הכלכליות משנת 2001;

• השקעה בפריפריה וביצירת מקומות עבודה. במקום להפחית את המסים לבעלי ההון והעשירונים העליונים, יש לדאוג לעלייה בשכר המעמד הבינוני והנמוך;

• כיום, 36.7 אחוזים מהעובדים שייכים לקטגוריה ההולכת ומתרחבת המכונה 'העובדים העניים', אלו שיוצאים מדי בוקר לעבודה ועדיין אינם מצליחים להתרומם מעל קו העוני. הממשלה צריכה ליצור הסדרי שכר שיאפשרו להם להיחלץ מן העוני.

חברה בתחרות עולמית/ הרב עדו רכניץ

השאלה הערכית והפרקטית העומדת לדיון היא אם הפתרון לבעיות החברתיות יבוא על-ידי התערבות נוספת של השלטון, או על-ידי הפסקת כל התערבות ומתן הזדמנות לשוק החופשי לפתור את הבעיות, בדרך 'היד הנעלמה'.

מצוות הצדקה, המטילה על הפרט והציבור חובה לסייע לחלש בחברה, מלמדת שני דברים: ראשית כול, לא ניתן לסמוך על השוק החופשי שיפתור את הבעיות החברתיות. שנית, ההלכה אינה תומכת בכלכלה קומוניסטית ומתוכננת, אלא במשק חופשי, שלצדו מערך סיוע ענף. גישה משולבת זו דומה במידה רבה לעיקרון היסוד של מדינת הרווחה הקיים בכל העולם המערבי, כולל ארה"ב, והוא משק חופשי, שלצדו מערך סיוע רחב היקף.

לצד הישגי מדינת הרווחה בישראל ובעולם, מדינת הרווחה מצויה כיום במשבר עמוק, הנובע מהשינוי הדרמטי שהביאה הגלובליזציה. לגלובליזציה יתרונות גדולים, במיוחד לעם ישראל ולמדינת ישראל; אולם לצד היתרונות יש גם חסרונות – בעולם גלובלי יש תחרות כלכלית בין מדינות שמחייבת ריסון תקציבי, הפחתת מסים ומכסים. בעולם כזה מוגבלת המדינה בבואה לפעול למען אזרחיה החלשים.

נוסף על כך, במשק המשולב במסחר העולמי הצמיחה אינה מחלחלת באופן טבעי לכל המשק, אלא רק לאותם ענפים שיש להם יתרון יחסי במסחר הבינלאומי. לכך יש להוסיף את המשבר החברתי הגורר התפרקות של משפחות ומשבר ערכים, המחריף עוד יותר את הבעיות החברתיות.

הפתרון למשבר אינו פשוט, וייתכן שאין לו פתרון מלא, אולם אפשר להצביע על כמה כיווני פעולה:

א. התמודדות חזיתית עם המשבר המשפחתי, החברתי והתרבותי;

ב. קביעת יעדים חברתיים לממשלה ולמשרדיה, בדומה לקביעת יעד אינפלציה וגירעון;

ג. התערבות ממשלתית בהתאם למאפייני קבוצת המצוקה. לדוגמה: היוזמות להקמת מרכזי תעסוקה למגזר החרדי;

ד. שילוב המגזר השני והשלישי בתחומים שבהם הממשלה מתקשה לפעול, לדוגמה מימון יוזמות חברתיות חדשות ופעילות ארגון 'פעמונים' לשיקום משפחות.

הפער גדל אך גם השפע/ ד"ר נדב שנבר

לפני שעונים על שאלה כזו, יש צורך להבהיר נקודה מכרעת:

צריך להבדיל בין שפע כלכלי, הנמדד במספרים מוחלטים, לבין פער שהוא יחסי. אפשר לחשוב על חברה שבה לעני יש אלף שקלים ולעשיר עשרת אלפים, מול חברה שבה לעני עשרים אלף ולעשיר מיליון. המקרה השני טוב יותר גם לעשיר וגם לעני, אבל הפער ביניהם גדל. גם לפער יש משקל מסוים, אך בכל זאת, כל אדם בעל שכל ישר מבין כי  השפע המוחלט חשוב יותר מן הפער, ועדיפה חברה שבה לכולם יש יותר טובין, גם אם הפערים שבה גדולים, מחברה שבה כולם שווים ולכולם אין כלום.

מכוני המחקר השמאלניים, כמו מכון 'אדווה', מנסים תמיד להסיט את הדיון מן השפע הכלכלי לפערים. כך הם יוצרים מצג מדומה של מצב נורא, חברה קורסת ופערים משתוללים. כל שני וחמישי מפרסמים אצלנו כי הפער גדול יותר מזה שבניגריה וההשכלה גרועה יותר מאשר במוזמביק. מבט קצר על אורך התור בקונסוליות יבהיר כי תושבי ניגריה הם אלו שרוצים מאוד לקבל אשרת עבודה בישראל, ולא להיפך.

איני כלכלן, אבל קבוצתי מספקת את הניתוח המתמטי למחקר מעניין, במימון האיחוד האירופי, על מעברה של פולין לכלכלת שוק. מעקב מדוקדק של 15 שנה אחרי 3,000 מחוזות הראה כי הצמיחה החלה בקצב מהיר מאוד בחמישה-שישה מוקדים, ומהם התפשטה עד שהגיעה לכל המדינה. אותם מוקדים כלכליים המשיכו בינתיים לגדול, כך שהשפע הכלכלי  גדל בכל מקום, ועמו – הפערים.

אם מגמתם של קובעי המדיניות היא צמיחה כלכלית ושפע לכול, עליהם בראש ובראשונה להגביר את הניידות הגיאוגרפית והחברתית של העושר. אפשר לעשות זאת באמצעות  כבישים ופסי רכבת, שיחברו את מוקדי הצמיחה במרכז לפריפריה, ועל-ידי סבסוד השכלה בתחומים מבוקשים לבעלי הכנסות נמוכות. החדשות הטובות הן שהצמיחה מגדילה ותגדיל את השפע לכולם. החדשות הרעות הן שעם גידול השפע, יגדלו גם הפערים. מיסוי,  קצבאות ושאר מרעין בישין יכולים, אכן, להקטין את הפער, אבל התוצאה תהיה פחות שפע לכולנו, גם לחזקים וגם לחלשים.

להעלות את שכר המינימום/ חילי טרופר, יו"ר תנועת 'במעגלי צדק' ומנהל בית ספר תיכון ברמלה

ראשית, יש לרצות בכך שכולם ייהנו מפירות הצמיחה. קודם לשאלה הכלכלית, עומדת כאן שאלה ערכית. בשיח החברתי-כלכלי השולט היום, השפה הערכית כמעט אינה קיימת, והיא מפנה את מקומה לשיח ניאו-ליברלי קיצוני, שאינו מביא בחשבון את השיקול החברתי או את השיקול הערכי, אלא את השיקול הכלכלי בלבד.

בטרם מתפנים לצייר את הדרך שתביא רווחה סבירה לכולם, יש להאמין בכך שהשיטה הכלכלית נועדה לשרת את החברה, ולא להיפך. המדד לחוסנה של חברה ולרמת מוסריותה הוא מצבם של החלשים בתוכה.

בהנחה שיש הסכמה על עיקרון בסיסי זה, התשובה הכלכלית מורכבת, ואפרוש כאן בראשי פרקים את הנקודות העיקריות בעיני:

1. יש להעלות את רמת השכר של העשירונים התחתונים. כל עוד שכר המינימום אינו מאפשר קיום בכבוד (למעלה מ-40 אחוזים בישראל חיים ממשפחה שיש בה לפחות מפרנס אחד), הצמיחה תמשיך להניב פרי רק עבור העשירונים העליונים. חייבת להיות קורלציה בין הצמיחה לבין עליית השכר, בעיקר בקרב העשירונים התחתונים. למשל, בבנק שמרוויח מיליארדים בשנה, ראוי שגם משכורותיהם של פקידי הדלפק יעלו, ולא רק אלו של ההנהלה הבכירה.

2. יש להגביר את האכיפה על חוקי המגן. ספר החוקים של ישראל נחשב למתקדם יחסית, אך במובנים רבים מדובר באותיות מתות. בלא אכיפה מוגברת וקנסות מטילי מורא, גם פת הלחם הדלה של המבקשים להשתכר בכבוד תיגזל מהם.

3. השקעה בתחומים שישתלמו בטווח הרחוק, בראש ובראשונה בחינוך בפריפריה. השקעה בחינוך ובמתן כלים אפקטיביים להצלחה בחיים נותנת סיכוי לכך שרבים יותר ייהנו מהצמיחה. מכל המחקרים מתברר שיש קשר הדוק בין רמת ההשכלה לרמת ההשתכרות. המדינה חייבת לאפשר לעוד רבים מבניה ובנותיה לקבל חינוך ראוי, שיפתח פתח אמיתי עבורם להשתכרות ראויה בעתיד.