חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 273ראשיהפצה

יש תקווה? - בגליון השבוע

מפלגת הימין החילונית 'התקווה', שקיימה לאחרונה את כנס היסוד שלה, עוררה מחדש את הדיון בשאלת מקומו של הימין החילוני במפה הפוליטית.
27/12/07, 14:21
שמחה רוטמן

לפני כחודש הוקמה מפלגת ימין חדשה, 'התקווה' שמה. באתר האינטרנט של התנועה החדשה, http://www.hatikva.org.il, תחת הכותרת 'מי אנחנו?' מופיעים חמישה שמות: היו"ר הזמני יהואר גל, אלוף משנה ומפקד טייסת במיל' וממובילי ההתנגדות להתנתקות; ד"ר רון בריימן, דובר 'התקווה' וחוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי; עורך הדין חיים משגב, הידוע לציבור בעיקר בזכות נוכחותו במדורי הדעות בעיתונות; ושתי דמויות מוכרות פחות, פרופ' חוה טבנקין וד"ר יובל ברנדשטטר.


ח"כ אריה אלדד טוען שאחת מהנחות היסוד בפוליטיקה של ימינו היא שאנשים מצביעים למי שהם מזהים כדומים להם. על רקע זה עולה הדרישה לשילוב יותר נשים בפוליטיקה ולשילוב בני עדות המזרח. כדי למשוך מצביעים מן הציבור החילוני, הוא אומר, יש לדאוג לכך שיהיו יותר דמויות חילוניות במפלגה
מי שניזון מכלי התקשורת הגדולים, מן הסתם לא שמע על 'התקווה'. מסיבת העיתונאים שבה הוכרזה המפלגה החדשה לא זכתה לאזכורים רבים. החריגים היחידים הם אתרי האינטרנט של מקור ראשון וערוץ 7, וכן אתר 'מחלקה ראשונה' של העיתונאי יואב יצחק.

ההתעלמות הזאת לא חמקה מעיני מקימי המפלגה, שסעיף 17 במצעה קובע כי 'התקווה' תפעל "להקמתם ולחיזוקם של ערוצי תקשורת מאוזנים, שיבטאו כראוי את מגוון הדעות בציבוריות הישראלית". יהואר גל, היו"ר הזמני של המפלגה, אומר כי ינהל "מלחמת חורמה" לסגירת גל"צ או להפרטתה. לדבריו, לא ייתכן כי הקמת מפלגה חדשה תעבור ללא שום אזכור בתחנת רדיו ממלכתית, בעוד שארגוני שמאל זוכים שם להרבה מאוד דקות שידור.

לדברי ד"ר רון בריימן, 'התקווה' נועדה להיות הכתובת לציבור ימני שמתקשה להצביע ל'איחוד הלאומי-מפדל' בגלל הזיהוי הדתי שלהן, ואינו רואה בליכוד מפלגת ימין אלא מפלגת מרכז.

הרב בני אלון, יו"ר 'מולדת' ו'האיחוד הלאומי', נעלב מעצם הרעיון. "מדוע גנדי כאדם חילוני יכול היה לייצג דתיים, ואילו אני לא יכול לייצג חילוניים?" הוא שואל. כראש מפלגת 'מולדת', הסיעה היחידה ב'איחוד הלאומי' שאינה מזוהה כדתית, הוא מסביר שגם חבריו מהחלקים הדתיים של 'האיחוד' מתחילים להבין שצריך להפסיק "להינעל סקטוריאלית", ומנסים לשלב אנשי ימין חילוניים במסגרת הסיעה.

גם חבר הכנסת אורי אריאל מהאיחוד הלאומי אינו רואה את הבעיה. עצם השימוש במילה 'חילוני' אינו מקובל עליו. "יש דתיים יותר ודתיים פחות, ו'האיחוד הלאומי' יכול להוות בית לכולם". אריאל חושב שאנשי ימין חילוניים יכולים להיכנס ולהיות מעורבים ב'איחוד הלאומי', ואף עושים זאת. לדוגמה הוא מביא אדם "שהיה בליכוד, לא נבחר בליכוד, עבר אלינו, לא נבחר אצלנו ומקים מפלגה חדשה", ומתייחס ליהואר גל. "אני לא מבין את הבעיה. אני לא חושב ש'התקווה' היא הפתרון".

מחפשים דמות להזדהות

חבר הכנסת אריה אלדד, שאינו יכול לעבור למפלגה החדשה אבל מכריז במפורש שהוא עומד מאחורי הקמתה ורואה צורך גדול במפלגת ימין חילונית, שופך מעט אור על הנקודה. לטענתו, אחת מהנחות היסוד בפוליטיקה של ימינו היא שאנשים מצביעים למי שהם מזהים כדומים להם. על רקע זה עולה הדרישה לשילוב יותר נשים בפוליטיקה ולשילוב בני עדות המזרח. כדי למשוך מצביעים מן הציבור החילוני, הוא אומר, יש לדאוג לכך שיהיו יותר דמויות חילוניות במפלגה.

אם כן, מדוע שאנשי 'התקווה' לא ינסו להשתלב ב'איחוד הלאומי' ולהכניס יותר אנשים לרשימה? התשובה לשאלה זו טמונה בטענה העיקרית שמעלים במפלגה החדשה כנגד 'האיחוד הלאומי', טענה הנוגעת לדרך הרכבת הרשימה.

'האיחוד הלאומי' מורכב משלוש סיעות, ששתיים מהן דתיות במוצהר: 'תקומה' ו'הציונות הדתית'. ב'תקומה', למשל, המילה האחרונה בקביעת הרשימה נמצאת בידי רבני התנועה, הרב דב ליאור, הרב זלמן מלמד והרב חיים שטיינר, כולם שליט"א. הסיעה השלישית, 'מולדת', הוקמה בידי רחבעם זאבי הי"ד כמפלגה שאינה מזוהה כדתית, על אף שבאופן מסורתי תמיד היה נציג דתי במקום ריאלי ברשימה. לאחר הירצחו של השר רחבעם זאבי, עברה הנהגת המפלגה לרב בני אלון, ונוצר מצב שמתוך ששת המקומות הראשונים ברשימת האיחוד, רק מקום אחד פתוח להתמודדות של אנשי ימין חילוניים: המקום השני ברשימת מולדת, שבו יושב כיום חבר הכנסת אריה אלדד.

טענתם של אנשי 'התקווה' היא שהיחס הזה איננו מייצג את היחס בין פוטנציאל המצביעים הדתיים והחילוניים של הימין האידיאולוגי, והדבר פוגע הן באנשי הימין החילוניים, שנותרים ללא בית פוליטי, והן בפוטנציאל האלקטוראלי של הימין. יהואר גל אומר כי לפי כל הסקרים, הציבור הישראלי נוטה ימינה. אחרי הגירוש מגוש קטיף, הקסאמים ומלחמת לבנון היינו צריכים לראות איך 'האיחוד הלאומי' ממריא בסקרים. הסיבה שזה לא קורה, אליבא דגל, היא ההתעקשות של חברי האיחוד לתת למפלגתם צביון דתי – דבר המרחיק את ההמונים, שאינם מזהים את עצמם כדתיים.

יותר מדי דתיים

חבר הכנסת אלדד מזהה סיבה נוספת לחוסר ההצלחה של 'האיחוד הלאומי' לרכב על הגל הימני בציבור. אלדד טוען שההימנעות מעריכת מפקד פתוח לכל שלוש סיעות האיחוד גרמה לכך שאין ל'איחוד הלאומי' אף מנהיג שיכול לסחוף אחריו את ההמונים.

נראה שהטענה על הקושי שיש לחילונים להצביע למפלגות דתיות מהווה כיסוי לאי הנחת של מנהיגי הימין החילוניים מכך ש"לא סופרים אותם". בריימן למשל מדבר על ההפרדה בין נשים וגברים בהפגנות נגד הגירוש, שבעצם דחקה את החילונים ה'כתומים' מן המאבק, או מכך שהכינוס בנתיבות לפני כפר מיימון נקבע בקבר הבבא סאלי, ובעצם הפך את האירוע לדתי. הציבור החילוני מצפה למפלגה ימנית שתדבר בשפתו, אומר בריימן. ניתן אולי להבין קצת יותר את הבעיה שמעלה בריימן כאשר מבקרים באתר הבית של מפלגת 'מולדת', הסיעה היחידה באיחוד שאינה מוגדרת כדתית, שכותרתו היא: "ארץ ישראל לעם ישראל על-פי תורת ישראל".

גם המשפט "אין ימין חילוני" לצורותיו השונות, שבחוגים מסוימים הפך כמעט לאקסיומה אחרי הגירוש מגוש קטיף, מהווה סדין אדום לאנשי 'התקווה'. "הציונות הדתית אינה רשאית לנכס לעצמה את הנאמנות לארץ ישראל", אומר גל. למרות התקדימים של אריאל שרון ושל נסיכי הליכוד שערקו ל'קדימה', סובר גל כי חוסר האמון כלפי אנשי הימין החילוני אינו מוצדק, ומונה רשימה של מתנחלים ודתיים-לאומיים ששינו את עורם הפוליטי.

אולי ניתן לראות ביטוי לתפיסה שמטרידה את גל ובריימן בדברי הרב בני אלון, שמעריך כי לימין החילוני אין מסת מצביעים שיכולה לגרום לו לעבור את אחוז החסימה: "גנדי כשרץ לבד הגיע לשני מנדטים, ובני בגין אף לא עבר את אחוז החסימה". במפלגת 'התקווה' יראו בכך מן הסתם עוד הוכחה לחוסר ההערכה שלה זוכה הציבור הימני החילוני בקרב ההנהגה הדתית של הימין.

ב'איחוד הלאומי' מזהירים מפני פיצול הקולות. הרב בני אלון מזהה את היצר הרע של הפלגנות, שפוגע בימין האידיאולוגי. אלון, הפועל כבר שנים כדי שמימין לליכוד תהיה רק מפלגה אחת, קורא לאלדד ללמוד מרחבעם זאבי הי"ד, שלאחר הלקח המר של בחירות 92', שבהן אבדו קולות רבים לימין במפלגת 'התחיה', שאף תמיד לאיחוד כוחות הימין. לשם כך חבר זאבי אפילו לבני בגין, שכינה את גנדי 'זיהום מוסרי'.

אלדד דווקא איננו מתרגש מפיצול הכוחות, ומזכיר את ההיפרדות מ'ישראל ביתנו', שהועילה לשתי המפלגות. כזכור, הרשימה המאוחדת של 'האיחוד הלאומי' ו'ישראל ביתנו' זכתה רק בשבעה מנדטים, ואילו הפיצול הגדיל את הכוח של שתי המפלגות. אלדד אומר שניתן ללמוד מהמקרה הזה שלעתים דווקא הפיצול מהווה מכפיל כוח.

מאין יבואו הקולות?


המשפט "אין ימין חילוני" מהווה סדין אדום לאנשי 'התקווה'. "הציונות הדתית אינה רשאית לנכס לעצמה את הנאמנות לארץ ישראל", אומר יהואר גל, יו"ר המפלגה החדשה. למרות התקדימים של אריאל שרון ושל נסיכי הליכוד שערקו ל'קדימה', סובר גל כי חוסר האמון כלפי אנשי הימין החילוני אינו מוצדק
דבר אחד מוסכם גם על אנשי 'האיחוד הלאומי' וגם על אנשי 'התקווה': אין כאן פיצול על רקע אידיאולוגי. אולם בעוד שבמפלגת 'התקווה' רואים בפיצול מהלך טקטי, שנועד לצרף לנאמני ארץ ישראל ציבורים חדשים שנדחקו החוצה, ב'איחוד הלאומי' רואים בפיצול עניין פרסונלי, וניסיון להשיג 'סידור עבודה' לראשי המפלגה החדשה.

כל מי שדיברתי איתו ב'איחוד הלאומי' הזכיר את התמודדויות הנפל של יהואר גל בליכוד, ולאחר מכן ב'איחוד הלאומי'. ד"ר רון בריימן ועו"ד משגב ניסו להתמודד ב'מולדת' ונכשלו, אומר אלון, ומסכם: "עצוב לי שהעניין האישי והפלגני גובר, ואז מנסים לחפש כל מיני פגמים ולבנות אידיאולוגיות".

סימן השאלה הגדול הוא: האם באמת יש ציבור ימני חילוני גדול שיכול להוות בסיס מצביעים למפלגה החדשה? ד"ר רון בריימן טוען שכן. על אף שיש לו הרבה ביקורת על הציבור החילוני הימני, שלא הורגש במאבק על גוש קטיף ובמאבקים אחרים, בריימן סובר שבקלפי ייראו הדברים אחרת.

הקולות שגרף ליברמן מהווים התקווה הגדולה של אנשי 'התקווה'. גל טוען שהציבור הימני החילוני הלך שולל אחרי ההצהרות המלחמתיות של ליברמן, שמיקמו אותו בתודעה הציבורית כאיש ימין, בעוד שתכנית חילופי השטחים שלו מגדירה אותו ואת מפלגתו בשמאל הפוליטי. בריימן מקווה שמאוכזבי ליברמן, שלא תכננו שקולותיהם ילכו לממשלת אולמרט, יגיעו בהמוניהם אל המפלגה החדשה.

גם מצביעי הליכוד מהווים חלק מהפוטנציאל האלקטוראלי של המפלגה החדשה. "50 אחוזים מחברי הכנסת של הליכוד כיום הרימו יד נגד ארץ ישראל, כולל היו"ר בנימין נתניהו, שהצביע בעד תכנית ההתנתקות פעמיים", אומר גל, ומעריך כי בהינתן המסגרת הפוליטית המתאימה – חלק מהאנשים שמצביעים כברירת מחדל לליכוד יחפשו מפלגה הקרובה יותר לדעותיהם.

פילוג ופלגנות בימין

ב'איחוד הלאומי' ניתן לשמוע ניתוחים אחרים של מפת הקולות. בניגוד לתפיסה האופטימית-משהו של 'התקווה', סבור יו"ר 'האיחוד הלאומי' כי פוטנציאל הקולות בימין האידיאולוגי החילוני מוצה. "הסיבה להצלחת 'ישראל ביתנו' בבחירות היא הפנייה שלהם אל המרכז והדיבורים על מדינה פלשתינית", אומר אלון.

בבחירות הבאות כנראה נדע איזה ניתוח מציאות נכון יותר. בכל מקרה, מתחייבים ב'התקווה', "לא נעשה כמעשה מרזל". במפלגת 'התקווה' מתחייבים כי אם לפני הבחירות יתרשמו שאין ביכולתם לעבור את אחוז החסימה – ישקלו שם הצטרפות אל 'האיחוד הלאומי'.

ייתכן שאנו רואים כאן את סוף הדרך המשותפת של נאמני ארץ ישראל הדתיים והחילונים. גם אם צודקים אנשי 'התקווה' בהערכותיהם והדבר יגדיל את מספר המנדטים של הימין האידיאולוגי, אפשר בהחלט להבין את הצער שמבטאים ב'איחוד הלאומי' על הפילוג. כשמצביעים חילוניים לא יירתעו מח"כים דתיים ומצביעים דתיים לא יירתעו מח"כים חילונים, יוכל באמת מחנה נאמני ארץ ישראל להתאחד ללא חשש – ואולי זוהי התקווה האמיתית.