בשבע 273: שאלת השבוע

אנשים שהמערכת בחרה , י"ח בטבת תשס"ח

שאלת השבוע: מומחים ותושבי שדרות דנים בכדאיות הביטחונית, הכלכלית והערכית, של מערכת המיגון בפני הקסאמים.

'חומת מגן' בעזה/ אלון דוידי, המטה לבטחון שדרות

באמת יפה שממשלת ישראל נזכרה שיש לה מערכת ליירוט קסאמים והיא מוכנה להשקיע בתושבי שדרות, כשאנחנו נכנסים כבר לשנה השמינית של טרור הרקטות. הפעם לא גיידאמק או בג"ץ גרמו לממשלה להתייחס למצוקה של תושבי שדרות, אלא יוזמה מבורכת של משרד הביטחון. זו באמת התקדמות, גם אם המערכת תפעל בעוד כשנתיים, אבל לדעתי, ממשלת ישראל עדיין איננה מבינה שאנחנו נמצאים במלחמה, גם אם ראש הממשלה אומר שיש בדרום מלחמה.

כך לא מנהלים מלחמה. אין לנו מלחמה עם קסאמים. המלחמה היא מול החברה הפלשתינית בעזה, שהמליכה עליה את חמאס הקורא יום אחרי יום להשמיד את מדינת ישראל. צריך להילחם באויב, להכניע אותו, לגרום לו להבין שאין דבר כזה להפציץ גני ילדים בלי תגובה כואבת. אבל מדינת ישראל פוחדת לשבור את הכלים ולהגיב בעוצמה להפצצות של הפלשתינים.

אחרי ההתנתקות – מהלך אומלל וטיפשי בפני עצמו, ציפינו כבר לתגובה אחרת. אמרו לנו: הנה, ממשלת ישראל מבצעת מהלך היסטורי שישנה את המציאות של המזרח התיכון לחלוטין, מהלך שקרע את החברה בישראלית לגזרים. הם אמרו בקול סמכותי ויהיר, "קסאם אחד ועזה תבער". אז אמרו.

הם לא הבינו שיש פה מלחמה בין שתי חברות. שהמלחמה על הקרקע – השטחים, היא רק ביטוי למאבק עמוק יותר שיש בינינו לבין הפלשתינים. ההתנתקות לא הפסיקה את הטרור – להיפך, היא רק הגבירה אותו. לכן אני לא מתלהב מהמערכת המשוכללת של צה"ל; כי הממשלה הבטיחה גם אחרי ההתנתקות שהעתיד יהיה ורוד יותר, ובתור תושב שדרות קצת קשה לי לסמוך על הממשלה בשנים האחרונות.

ממשלת ישראל עושה הכול כדי שלא להתמודד עם הבעיה האמיתית של תושבי שדרות: החברה הפלשתינית, יצרנית הטרור הגדולה בעולם. הממשלה פוגעת מדי פעם במשגרי קסאם כאלה ואחרים, אבל לא ממש מכאיבה לחמאס, שכבר מנהל צבא מיומן. לכן, אם אולמרט אומר שיש בדרום מלחמה – הגיע הזמן להילחם. הגיע הזמן ל'חומת מגן' ברצועת עזה.

המערכת תיצור תחושת ביטחון/ אלון שוסטר, ראש מועצת שער הנגב

מערכת ליירוט טילים אינה פתרון יחיד ואינה פתרון קסם, אבל היא בהחלט מרכיב חשוב מאוד לצורך יצירת תחושת ביטחון למי שמרגיש מאוים. זה נכון לא רק בקשר לרצועת עזה אלא גם בצפון – שם זה התחיל בשנת 96', כשפרס וקלינטון השיקו פרויקט של נשק לייזר נגד הקטיושות. התכנית הופסקה לאחר 7 שנות פיתוח, כי העריכו שהקטיושות של חיזבאללה יעלו חלודה, ובשל סיבות נוספות.

המלחמה בצפון הבהירה לנו שכל הארץ עורף, וברור שחייבים להגן נגד טילים קצרי טווח. 'כיפת ברזל' – טיל נגד טילים שמפתחים כעת ברפא"ל, עולה בין 50 ל-100 אלף דולר. קסאם לא עולה הרבה, ויש כאן בעיה.

הלייזר יעלה משהו כמו 10,000 שקלים לירייה, וזה קצת פותר את הבעיה הכלכלית. שיקולים שאיני מצליח להבינם מונעים את פיתוח הלייזר. משרד הביטחון טוען שהפיתוח בלתי אפשרי, ואיני מבין מדוע. מה גם ש'כיפת ברזל' איננה נותנת מענה למרגמות, מה שלייזר כן נותן.

שמחתי לשמוע שהקבינט החליט לתקצב ברצינות את 'כיפת ברזל', ושמחתי מאוד לשמוע ששר הביטחון ייפגש עם הגורמים המתאימים כדי לשמוע מהם, בלי סינונים, את הדעות שלהם על המחדל הקולוסאלי של מדינת ישראל ומערכת הביטחון, שחדלו לפתח הלייזר לפני 3 שנים.

היירוט יקר מדי/ אריה סתיו, ראש מרכז 'אריאל' למחקרי מדיניות ועורך הספר 'טילים בליסטיים – איום ומענה'

מדובר במערכת הגנה, וככזו מטרתה לנטל מערכת תקיפה, בכך שהיא הופכת את מערכת התקיפה לבלתי יעילה. הצלחה של מערכת הגנה נמדדת אם הצד השני מפסיק לייצר את מערכות התקיפה שלו. אמנם כרגע החץ הפך למבצעי, אבל יש בידי מצרים וסוריה לבדן מערכת של כ-3,000 טילים. על אף הפרסומים, החץ הוא כישלון מוחלט, ואין מדינה שמעוניינת לרכוש אותו. אויבנו יודעים זאת, והם יודעים שטיל סקאד עולה כ-200 אלף דולר ואילו טיל חץ עולה כ-3 מיליון דולר. הם גם יודעים שכדי ליירט טיל תוקף צריך 2 טילים. כלומר, כנגד 3,000 טילי סקאד ישראל צריכה להעמיד נגדם 5,000 טילי חץ, וזה יותר מתקציב המדינה כולה; בעוד 3,000 טילי סקאד עולים פחות מחצי יום של הפקת נפט בסעודיה. אפשר למוטט את ישראל אך ורק באמצעות ייצור בלתי פוסק של סקאדים, והמסקנה היא שמן ההיבט הכלכלי אין כאן כדאיות.

קסאם אינו עולה דבר. הוא צינור מתכת פשוט. מעוף של סקאד לוקח 7-10 דקות, מצפון סוריה או מעיראק לגוש דן. כשהחץ מיירט סקאד הוא קודם כל צריך לאתר אותו, להעביר את המידע למחשב, מהמחשב לטיל, ואז יש פגיעה. אם קסאם משוגר מעזה לשדרות – מרחק של 3 קילומטרים, בפרק זמן שלוקח 7-10 שניות – הווי אומר שיצטרכו לפתח טיל בעלות גבוה הרבה יותר מהחץ, כי הזמן המוקצב לתגובה הוא בערך אחד חלקי שישים מהזמן שלמערכת החץ יש להגיב. מה גם שטיל אחד יעלה כחצי מיליון דולר, כך שאם בשנת 2006 נורו על ישראל 1,000 טילי קסאם, היה צריך לשגר נגדם 2,000 טילים מיירטים – דהיינו סכום שעולה על מיליארד דולר.

אז מה החלופה? לא להשאיר אבן על אבן בעזה, או להציב אולטימטום שמי שלא יעזוב – יופצץ. כך חמאס היה נמחק לחלוטין.

ליצור מאזן הרתעה חדש/ דורון אלמוג

מערכת ליירוט טילים ורקטות היא מערכת הגנתית, שגם אם היתה פועלת היום בשלמות של 100 אחוזים, כלומר מסוגלת ליירט כל רקטה או כל טיל המשוגר לעבר ישראל, עדיין הצד השני לא היה מורתע מעצם השיגור.

הרתעה כזאת היא שילוב של הבנת חוסר האפקטיביות של פעולתו עם יכולת לקבוע תג מחיר שעליו משלם התוקף מחיר כבד. רק יצירת מאזן הרתעה שונה מהקיים, ובו ממשלת חמאס שברצועת עזה תבין את חוסר הכדאיות שבשיגור רקטות וטילים לעבר ישראל, בשל המחיר הכבד שאותו היא תשלם על כל ירי – רק מאזן כזה יכול ליצור תקופת רגיעה, שתיצור את היציבות הביטחונית הנדרשת לתושבי הדרום.

קל וחומר כאשר אין מערכת ליירוט טילים ורקטות בנמצא כרגע, וייתכן שתהיה רק תוך כמה שנים. גם אז, עצם היירוט לבדו לא יהיה מספק בתור תגובה על שיגור לעבר מדינת ישראל. יצירת מאזן אימה שישרת את צורכי הביטחון של ישראל צריך לשלב יכולות הגנתיות עם יכולות התקפיות, שביכולתן להמחיש את עליונותה הצבאית-אסטרטגית של ישראל, תוך גביית מחיר על כל תוקפנות כנגדה.