בשבע 274: פורשים ומטיפים לאחדות

יהואר גל , כ"ה בטבת תשס"ח

בכתבה 'יש תקווה?' שהתפרסמה בשבוע שעבר, נמתחה ביקורת ע"י ח"כים מסיעת 'האיחוד הלאומי' על
עצם הקמתה של מפלגת 'התקווה' וביקורת אישית כלפי אחדים ממייסדיה. להלן בתמצית, תשובתי.

משבר המנהיגות בישראל לא פסח על הציבור הלאומי-ציוני הימני. משמעות הקמתה של מפלגת 'התקווה'
היא קריאת תיגר על המנהיגות הנוכחית של המחנה הלאומי-ציוני.

אני מוכן לומר – נכשלנו ולא נכשלתם. סיעת 'האיחוד הלאומי-מפד"ל' מנתה עשרה מנדטים ערב בחירות 2006. אחרי הבחירות היא נותרה עם תשעה. איבדנו 10 אחוז מכוחנו הפוליטי. מישהו לא שואל מדוע? אין מי שלוקח אחריות?
 
ארבעה מתוך ששת חברי סיעת 'האיחוד הלאומי' הינם פורשים ממפלגות אחרות. אל להם להטיף לאחרים.

סיעת 'האיחוד הלאומי – מפד"ל' מורכבת מארבע מפלגות, שכנראה כל אחת לחוד לא תעבור את אחוז החסימה, ובכל זאת חברי הסיעה מסרבים להתאחד למפלגה אחת, (ואף העבירו החלטה ברוח זו בסיעה). "סידור העבודה" הנוכחי נוח להם.

ידוע לכולנו כי מוצה הפוטנציאל האלקטוראלי של הציונות הדתית והוא עומד על כשמונה עד עשרה מנדטים. לעומת זאת פוטנציאל הציבור הלאומי, ציוני, ימני, גדול בהרבה. הוא נמצא בין 37 אחוז שישבו על הגדר ולא הצביעו, הוא קיים בין בוחרי 'ישראל ביתנו' שהולכו שולל, הוא נמצא בליכוד, בלית ברירה.

כל ה'כתומים' זקוקים לבית פוליטי אידיאולוגי שיכולים להזדהות איתו. כדי שזה יקרה, חייבים לשנות, חייבים להתרענן. הססמוגרפים מנבאים רעידת אדמה. יש להיערך לקראתה. מפלגת 'התקווה' היא זו שתנהיג.

ומשהו אישי: הצטרפותי ל'איחוד הלאומי' היתה ביוזמת ובהסכמת שני הצדדים ומתוך הערכה הדדית. לא התמודדתי ב'איחוד הלאומי' (באופן ההתמודדות טמון הוויכוח המהותי). שובצתי במקום ה-20. לא היו לי ואין לי טענות על כך.