בשבע 274: אל תתנו להם סקופים

סיפור עיתונאי בלעדי שנפל לידי כוחותינו הוא כלי רב עוצמה שצריך לעשות בו שימוש נכון.

עמנואל שילה , כ"ה בטבת תשס"ח

עם ישראל כולו וההתיישבות ביש"ע ובקרית ארבע בפרט איבדו לפני שבוע שניים מטובי הבנים. דוד רובין ואחיקם עמיחי הי"ד, גיבורי רוח ומעשה בחייהם ובמותם, היו עתירי כישרונות ותכונות אופי ייחודיות, וחסרונם יורגש בקהילתם וביחידות המובחרות שבהן שרתו, שלדג והשייטת. אנשי אמונה, אמיצי לב, אוהבי הארץ, מסורים ואידיאליסטים - כאלה הם הבנים שגדלים בהתיישבות החלוצית ומתחנכים על ערכי התורה, העם והארץ. ייתן ה' ומשפחותיהם היקרות, שכל אחת מהן היא ביטוי מובהק לצמיחתה המתחדשת של תורת ארץ ישראל, יזכו לראות בנחמת ישראל בתוך שאר אבלי ציון וירושלים.

בעקבות תעמולת ארגוני השמאל מרבה התקשורת לעסוק במגבלות התנועה המוטלות על הפלשתינים, אך איש אינו נותן את דעתו על מגבלות התנועה החמורות המוטלות על היהודים, בטענה של דאגה לביטחונם. בעוד הערבים מסתובבים בחופשיות ובבטחה על כל גבעה ועמק, כל תנועה תמימה של מטיילים יהודים מחוץ לצירים הראשיים נתפשת כהסתכנות חסרת אחריות, אפילו כשמדובר בחיילים חמושים ומיומנים. אין פלא שהנוער הגדל בהתיישבות אינו מסוגל לשאת את המציאות המקוממת הזאת.

למי ניתן את הסקופ?

בין שאר המחשבות והמסקנות שעולות בעקבות הרצח הכפול, יש לתת את הדעת על התנהלותנו כלפי כלי התקשורת. הדברים אינם נכתבים מתוך כוונה לבקר או לפגוע חלילה במישהו, אלא כדי להפיק לקחים ולהיערך נכון יותר לקראת העתיד.

הציבור הישראלי מקבל את עיקר התרשמותו על אירועים ואנשים ביש"ע דרך הפריזמה של כלי התקשורת הגדולים. מסיבה זו, תפקוד נכון בזירה התקשורתית חשוב ביותר להצלחת אחת המשימות העיקריות העומדות היום על הפרק - הסברה, שינוי התודעה, או אם תרצו - התנחלות בלבבות.

כלי התקשורת הגדולים, יודע כל ילד בקרית ארבע, אינם משוחרי טובתה של ההתיישבות. ברוב המערכות יש מדיניות, מוצהרת יותר או פחות, של תמיכה וסיוע למבקשי חורבנה. מדיניות של שכר ועונש היא הדרך הנכונה לאלץ את מערכות העיתונים, הרדיו, הטלוויזיה והאינטרנט לגלות יחס הוגן יותר כלפי ההתיישבות ביש"ע. התקשורת זקוקה לנו כמרואיינים וכמקורות אינפורמציה. עלינו לדעת איך להשתמש בצורך הזה כדי להיטיב עם כתבים ומערכות הוגנים ולהעניש מערכות וכתבים עוינים. יש להוסיף שהתמרון מול כלי התקשורת הוא עניין מורכב ומסובך, שמצריך התמצאות בחומר וביחסי הכוחות. לא במקרה אפילו פוליטיקאים משופשפים שעשו קילומטראז' ארוך מול התקשורת לא יוותרו על העסקת יועצי תקשורת מקצועיים.

מרגע שנודעו פרטי האירוע הקשה בנחל תלם, היה ברור שכל כלי התקשורת ישתוקקו לראיון עם הנערה שיצאה בשלום מהפיגוע. עד כמה אטרקטיבי סיפור האירועים בגוף ראשון מפי הניצולה היחידה, אפשר ללמוד מהעובדה ששני העיתונים הגדולים, ידיעות ומעריב, יצאו ביום שלאחר ההלוויה בכותרות ענק של ציטוטים בגוף ראשון מפי הנערה, למרות שהיא לא דיברה עם איש מכתביהם.  במצב כזה יש להשתמש כדי לתגמל עיתונאים שנוהגים בהגינות כלפי ההתיישבות, ולתת להם יתרון מקצועי מול מתחריהם.

כך למשל, בתקופה האחרונה אפשר להיווכח בשיפור שחל ביחסו של העיתון 'מעריב' אל ההתיישבות והמתיישבים, בעוד עורכי 'ידיעות אחרונות' ממשיכים במדיניות של תמיכה בפלשתינים וחתירה תחת ההתיישבות.
למחרת שתי ההלוויות, כאשר היה ברור שהרצח מטיל צל כבד על רצינות כוונות השלום של הפלשתינים, מיהרו ב'ידיעות' למזער את הנזק ולתקן את הרושם הקשה באמצעות דיווח בולט על פלשתיני שהואיל להרשות למחלצי הנערה להשתמש בטלפון הסלולארי שלו.

באמצע השבוע נמסר לפרסום שרוצחיהם של דוד ואחיקם הם אנשי פתח הקשורים למנגנוני הביטחון הפלשתינים. 

ב'מעריב' פורסמה ידיעה בכותרת גדולה: "רוצחי החיילים בנחל תלם - אנשי פתח".  ב'ידיעות' העדיפו להקדיש את כותרת הידיעה לפרטים אחרים מחקירת הרוצחים, ואילו העובדה שמדובר באנשי פתח הוזכרה רק באותיות הקטנות (בעיתונים 'ישראל היום' ו'מקור ראשון', אגב, זו היתה הכותרת הראשית).  ביום שני השבוע הקדיש 'מעריב' כתבת שער אוהדת במגזין שלו לדמותם של שני הנרצחים. ביום שלישי הוקדשה הידיעה המרכזית בשער של 'מעריב' למצוקתן של משפחות המגורשים מגוש קטיף, תחת הכותרת "חרפת הרעב של מפוני גוש קטיף".  ב'ידיעות' בחרו לחגוג את סיום שנת 2007 תחת הכותרת "השנה הטובה". אווירה אופטימית דרושה מאוד לממשלת אולמרט לקראת פרסום דו"ח וינוגרד בעוד מספר ימים.

אז זה לא שכל אנשי 'מעריב' חזרו בתשובה, ועל אף האמור לעיל אני לא ממליץ לאף אחד להפוך לקורא נלהב של העיתון הזה. אבל כאשר מזהים הבדל עקבי שכזה בין שתי מערכות, אין סיבה שהחומר הנחשק יחולק בנדיבות לכל המעוניין. כלי תקשורת שיחסם להתיישבות הוגן צריכים לקבל עדיפות על פני מי שחותרים לחורבנה. ועוד לא אמרנו אף מילה על הצורך לתת העדפה מתקנת לכלי תקשורת 'משלנו', ולשמור חומרים בלעדיים לפרסום דווקא אצלם. וכמעט שכחנו: איזה עיתון הוביל את המתקפה הברוטאלית והמכלילה נגד החינוך הדתי על רקע עלילת "האפליה הגזענית" בבית הספר 'למרחב' בפתח-תקוה? כמובן, 'ידיעות'.

שינוי מצבנו הקשה בתקשורת הוא משימה קשה וארוכה. ככל שנבין היטב את כללי המשחק בחזית הזאת ונקפיד לפעול בהתאם, כך יגברו הסיכויים שהשינוי המיוחל ביחסה של התקשורת יתרחש עוד לפני שתצלח מזימתם של מהרסי ההתיישבות ומחריביה.

הסיפור האמיתי

הרשות הפלשתינית שוחרת השלום מיהרה להדוף את הרמיזות הישראליות כאילו הפיגוע הרצחני על יד חברון הוא הוכחה נוספת לאזלת ידה בהדברת הטרור. על פי הודעות פלשתיניות רשמיות שצוטטו בחדשות 'קול ישראל', אין מדובר כלל באירוע טרור, והרקע לרצח שני המטיילים הוא פלילי לגמרי. כאילו לא די בעצם הרצח של שני החיילים, מבקשים הפלשתינים לפגוע גם בזכרם ולהטיל בהם כתם של עבריינות. בהשראת הנורמות המושחתות הרווחות אצל אנשי הביטחון שלהם, רומזים הפלשתינים כי שני חיילי צה"ל מהיחידות המובחרות הגיעו אל זירת הרצח כדי לקיים עם רוצחיהם עסקת נשק או סמים, אלא שבמהלך הפגישה פרצה ביניהם מחלוקת שהסתיימה בחילופי ירי הדדיים ובהרוגים משני הצדדים.

עד כאן הגרסה הפלשתינית שכבר פורסמה, אך מקורות בלעדיים ל'שולחן עורך' בלשכת אבו-מאזן מסרו גרסה מדויקת יותר בדבר אופייה האמיתי של העסקה הפלילית, כפי שאנו מפרסמים כאן לראשונה. הגרסה שתימסר להלן שופכת אור על פרטים שנותרו עלומים, ובין השאר גם מספקת הסבר לשאלה המטרידה מדוע לא טרחו שני הפלשתינים לפנות את גופת חברם מהשטח. לפרסום הדברים נודעת חשיבות עליונה, שכן יש בהם כדי להזים את הטענה כאילו הפלשתינים אינם נלחמים בטרור, וכאילו ממשלת ישראל מחזקת את ידיהם של רוצחי ישראלים ומעניקה נשק וחופש פעולה למחבלים. בכך תיסלל הדרך להמשך תהליך השלום על פי 'מפת הדרכים', כאשר המשימות הדחופות לקראת ביקור בוש הן לחזק את אבו-מאזן, לחזק עוד יותר את אבו-מאזן, לשחרר עוד מחבלים, ולאכוף את החוק במאחזים על פי דו"ח טליה ששון.

ובכן, כפי שייכתב בעתיד בפרק שיתווסף לעלילות לילה ולילה, כך וכך היה המעשה: עמאר טהא ועלי דנדיס הם שני פעילי פתח שומרי חוק, הראשון חייל בביטחון הלאומי הפלשתיני והשני קשור למודיעין המסכל ועובד בבית הדין השרעי. השניים הוזמנו על ידי חברם באסל נתשה, אללה ירחמו, לטיול תמים בג'יפ שלו. רק כאשר הגיעו אל מעמקי הוואדי הפסטוראלי התברר להם, לחרדתם, כי למעשה הוזמנו על מנת לשמש כמאבטחים וכעדים לעסקה אפלה שנרקמה בין חברם המנוח לבין שני חיילי צה"ל. שני הישראלים גררו עמם באיומי נשק נערה יהודיה בוכיה, לאחר שמספר ימים קודם לכן סיכמו עם נתשה שיביאו לו כלה יהודיה, בתמורה למוהר מכובד ומשתלם שאותו ישלשלו לכיסם.

לעיניהם הנדהמות של דנדיס וטהא פרצה קטטה בין שני הצדדים השותפים לפשע, כאשר שני הישראלים דורשים בנחרצות את שמונים הכבשים שהובטחו להם בתמורה לנערה, ואילו הפלשתיני טוען בתוקף שלא הוסכם אלא על ששים כבשים בלבד. חילוקי הדעות עלו לטונים של צעקות וחרפות הדדיות, ועד מהרה החלו הצדדים להחליף מהלומות.

בשלב הזה, אומרים בלשכת אבו-מאזן, לא יכלו עוד שני הגיבורים הפלשתינים לשאת את מצוקת הנערה היהודיה, ולעמוד מנגד לנוכח העוול שנעשה לה. הם שלפו את נשקם החוקי, ודרשו בתוקף משני הצדדים לעסקה הנפשעת והמבישה לשחרר מיד את הנערה ולהניח לה לנפשה. אז חברו יחד העבריין הפלשתיני ושני הפושעים הישראלים ופתחו באש לעבר שני שומרי החוק האמיצים. על מנת להגן על חירותה של הנערה ועל חייהם, לא נותרה לשניים ברירה אלא להשיב באש.
בתום קרב יריות קצר התברר כי ניצחו המעטים את הרבים והצדיקים את הרשעים. למרבה המזל, טהא ודנדיס שומרי החוק לא נפגעו. הם ניסו לחפש את הנערה, שגם היא יצאה ללא פגע, אך למרבה הצער לא הבינה המסכנה מי הטובים ומי הרעים בסיפור הזה, ומיהרה להימלט על נפשה ולהסתתר. כך נמנעה מהשניים האפשרות להשלים עד תום את פעולתם האבירית ולהשיב את הנערה אל הוריה. לא נותר להם אלא לשוב במהירות ולדווח לרשויות המוסמכות על האירועים החמורים.

זוהי הגרסה שנמסרה בלעדית ל'שולחן עורך' מפי הגורמים הפלשתינים המוסמכים ביותר. פקיד בכיר ביותר בלשכת אבו-מאזן לחש באוזני המדור כי אמנם ידועה לו גרסתם המגוחכת של הציונים לפיה יצאו שלושת הישראלים יחדיו לטיול תמים בטבע, אך על השקרים של הציונים אין להתפלא. הם הרי גם טוענים שבמהלך מלחמת העולם השנייה נרצחו שישה מיליון יהודים.