בשבע 273: חיוך עם חינוך

ספרי הילדים של לימור שמחוביץ' חודרים לעולמו של הילד ומעבירים את המסר בקלילות בין השורות.

עפרה לקס , י"ח בטבת תשס"ח

ספר: 'רות שאהבה תחרות' ו'הגינה של טל' / לימור שמחוביץ', איורים: חדוה גולדשמידט והדס חורי (בהתאמה), הוצאת 'תודעה'.

"רות את עיניה פקחה בתמיהה: שפנים ויעל לא זכרה/
'ובכלל לא הרגשתי את טעם הקרמבו', כך לעצמה הרהרה.
רות הבינה שאת הדרך עברה בחטף כי את המסלול רצתה כבר לגמור
ולכן
כל הדברים היפים
נשארו שם פשוט – מאחור".

בשנים האחרונות ספרי ילדים נכתבים ונדפסים כמו חטיפים בסופר. מי שנמשך לעטיפה הצבעונית שלהם מגלה מהר מאוד שהם אולי מרשרשים, אבל תכולתם מלאה במשמרים, צבעי מאכל ושאר דברים לא מי יודע מה בריאים.

מנגד ניצבים הספרים הדידקטיים. משהו בסגנון: "יהוד'לה התעורר, אמר מודה אני, נטל את ידיו, צחצח שיניו אמר בנימוס בוקר טוב להוריו". עד שמתחיל סיפור המעשה, הילד שמספרים לו את הסיפור חומק מן הספה ורץ לשחק.

החוכמה היא כמובן לספר סיפור מגובהו של הילד, כזה שטומן בחובו מסר אבל מביא עמו חוויה. לימור שמחוביץ', אם לשישה שכותבת למגרה מאז היתה ילדה, נטלה לפני כמה שנים את העט, בעקבות שיעורים ששמעה מפי הרב משה בלייכר, וכתבה את 'רות שאהבה תחרות', שלאחרונה יצא במהדורה מחודשת, מסחרית. "הוא פשוט יצא", היא אומרת ומוסיפה: "המטרה היא להוציא דברים ראויים ומרוממים, שיהוו נדבך בתרבותו האמיתית של עם ישראל".

רות היא ילדה נחמדה, שאוהבת להקדים את כולם בכול: זה כולל לקום ראשונה בבוקר, להגיע לפני החברים בגן וגם לגלוש הכי מהר במגלשה. יום אחד מחליטה משפחתה של רותי לצאת לטיול במכתש רמון. רותי, שהתארגנה ראשונה ליציאה, מחכה כל הדרך להגיע כבר לתחילת המסלול, ולכן לא שמה לב לשירים ולנופים הנראים בדרך. כשהמשפחה יורדת מהרכב, מזנקת רותי וגומאת במהירות את המסלול, ושוב – לא שומעת הסברים, לא משתתפת בארוחה משפחתית ומפספסת את טעם הקרמבו.

בסופו של דבר מבינה רותי שבמרוץ שלה אל קו הסיום היא מפסידה המון, ומתחילה ליהנות גם מ'הדרך'.

העלילה המחורזת מעבירה מסר חשוב מאוד (לילדים ולמבוגרים כאחד), אך המחברת משכילה לעשות זאת בלי למרמר את הגיבורה או לגרום למשפחה לכעוס על הבת. השפה נעימה וקולחת, ותוך כדי מועברים גם מסרים על ההנאה שבמשפחתיות ובחיק הטבע.

הספר השני של שמחוביץ', 'הגינה של טל', מתרחש בגינה תל אביבית ישנה, שבה עוברים ושבים רואים את הלכלוך וההזנחה, ורק טל, הילד הג'ינג'י המתולתל, רואה את הדברים בעין אחרת:

"איזה גן מיוחד/
פיל כל-כך חינני ועץ כה נחמד/
סביונים ושושן, מגלשה נדנדה
(שצבעה התכסה בשביבי חלודה)/
אמנם יש סדקים ויש מה לתקן.../
הריצוף עקמומי, והפיל כבר זקן/
אך אפשר לשפץ להדביק ולנסר/
כי הטוב מרובה כאן ממה שחסר!"

עינו הטובה של טל מביאה אותו לעשות מעשה. הוא מגייס את דודו ואת חבריו והם הופכים את הגינה המוזנחת לשוקקת חיים ומלאת קולות שמחה. חוץ מהמסר של לראות את הטוב, קיימות כאן נקודות של חשיבה יצירתית, היכולת לרצות מטרה כמעט בלתי אפשרית ולהצליח בה, ואם תרצו אפילו אכפתיות מהסביבה.

שמחוביץ' בונה את הספר של טל עם שלושה 'קוטרים', שמהווים אנטיתזה לטל. הם מלינים על המצב אך לא עושים דבר כדי לתקנו, ומופתעים כשהגינה הופכת את פניה. לדעתי היה ניתן לסיים את הספר עוד לפני שהשלישייה חוזרת בזה אחר זה ואומרת 'איזה יופי', אבל שמחוביץ' בחרה אחרת.  
    
גם הספר הזה מביא עמו משב רוח רענן למדף ספרי הילדים. הוא לקוח ישירות מתוך העולם החווייתי של הילדים, ועם זאת איננו מתיילד. החרוזים של שמחוביץ' מוסיפים קצב לספר, אך לא כופים עליו מילים מסובכות. האיורים של חדוה גולדשמידט ב'רות' ושל הדס חורי ב'טל' נפלאים, וממחישים היטב את השמחה והאופטימיות שמנשבת מן הדפים.

את הספרים, אגב, ניתן להשיג לעת עתה רק בהוצאת 'מעמק חברון' של ישיבת 'שבי חברון' – וחבל, הספרים הם רווח לילדי כל המגזרים.

ofralax@gmail.com