חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 273ראשיהפצה

קול התור - בגליון השבוע

הוא גדל בחברון, שוטט כנער במדבר הנגב ובמכתשים, המשיך לפסטיבלים 'רוחניים' בהשראת המזרח הרחוק, אבל תמיד היה "דלוק על ה'", כהגדרתו.
27/12/07, 14:21
חגית רוטנברג

יושבים לארוחת בוקר מאוחרת אצל סיני תור. בחלל בית העץ הקטן, בחווה הסמוכה לקריית ארבע, נשמעים צלילי שיר מתוך הדיסק השלישי, שהוא עומד להוציא בקרוב. תור אוכל ומתנועע לקצב הצלילים. תוך כדי הוא מספר בשפתו העממית-סלנגית השוטפת, שבעצם הוא בכלל לא התכוון להיות זמר. כשאמרו לו פעם שסיני תור נהיה זמר, הוא צחק.


"הושפענו מהם בדברים של למצוא את החן והכיף בחיים, אבל בסוף ראינו שהכיף הכי מדהים שיכול להיות זה הקב"ה ושמירת מצוות. תמיד היינו מאוהבים בקב"ה, וסיפרנו לאנשים בשמחה את העניין שלנו. תמיד רצינו לפרסם את ה', כי דבר שאדם דלוק עליו – הוא מעביר לאנשים שהוא אוהב"
"לא חשבתי להיות זמר. פשוט הייתי הולך עם חברים, ניגנו יחד מסביב למדורות, למדנו תורה ושמחנו", הוא משחזר את שנות בחרותו. "היתה תקופה שהסתובבנו בטיולים ועניינים וראינו את ה' בכל מקום. איפה שהיינו הוא אמר לנו 'ברוך הבא'. היינו בדיבור איתו בכל דבר, 'טריפ' אצל ה', משהו תענוג. ואז פתאום ה' נתן לנו בום כזה, ואמר: 'הופה, ראיתם מה יש בחלון ראווה? עכשיו תתחילו להתאמץ בשביל זה'. ואז פתאום אתה צריך להתחיל לחפור כדי למצוא". 

בשלב מסוים הוא קיבל הצעה להקליט את השירים ששר עם החברים סביב המדורות: "פגשתי אדם ששמע את השירים לי והיה מבסוט עליהם. הוא ביקש ממני לבוא להקליט באולפן שיש לו בירושלים. אמרתי לו שאין לי כסף. הוא אמר: 'תקליט בחינם'". שבועיים אחר-כך קיבל תור הצעה דומה מחבר בבת עין. "התייעצתי עם הקב"ה. שאלתי אותו: 'ה', מה אתה עושה לי?' אז הוא אמר לי: 'לך תקליט'".

ההקלטות לדיסק הראשון, 'דרשתי קרבתך', התבצעו באולפן 'שירת העשבים' בבת עין. רבקה, רעייתו של סיני, מורה למוסיקה בהכשרתה, מספרת שההקלטות היו לא מקצועיות בעליל: "כשהם הגיעו עם החומר שהקליטו כדי לעשות מיקס, אמרו להם שלשירים אין אפילו קצב אחיד. זה משהו בסיסי. אבל מרוב שהם היו באורות אני אפילו לא שמתי לב לזה".

תור, שעדיין לא החשיב את עצמו לזמר, קיבל החלטה להוציא 300 עותקים בלבד מהדיסק. "אמרנו שבטח ממילא ניתקע איתם כל החיים, זה היה דרוויש לגמרי. אבל אז פתאום סיני תור נהיה זמר. זה הצחיק את כולנו". עד היום מקבל תור תגובות ממאזינים שאהבו דווקא את 'דרשתי קרבתך', למרות רמתו המקצועית הנמוכה.

תור מפסיק את הסיפור, ואומר: "טוב, נקרא איזה 'ליקוטי' לפני שנברך". הוא פונה לקב"ה בבקשה שהקטע שילמד יתאים לרגע הזה, לנשמה שלו, לשליחות שיש לו עכשיו ולאווירה. הוא לוקח נשימה עמוקה, פותח 'ליקוטי מוהר"ן' ומקריא סעיף בהטעמה. "וואלה, זה בדיוק התאים לנו עכשיו העניין הזה, נכון?" הוא שואל בהתפעלות.

תחפושת מגזרת האבות

אנחנו יוצאים לסיור קצר בחצר החווה. עצי שקדים ועשב ירוק שהתחיל לצמוח משתרעים סביב. סטנדר ישן מעץ אפור עומד מתחת לאחד העצים: "זה בית המדרש שלי", הוא מסביר. תור מצביע על בור מים שבכוונתו להתחיל להשתמש בו, ועל 'פינת פיצוח שקדים' שמעסיקה את ילדיו בשעות הבוקר המוקדמות, במקרה שההורים עוד עייפים. הוא מכניס אותנו ל'חושה' מפולשת עשויה אבן: "כאן אני מקווה לשפץ, שנוכל לעבוד פה על מוסיקה וגם לקבל פה אורחים", הוא מצביע על חלל אפלולי ונעים. הדבר היחיד שמקומם אותו בנוף הפסטורלי סביבו הוא גדר התיל של המחנה הצבאי, הגובל בנחלתו.

"זה ממש מכוער. אני שונא גדרות. תראו איזה מקום מדהים, ופתאום גדר. לא נורא", הוא נאנח. "ה' מזכיר לנו שצריך להתפלל על הגאולה חזק".

סימני מדורות קטנות פזורים על האדמה, על אחת מהן עדיין עומד פינג'אן. "לפעמים עושים כאן מדורה עם החברותא לפנות בוקר, ואם לא – אז לבד". הוא לוקח שטיח ישן, פורש אותו על האדמה בין שני סלעים, ומציג בגאווה: "זאת ה'זולה' שלנו. הפינה הכי מדהימה בעולם. פינקנו פה את האדמה קצת", הוא מסביר. כשהוא מתבקש לשיר משהו מהדיסק החדש, הוא עומד עם הגיטרה על אחד הסלעים, מביט לשמים ושואל: "ה', איזה שיר לשיר?"

תור מתיישב על השטיח, והאנרגיות פורצות מתוכו כשהוא שר לצלילי הגיטרה. הבנדנה הלבנה לראשו והפאות הג'ינג'יות המגודלות שמכסות כמעט את כל הראש ומתנופפות ברוח, הפכו כבר למעין מותג. אבל המראה האותנטי הזה דווקא משתלב לא רע על רקע בתי עיר האבות שמשתרעים מולו. "כל אחד שמתלבש – מתחפש למישהו", הוא מסביר את פשר המראה הייחודי שלו. "יש כאלה שמתחפשים לאמריקאים, יש כאלה שמתחפשים לישל"צניקים 'שלוכים'. אני אוהב להתחפש לאברהם אבינו, דוד המלך וכל הג'מעה שם בגזרה. למה שרק אני לא אתחפש? כשמתחפשים זה כדי שנזכור שהכול פה זה תחפושת שלו, וצריך לגלות אותו בעולם".
  
מתחבר לאדמה

סיני תור (29), זמר לא קונוונציונלי שאחראי ללהיטים כמו 'דרשתי קרבתך', 'וארשתיך לי' ועוד, היה מראשוני הזרם האלטרנטיבי במוסיקה היהודית, שפרץ עם הדיסק הראשון לפני כעשור. אביו, אילן תור, היה ממייסדי היישוב היהודי בקריית ארבע-חברון, ואת שנות ילדותו בילה סיני בגזרה זו. את שנותיו כנער עשה בישיבה התיכונית הסביבתית במצפה רמון, שם התמקד פחות בלימודים ויותר בטיולים.

"כשהתחלנו לגדול, חיפשנו את עצמנו בעולם, להבין מה זה השיגעון הזה. היינו חבורה של ג'ננים קטנים וטיילנו המון במדבר. שם האמונה נפתחת חזק, שומעים קולות מלמעלה. התחלתי לנגן קצת. נכנסתי לעניין של האמונה והתחלנו לשיר ולהלל לה' סביב המדורה עם חברים. עברנו הרבה נדודים במדבר, במכתש רמון ובהר הנגב".

את השנים שלפני הצבא העביר סיני בעיקר בשיטוטים אינסופיים ברחבי הארץ, טיולים ופסטיבלים כמו 'שנטיפי' ו'בומבמלה', אירועים שלא ממש עומדים בגדרי הקדושה. "פגשתי חברים בעלי תשובה בבת עין (ביניהם הזמר שיבי קלר), ניגנו ושרנו הרבה. היינו נודדים, נסענו לאן שהטרמפ לקח אותנו. הסתובבנו בהרבה מקומת של פריקים והיפים. פגשנו אנשים שלא קשורים לדת ואמונה, אבל הסתובבנו שם כי חיפשנו חופש וצבעוניות. מצאנו הרבה נשמות שמחפשות עומק".

האווירה במקומות האלה השפיעה עליכם?

"הושפענו מהם בדברים של למצוא את החן והכיף בחיים, אבל בסוף ראינו שהכיף הכי מדהים שיכול להיות זה הקב"ה ושמירת מצוות. תמיד היינו מאוהבים בקב"ה, וסיפרנו לאנשים בשמחה את העניין שלנו. תמיד רצינו לפרסם את ה', כי דבר שאדם דלוק עליו – הוא מעביר לאנשים שהוא אוהב". תור וחבורתו לא התכוונו להחזיר בתשובה, אבל משתתפי הפסטיבלים למיניהם הצטרפו למדורה שלהם והתחברו לשירה ולמסרים האמוניים. חלקם חזרו בתשובה כתוצאה מהמפגשים הללו.

לא נפגשתם שם בדברים בעייתיים בשביל בחורים דתיים?

"כשאדם לא מחפש דברים בעייתיים, הוא לא נפגש איתם. לא הלכנו לחפש משהו אחר, אבל שמחנו לגלות דברים חדשים, איך לעבוד את ה' בשמחה, בצבעוניות. לא הסתובבתי שם כדי להוריד את הכיפה והפאות, אלא כדי לראות מה יש להם להציע לי מהמקום שבו אני נמצא".

תור מעיד כי דווקא באותה תקופה הוא חש התעוררות חזקה באמונה: "גילינו אז את עומק ההשגחה, כמה ה' נמצא איתנו בכל נשימה. ההשגחה קפצה אלינו מכל פינה. ה' החזיק אותנו בידיים ולימד אותנו על אמונה ודבקות בו, על הקשר לאדמה".  

כמי שחונך מילדות על ערך האחיזה בארץ, החיבור לאדמה היה מוטיב שליווה אותו בכל מסעותיו. "הכול היה סביב זה. לא הלכנו למקומות בעיר, היינו רק בכל מיני פינות בהרים, מעיינות, במדבר. ישבנו רק על האדמה". גם באותם פסטיבלים, אומר תור, הדבר המרכזי היה החיבור לאמא אדמה.

האור היהודי שמתחת למסכות


"ממה שראיתי אצל אנשים, גם סמים קלים מפריעים בעבודת ה'. הם לא נותנים לראות את כל היופי. ראיתי אנשים שזה כיסה עליהם, הם נעלמו לי פתאום. הסטלה הכי נפלאה זה להיות עם הקב"ה בדבקות פשוטה, תפילה, שבת קודש. כל הטריפים הכי גדולים לא מתקרבים לקרסולי הקרסוליים של מצווה אחת לשם שמים"
פרק הפסטיבלים בחייו נחתם עם שירותו הצבאי, דרך ישיבת ההסדר בשילה, והחתונה שבאה מיד אחר-כך. "יום אחרי שהזדכיתי על הציוד בצבא, עמדתי מתחת לחופה. ה' שמר עלי". רבקה (36) הגיעה לחברון מרמת השרון עם גופיה וג'ינס קרוע, כחברת נוער 'מולדת'. לפני כן עבדה כמורה למוסיקה בקונסרבטוריון בפתח תקווה. הקשר להתיישבות בארץ ישראל בער בה תמיד, אך עם ההגעה לחברון וההיכרות עם הרב עוזי שרבף, שהפך לרבה, זכה הקשר הזה גם ללבוש של תורה ומצוות. ההחלטה להינשא באה בעידוד אביו של סיני: "הוא ראה שאנחנו מסתובבים, ואמר: 'מה קורה? יאללה, תתחתנו'".
בתקופת האירוסין, בעת ששירת כחייל במוצב בגוש קטיף, חיבר את השיר 'וארשתיך לי' עבור רבקה. 

לאחר נישואיהם עברו בני הזוג תור ליישוב בת עין שבגוש עציון. בתור זוג פתוח ולא שמרני בדעותיו, פתחו סיני ורבקה את ביתם לכל דורש, והאורחים שהגיעו היו בעיקר צעירים מחפשי דרך, שחלקם אף הידרדרו לשימוש בסמים. "היה לנו בית פתוח להרבה אנשים שמחפשים", מספרת רבקה. "הם באו וראו אצלנו קדושה, שבת. דאגנו להראות להם את האור האלוקי, איך יהודי חי באדמה הקדושה הזו".

אבל עובדת היותם של חלק מהמבקרים תחת השפעת סמים, ברמה כזו או אחרת, עוררה ביקורת ביישוב, ובמקביל החלה חרושת שמועות אודות שימוש בסמים ביחס לתור עצמו. "זה הכול רק שמועות", מכחיש אותן תור בתוקף, ומבהיר את גרסתו לסיפור: "פשוט היינו פתוחים לקבל ולחבק כל ילד וסטלן מכל המינים, לקבל אותם בלי לשפוט. אצלנו בבית, אשתי שמרה שאף אחד לא יחצה את הגבולות שלא שייכים. לא גירשנו חס ושלום אף אחד כי הוא כזה או אחר".

מדוע שתקת כל השנים, כשידעת שמפיצים עליך שמועות כאלה?

"לא הגבתי כי הייתי בתקופה שלא חשבתי שאני צריך להגיד על עצמי דברים. חשבתי שה' עושה הכול לטובה ובחוכמה עליונה, ואני לא צריך להגיב לשטויות. זה מעולם לא היה נכון, הכול ניפוחים וקשקושים. אנחנו לא סטלנים, אבל אנחנו אוהבים את כל עם ישראל – שיהיו סטלנים או לא".

תור מבקש גם להבהיר את עמדתו הנחרצת השוללת שימוש בסמים: "ממה שראיתי אצל אנשים, אני רואה עין בעין שגם סמים קלים מפריעים בעבודת ה'. הם לא נותנים לראות את כל היופי. ראיתי אנשים שזה כיסה עליהם, הם נעלמו לי פתאום. הסטלה הכי נפלאה", הוא ממליץ, "זה להיות עם הקב"ה בדבקות פשוטה, תפילה, שבת קודש. כל הטריפים הכי גדולים לא מתקרבים לקרסולי הקרסוליים של מצווה אחת לשם שמים. רק מי שהוא פארש צריך את זה", קובע תור.

מסעותיו של סיני

כשהבינו בני הזוג כי אינם רצויים עוד בבת עין, העמיסו את ביתם על קרון ויצאו למסע ברחבי הארץ, שנמשך שמונה חודשים. "היינו מגיעים למקום, פותחים רשת צל, מחצלות, מדורה. אנשים באו, ישבו אצלנו עם הילדים. היה מתוק ונעים", מספר תור. גם במסע הזה, שכלל אתרים כמו הכנרת, קבר רשב"י ופסטיבלים למיניהם, נוצרו מפגשים עם אנשים רחוקים מתורה ומצוות, שתוך כדי נגינה סביב המדורה של תור גילו את צימאונם לאלוקים.

בתום המסע חזרו בני הזוג לקריית ארבע. "הבנו שאנחנו מאוד שייכים לחברון", מסבירה רבקה. תכולת הקרון הועברה לדירה בבניין מגורים שגרתי.

לא היה קשה לעבור פתאום לגור בבניין עירוני?

רבקה: "הסתדרנו. אפשר להיות עם 'לוק' של נער גבעות, אבל אם אתה לא מרגיש שזה שלך – אתה בסבל. אבל אם במשך 5-6 שנים הדיוק מבחינתך הוא לגור בבניין קומות בקריית ארבע – זה המקום הנכון שלך. כשמגיע הזמן, הקב"ה שולח לך את הנחלה שלך. צריך את הקשב למה שמתאים לך לעשות עכשיו".

סיני, לעומת זאת, די חיכה לרגע שבו יוכל לעזוב את הבניין: "התחרפנתי בדירות. הגעגוע לאדמה, ירח וכוכבים, לעשות מדורה עם הילד בלילה. זה היה קשה. התחלתי אז ללמוד בכולל במערת המכפלה בין 4 ל-7 בבוקר. זה היה כיף, נתן לי שעות של חיים. אחרי שהתפללנו הרבה, ה' שלח לנו אדמה".

לפני כחצי שנה התבקש תור לאייש את החווה הקטנה בין קריית ארבע לגבעת החרסינה, לאחר שהדיירים הקודמים, אודי ולילך דוידי, עברו למעון. סיני קפץ על המציאה, אבל לרבקה לקח זמן להתרגל לחיים נטולי תנאים בסיסיים: "באתי לראות את המקום. היה פה רק חיבור למים וחשמל, אבל לא היו שירותים ומקלחת, הבית היה ללא רצפה, חלונות ומחיצות בין החדרים. לא הבנתי איך אוכל לעבור לפה עם הילדים". לבסוף השתכנעה לבוא לביקור של שבת במקום.

"ישבתי בפתח הבית וראיתי את עצי השקד מולי מוזנחים, עם ענפים עבותים שלא נגזמו וטופלו במשך שנים. פתאום התחלתי לבכות, ממש כמו ילד קטן. הבנתי שכל החיבור שלי לארץ ישראל עד עכשיו היה רק בשכל, אבל פה יש מולי את ארץ ישראל שמחכה לנו. הבנתי משהו שלא הבנתי 13 שנה, מאז שהגעתי לחברון".

מאותו רגע של הארה החלה רבקה לעבוד במרץ לשיפור מראה הבית, ולא היתה מוכנה לעזוב גם כשהיתה צריכה לעשות לילדים את המקלחת על הסלעים בחצר. היצירתיות של ההורים, אגב, הוטבעה גם בשמות ארבעת ילדיהם: אורעד, צליל, אדמה ומיה-עדן. 

צלילים של גאולה

כאמור, תור מוציא בקרוב את הדיסק השלישי, 'עולה מן הים', לאחר שנתיים של עבודה מאומצת. ההפקה המוסיקלית שייכת לגבריאל חסון, שגם הפיק את הדיסק השני, 'טוב כמו עכשיו'. כמו בדיסקים הקודמים, גם כאן יש הקפדה בשמירה על האותנטיות של הכלים והצלילים, במינימום אפקטים אלקטרוניים. הדיסק בנוי באופן שהחוט המקשר בים השירים הוא שיחות בין מרכיביה של משפחה: אבא, אמא וילדים, כל פעם בצירוף אחר.

הטקסטים ברובם אינם מן המקורות, אלא נכתבו על-ידי תור עצמו. "יש בדיסק איסוף של תורות צדיקים, עניינים שה' חיבר אותי אליהם, במילים שמתאימות לכולי עלמא". שיר הנושא, 'עולה מן הים', נכתב בהשראת הגירוש מגוש קטיף. "ישבנו למעלה משבוע על החוף בכפר ים. פתחנו זולה יפהפייה, הילדים בנו ארמונות בחול, הקשבנו לגלים. ניסיתי לדבר עם ה', אבל ה' כל הזמן דיבר אלי מהגלים, אז לא הצלחתי לדבר בכלל. כשחזרתי לפה, ירד כל מה ששמעתי שם במשך שבוע מהים".

ומה ה' אמר לך מהים?

"שהגאולה תהיה כל-כך יפה, שכשמישהו יספר שהיה פה כזה סבל בגירוש – לא יבינו על מה הוא מדבר".

לשאלה המתבקשת, איך נולד אצלו שיר, תור צוחק ומשיב: "זה לא בא בהזמנה. כשהקב"ה פותח את הלב – בא ניגון. לפעמים עם המילים, לפעמים המילים באות אחר-כך. יש לי גם עוד הרבה עניינים נפלאים שכתובים לי ומחכים לניגון. לפעמים ה' סוגר את הברזים כמה חודשים, ולפעמים באים כמה ניגונים באותו יום".

כמי שהיה מראשוני הזמרים האלטרנטיביים, איך אתה מסביר את התגברות הדרישה לסוג המוסיקה הזה?

כהקדמה לתשובה, מבקש תור להסביר יסוד רעיוני מרכזי בתפיסת עולמו, שהוא מכנה אותו 'אמא אדמה ואבא שמים': "יש חלוקה בין אבא לאמא, כשהאבא עוסק באידיאלים, רואה למרחוק, והאמא דואגת לפרטים הקטנים. האבא נותן את האמונה, אבל האמא רוצה לראות שבאמת יש שמחה לילדים בכל הפרטים הקטנים. אנחנו הילדים של השמים – שכמו האבא נותנים את האידיאל, ושל האדמה, ארץ ישראל – שכמו האמא נותנת את החן של המצוות, וצריכים לעשות את החיבור ביניהם. זה מתבטא בנקודה של האמנות שאנחנו מתפתחים בה דווקא בארץ ישראל – אפשר לחשוב על אידיאלים גבוהים, אבל אם זה בלי החן של תורה, זה לא זה. ואין חן יותר גדול מארץ ישראל, שמוציאה את היופי של המצוות החוצה".

תור בהחלט שבע רצון מהתפתחות היצירה הארצישראלית, שמעידה לדעתו על החיבור הנכון בין קיום התורה לקשר לארץ ישראל: "אני מבסוט על זה. קורים דברים מאוד טובים. צריך להבין יותר את הנקודה של היוקר והיופי, איך ארץ ישראל בתור אמא שלנו מיפייפת אותנו. מאז שעזבנו את בית המקדש – האמנות עזבה אותנו כי אנחנו בלי ארץ ישראל. כשנעלמנו מפה האמנות נכנסה למחסנים, והגיע הזמן להוציא אותה החוצה. יש עוד הרבה מה לפתוח. האדמה צובעת בהרבה יופי את מה שהקב"ה פותח.

"ה' יעשה לנו את הלימוד הזה, איך האמנויות שמתרחשות כאן – ובתל אביב יש להן לבושים שונים ומשונים – יתלבשו בשומרי תורה ומצוות. כשיהיה את החיבור בין שומרי מצוות ליופי שארץ ישראל נותנת, באמצעות האמנות, אז הכול יזרח בחזרה, וכולם יבואו לראות את זה".

הופעה לפני ה'


"הקהל שלי הוא כל בני ישראל. זה שיש למישהו עורלת הלב, זה רק לבושים. בעצם הוא עושה דברים שהוא לא רוצה לעשות. הוא לא מאמין שהלב שלו כל-כך יקר, וה' נמצא בתוכו". הדיסק החדש, אומר תור, מופנה לכל המגזרים: "יש הרבה אנשים שישמחו לשמוע אותו. יש פה אור מתוק שה' נתן במתנה, וכולם יכולים ליהנות ממנו"
הקהל של תור מתבסס בעיקרו על נוער מהמגזר הדתי, אך בהופעותיו בתל אביב הוא בהחלט רואה מולו גם פרצופים מסוג אחר. בשלב זה הוא אף רואה כיעד את הפריצה למגזר החילוני. "הקהל שלי הוא כל בני ישראל. כל יהודי הוא אבן יקרה ומדהימה. זה שיש למישהו עורלת הלב, זה רק לבושים. בעצם הוא עושה דברים שהוא לא רוצה לעשות. הוא לא מאמין שהלב שלו כל-כך יקר, וה' נמצא בתוכו". תור מצהיר כי הדיסק החדש מופנה לכל המגזרים, וכי הוא מאמין ש"יש הרבה אנשים שישמחו לשמוע את זה. יש פה אור מתוק שה' נתן במתנה, וכולם יכולים ליהנות ממנו".

יחד עם הלהקה שהקים, הוא מופיע על במות שונות, וגם בחתונות, כולל חתונות חילוניות של קיבוצניקים. הניסיון הקשה יותר הוא הופעות במועדונים תל אביביים, וכשהוא מגיע למקומות כאלה הוא מתפלל ש"ה' ייתן לי לראות מה קורה פה באמת, בלי הלבושים מסביב".

אוכלוסיית המועדונים מתחברת לשירים שלך?

"יש שם פנקיסטים מתוקים, שלובשים שחור, מורחים אודם שחור, הכול אצלם שחור. כל מי שיש לו יותר מפופקורן במוח", קובע תור בלשונו הציורית, "רואה שבעצם הם אומרים שהכול שחור להם, והם מחפשים את הלבן, את האור. זה כל-כך שקוף". בדרך אגב מגלה תור ששיער פאותיו הגולש והבנדנה מעל, מהווים כרטיס כניסה לא רע לאותם מועדונים, שבהם עדיף להיות "דוס מוסווה", כדבריו.

שיריו של תור זכו לתגובות חיוביות גם ממאזינים שאינם יהודים. מדי פעם מגיעים לאוזניו סיפורים מחממי לב על אנשים ששיריו חוללו בהם שינוי: "חבר שלי שחזר מ'הבית היהודי' בהודו, סיפר על בחורה שהגיעה לשם שנדפק לה הראש מסמים, והיא שכבה שם שבוע שלם בלי לזוז, בחצי תרדמת. שמו שם את הדיסק שלי, וכשהוא הסתיים, פתאום היא קמה וביקשה: 'תשימו את הדיסק שוב'".

פעלולים ווקאליים, כמו גם צעקות מזדמנות, שזורים בביצועיו האנרגטיים של תור בדיסקים ובהופעות. גם כאן הוא מוצא סימוכין אצל דוד המלך: "דוד המלך היה מפזז ומכרכר לפני ה'. ה' נתן בראש למיכל כשדיברה נגד זה. לפני האינסוף לא שייך לשחק אותה מכובדים".

בהופעותיו רואה את עצמו תור כשליח מול האינסוף, והשאר מבחינתו הוא חסר משמעות: "אם אני זוכה לדבר עם ה' לפני הופעה, אני מבהיר לעצמי לפניו שאנחנו באים לפרסם אותו. אם אני עומד על הבמה לפני ה', אני לא מתכוון לעוד הפנינג. זה חרטה. כשאני עומד לפני ה', ובמקרה אני שליח ציבור, אז אם כולם עומדים איתי לפני ה' – זה טוב, ואם לא – זה על הפנים".