חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 274ראשיהפצה

רוח ולחימה - בגליון השבוע

מנהיגה האגדי של תנועת 'לח"י', אברהם שטרן (יאיר), היה משורר ואיש רוח שוויתר על עתיד מבטיח באקדמיה לטובת מאבק עיקש למען שחרורה של ארץ ישראל מעול השלטון הבריטי.
03/01/08, 13:37
יואל יעקובי

"יהודים! רוצחים את יאיר שטרן", הדהדה קריאתה של טובה סבוראי, שבביתה בשכונת פלורנטין בדרום תל אביב, נלכד ונרצח שנוא נפשם של האנגלים. 'יאיר', מייסדה של הקטנה מבין שלוש המחתרות, 'לוחמי חירות ישראל', לא הועלה לגרדום לאחר הליך משפטי מסודר, ואף לא נהרג במסגרת קרב יריות. הוא נלכד ונרצח בדם קר על-ידי ג'פרי מורטון, מפקד הבולשת האנגלית בתל אביב-יפו.


צד פחות מוכר, אך חזק לא פחות באישיותו של אברהם היה היותו משורר. מפליא לחשוב כי הטרוריסט הגדול שטרן היה בעל נפש אמן רגישה. בצעירותו כתב שירים ברוסית, ואחרי שעלה לארץ כתב גם בעברית. שיריו, שפורסמו בקובץ 'בדמי לעד תחיי', מלמדים על אדם שכאב את כאב אומתו וציפה לימים מפוארים יותר, שלדעתו היתה ראויה להם
עד כמה שבאותם ימים לא זכה מפקד המחתרת הקטנה, שנקראה אז האצ"ל בישראל (להבדיל מהאצ"ל בארץ ישראל, הגדול יותר), לאהדה בציבור היהודי בארץ, תעיד העובדה שהעיתונות העברית בארץ לא הקדישה תשומת לב לשאלה כיצד הרשה לעצמו קצין בריטי לירות באסיר שנלכד ללא משפט. היחיד שתבע הקמת ועדת חקירה היה דווקא פרופ' יהודה ליב מאגנס, נשיא האוניברסיטה העברית, שהכיר את יאיר מימי לימודיו באוניברסיטה, הגם שהיה ממוקם בקצה השני של הקשת הפוליטית.

מהאוניברסיטה לפוליטיקה

אברהם שטרן, שלימים יאמץ לעצמו את הכינוי המחתרתי 'יאיר', נולד בעיירה סובַלק שבגבול ליטא-פולין בי"ח בטבת תרס"ח (1907). אביו רופא השיניים ואמו המיילדת העניקו לבנם חינוך משכיל-ציוני. מלחמת העולם הראשונה טלטלה את הנער אברהם עם אמו ואחיו לתוככי רוסיה. משנסתיימה המלחמה חזרה אמו לעיר הולדתם, יחד עם האח הקטן. אברהם נשאר אצל קרובי משפחה ברוסיה, כדי שיוכל ללכת לבית הספר (בתי הספר בסובלק טרם נפתחו מחדש). לאחר כשלוש שנים חזר הנער להוריו. שש שנות הנדודים גרמו לאברהם להתבגר בטרם עת, והטביעו את חותמם בהתפתחותו.

בהיותו בן 17, בשנת תרפ"ו (1925) עזב אברהם את הוריו בשנית, אך הפעם היה זה כדי לעלות לארץ ישראל. ההנהלה הציונית עזרה לאברהם ולנער נוסף מסובלק ללמוד בגימנסיה העברית בירושלים.

די מהר התערה אברהם בסביבתו החדשה. למרות היותו בעל נימוסים והליכות זרים, שלא היו מקובלים בין ילידי הארץ, ולבושו היה נאה ומכופתר, נעשה מקובל בחברה. לאחר שסיים את הכיתה השמינית בגימנסיה החליט אברהם להמשיך את לימודיו באוניברסיטה העברית שבהר הצופים, שהיתה אז בראשית צעדיה. תוך זמן לא רב הפך להיות מהמצטיינים שבלימודי השפות והתרבות הקלאסית של יוון ורומא, עד שהמרצה שוובה, שהיה מופקד על הוראת הנושאים הללו באוניברסיטה, ראה בו את ממשיכו.

דחיפה חזקה לעיצוב דעותיו הפוליטיות נתנו פרעות תרפ"ט. הפרעות, שחשפו במלוא עוזן את חוסר הצדק של השלטון האנגלי ביחסו ליישוב היהודי מחד גיסא, ואת חידלון ידיה של ההגנה מאידך גיסא, גרמו לו למחשבות. כמו הסטודנטים האחרים, גם הוא גויס להגנה במהלך הפרעות. לאחר ששככו המהומות בירושלים הוצב אברהם ביישוב בית וגן שבגליל התחתון. על כך שזוג השומרים במקום שמרו ללא נשק, התבדח במרירות: "כשיבואו הערבים, הם ימצאו פה, בין סבכי הקוצים, רק שני קיפודים".

כיוון שלא מצא את מקומו באחד התאים המפלגתיים הקיימים באוניברסיטה, החליט לייסד עם כמה חברים תא חדש: 'אגודת סטודנטים לאומיים – חולדה' הבלתי מפלגתית. השם 'חולדה' נועד לאזכר את פרשת הגבורה של קבוצת חולדה, החריגה על רקע שאר האירועים של פרעות תרפ"ט.

באוניברסיטה הכיר אברהם את דוד רזיאל, בוגר ישיבת 'מרכז הרב'. השפעתו של רזיאל על אברהם היתה חזקה, והסופר משה שמיר מייחס בספרו 'יאיר' את תפניתו של אברהם לכיוון האמוני לחברות זו. החברות בין רזיאל לאברהם היתה עתידה להימשך גם לאחר שדרכיהם הפוליטיות נפרדו. רזיאל היה גם זה שמשך בעקבותיו את אברהם ל'ארגון ב'' החדש, שפרש מן ההגנה בעקבות מחדלי תרפ"ט. בהמשך שינה הארגון את שמו ל'ארגון צבאי לאומי' או בקיצור: האצ"ל.

בקורס הסגנים השני שערך האצ"ל השתתף אברהם. בעודו בקורס, בשנת תרצ"ב (1932), חיבר את השיר 'חיילים אלמונים' יחד עם מנגינתו, שהתקבלו עד מהרה כהמנון האצ"ל. השיר, הרווי כולו גאווה לאומית, שאיפה לחירות ומחויבות למשימה עד כדי מסירות נפש, פותח במילים: "חיילים אלמונים הננו בלי מדים/ וסביבנו אימה וצלמוות./ כולנו גויסנו לכל החיים/ משורה משחרר רק המוות".

צד פחות מוכר, אך חזק לא פחות באישיותו של אברהם היה היותו משורר. מפליא לחשוב כי הטרוריסט הגדול שטרן היה בעל נפש אמן רגישה. בצעירותו כתב שירים ברוסית, ואחרי שעלה לארץ כתב גם בעברית. שיריו, שפורסמו בקובץ 'בדמי לעד תחיי', מלמדים על אדם שכאב את כאב אומתו וציפה לימים מפוארים יותר, שלדעתו היתה ראויה להם.

רבים משיריו, המשלבים ביטויים מהתנ"ך ומזכירים רבות את אלוקי ישראל, נדמים לפעמים כפיוטי תפילה אחוזי להט גאולי. כך הוא כותב באחד השירים: "התנער מעפר, לבש עוז, אין אונים,/  א-להי הגלות הגלמוד./ צא ללחום על חירות בצבאות אלמונים/ לנצח עמם או למות".

בשיריו הוא מתייחס גם לבעיות אמוניות, כמו: מדוע אין הגאולה באה: "שקצונו גויים כטומאת הנידה.../ עד מתי א-לוהי, עד מתי?!", ובעצמו משיב: "וענה א-לוהי ישראל – אל קנא:/ 'עד תקרא על חברון שם תל חי'", כלומר, רצון ה' הוא שעם ישראל יגן על עצמו, וגם אם נגזר על יהודים למות – עדיף שזה יקרה כלוחמים, כמו בתל חי, ולא כצאן לטבח, כמו בחברון של תרפ"ט.

בשיר אחר שלו תיאר הוא עצמו את השניות שבאישיותו, איש רוח ומשורר מצד אחד, ולוחם נחוש מצד שני, בצורה הבאה: "כן, גם אני חייל ומשורר! היום אכתוב בדיו – מחר אכתוב בדם".

תוכנית ה-40 אלף

במקביל לפעילותו באצ"ל, המשיך אברהם גם את התפתחותו האקדמית. בהמלצת מוריו באוניברסיטה העברית, הוא התקבל ללימודי דוקטורט בפירנצה שבאיטליה. חבריו בארץ חשדו בו שהוא מבכר את קידומו המקצועי על פני פעילותו הלאומית, אולם חשד זה היה לשווא. חלק ניכר מזמנו באיטליה הוא הקדיש לגיוס אנשים לאצ"ל, ויותר מכך, לפגישות מדיניות מטעמו. שמועה שהילכה בין חבריו, שאברהם עצמו מעולם לא אישר או הכחיש אותה, סיפרה כי הוא נפגש עם הרודן האיטלקי מוסוליני, שבאותם ימים רצה לגייס למאבקו מול בריטניה את העם היהודי, ונפגש לצורך כך גם עם נשיא ההסתדרות הציונית, חיים ויצמן.

בתרצ"ד (1934) נענה אברהם לבקשת מפקד האצ"ל אברהם תהומי, והחליט לנטוש את לימודיו כדי לעזור בהברחת נשק מפולין. מכאן ואילך, כל זמנו יוקדש לפעילות במחתרת. כשנשא לאישה את חברתו, רוני בורשטין, היא הבינה שהוא לא יהיה בעל ככל הבעלים. אברהם נעדר לעתים מזומנות בנסיבות חשאיות, וגם לחתונתם, שנערכה בערב שבת, הוא הגיע באיחור של כארבע שעות – אחרי שהרב כבר הורה לקפל את כלונסאות החופה בגלל השבת המתקרבת.

רוני, שכמוהו גם היא הגיעה מבית חילוני, נתבקשה על-ידי בעלה לנהל בית יהודי כהלכתו, שתשמור על הכשרות ותדליק נרות שבת. הם אף צמו שניהם ביום החופה, כנהוג. לאחר נישואיו המשיך אברהם את קשריו עם יהדות פולין הגדולה של ערב השואה. הוא יסד שם שני עיתונים שנשאו את בשורת האצ"ל. אחד העיתונים, 'ירושלים המשוחררת' שמו, היה ירחון בפולנית שפנה ליהודים המתבוללים, הרחוקים מיהדות ומציונות, בשפתם הם.

בפולין הוא ניהל מגעים עם הממשלה הפולנית כדי שתעזור לאצ"ל בהכשרת 40 אלף לוחמים יהודים שיבואו ויכבשו את הארץ מידי הבריטים. תכנית זו החלה לצאת אל הפועל, ונבנו מחנות אימונים בפולין, בסיוע קצינים פולניים. ביוזמתו זו הושפע אברהם מהאיטלקים, אשר בארצם התגורר תקופה מסוימת. גריבלדי, משחררה של איטליה מעול האוסטרים, נקט בפעולה דומה בסיציליה. בפולין סייע אברהם גם לעלייה הבלתי לגאלית ('עלייה ב'') ולרכישת נשק עבור האצ"ל.

לאחר שהוצא להורג הרוג המלכות הראשון, שלמה בן יוסף הי"ד, בשנת תרח"צ (1938), החלו הרוחות באצ"ל לסעור. שנים רבות האמין זאב ז'בוטינסקי, הפטרון הפוליטי של האצ"ל, בברית עם האנגלים. אולם המציאות הוכיחה עתה באופן סופי כי האנגלים בגדו ביהודים, והם רואים בשאיפותיהם הלאומיות אויב. כמות החיכוכים בין ז'בוטינסקי לאברהם, שמעולם לא ראה עצמו כפוף באופן מוחלט למנהיג הרוויזיוניסטי, גדלה. הוא טען שז'בוטינסקי כבר אינו מבין את צרכי השעה, והוא מנסה לשווא לשכנע את ממשלת בריטניה שעדיף לה לתמוך באינטרסים היהודיים ולא באלו של הערבים.

תלמידי ישיבות וקיבוצניקים


למרות מחלוקתו עם ז'בוטינסקי, הקפיד יאיר על כבודו בפרהסיה. כאשר ערך יאיר ביקור בקורסים הצבאיים שנערכו בפולין, הציע אחד הקצינים הפולניים להרים כוס לחיי שטרן, 'מפקד האצ"ל', ענה לו יאיר: "מפקד האצ"ל הוא ז'בוטינסקי. הרימו כוס לכבודו"
בקיץ תרח"צ החל האצ"ל בהוצאה לאור של פרסומים מחתרתיים שונים. אברהם, שידיו רב לו בכתיבה, הצטרף גם הוא לכותבים. בעיתון 'משואות' הוא חתם לראשונה בשם 'אלעזר בן יאיר'. מזמן זה ואילך יהפוך השם 'יאיר' לכינויו המקובל, כשרבים לא ידעו בכלל מהו שמו האמיתי.

כאשר היישוב בארץ סער בעקבות גזרות הספר הלבן בתרצ"ט (1939), שהגבילו את העלייה היהודית והיוו בעצם נטישה של הצהרת בלפור, יאיר לא התרגש. "הספר הלבן יכה מכה אנושה את הסוכנות היהודית, את הוועד הלאומי, את ההנהגה הציונית – את כל מי שבנה עתידו ועתיד העם על שותפות עם בריטניה," אמר. "ארגון מהפכני לוחם הוא המבוקש. רק עתה יבינו כי המצב מחייב סילוק השלטון הבריטי, בלי לצפות עוד להמתקת הגזרה".

ועידה שכינס ז'בוטינסקי בפריז, ובה נידונו יחסי הארגון הצבאי ותנועת בית"ר האזרחית, הולידה הסכם שיצר זהות מוחלטת בין האצ"ל לבית"ר. יאיר לא אהב את הכפפתו המוחלטת של הארגון לראש בית"ר, שהיה נראה בעיניו כמנהיג זקן (למרות שהיה רק בן 60) שתש כוחו, ושראייתו המדינית נחלשה. הוא גם היה מעוניין שלאצ"ל לא יתגייסו רק אנשים מן הימין, אלא גם מן השמאל, אפילו מן 'השומר הצעיר'. הגיוון המפלגתי יהיה לימים אחד המאפיינים של המחתרת שיקים יאיר, שבה יילחמו גם תלמידי ישיבות וגם קיבוצניקים אנשי שמאל, כשהמכנה המשותף לכולם הוא הרצון לסלק את השלטון הזר מהארץ.

למרות מחלוקתו עם ז'בוטינסקי, הקפיד יאיר על כבודו בפרהסיה. כאשר במסגרת תכנית ה'ארבעים אלף' ערך יאיר ביקור בקורסים הצבאיים שנערכו בפולין, הציע אחד הקצינים הפולניים להרים כוס לחיי שטרן, 'מפקד האצ"ל', ענה לו יאיר: "מפקד האצ"ל הוא ז'בוטינסקי. הרימו כוס לכבודו". בהזדמנות אחרת, כשאמר קצין פולני אחר: "יחי המנהיג שלכם" כשהוא מתכוון ליאיר, קם יאיר ואמר בפולנית: "אינני מנהיג, אני רק אחד מחיילי הצבא העברי הקם לתחייה ורוצה לשחרר את מולדתו העתיקה".

לאחר שהגדישו הבריטים את הסאה, חל מפנה בפעילות האצ"ל. אם עד עתה עסק האצ"ל בעיקר בתגובה תקיפה יותר נגד הערבים, שהיוותה ניגוד למדיניות ההבלגה של ה'הגנה', הרי בקיץ תקצ"ט (1939) החל האצ"ל בפעולות גם נגד הבריטים. כדי להרגיל את אנשיו לדרך החדשה, הוא הורה להם לפוצץ תאי טלפון. ז'בוטינסקי, שכבר זמן רב היה מודאג ביותר מעתידה של יהדות אירופה, נתן גם הוא את תמיכתו לפעולות האצ"ל הללו.

יום כיפור בכלא

למרות שעיקר פעילותו מכאן ואילך היתה נגד הבריטים, היתה לו גם משנה סדורה ביחס לערבים. לדעתו, הערבים חיו בארץ מאות שנים לא רק בשביל לשלוט בה אלא גם בשביל לשבת בה. כל עם אחר הרוצה לא רק לשלוט בארץ אלא גם לשבת בה, "חייב ללחום עליה ולרשת אותה כיהושע בן-נון בשעתו – בחרב". יאיר גם הניח תשתית לפעילות מודיעין בקרב ערביי ארץ ישראל, סוריה ולבנון, כבר בתרצ"ו (1936).

לאחר שהאצ"ל הזהיר את הבריטים לשווא לבל יחקרו בעינויים את אנשיו, החליט הארגון להטמין מוקש שיהרוג את אחד הקצינים המענים. בהריגתם של אותו קצין, ראלף קרנס, וקצין נוסף שנלווה אליו, החל למעשה המרד בבריטים.

דרך אגב, כשהגיע ליאיר מכתב המתאר את מעלליו של אותו קרנס, פתחה את המכתב רוני, אשתו של יאיר. משראה יאיר שאשתו קראה את המכתב, הוא כעס עליה מאוד. רוני, שלא היתה רגילה לתגובות כאלה של בעלה, שאלה אותו לפשר תגובתו, והוא השיב לה: "איני רוצה שתדעי מה יכול לקרות לי אם איאסר, כדי שזה לא ישבור אותך".

בעקבות ההתנקשות נאסרו חברי מפקדת האצ"ל, כאשר דוד רזיאל היה במעצר כבר קודם לכן. את יום הכיפורים של שנת ת"ש (1939) הם בילו מאחורי סורג ובריח. הרב משה סגל, מפקד 'ברית חשמונאים' וממפקדי האצ"ל שהיה עצור אף הוא, סיפר על מנהגיו של יאיר באותו יום כיפור. הוא ראה את יאיר "מכונף בפינת החדר ומחזורו בידו, כשהוא מתפלל מבלי לזוז ממקומו עד תום התפילה. כאשר התפזרו האסירים לתאיהם, שאל אותי יאיר: 'מה עושים עתה?' אמרתי: 'נוהגים ללמוד מסכת יומא'. הוא הציע שנשב ללמוד את המשניות... כשקראנו את המשניות המתארות את עבודת הכהן הגדול, את קריאתו בספר התורה, את תפילתו ואת השם המפורש היוצא מפיו, כשכל העם כורעים ומשתחווים ונופלים על פניהם, ראיתי את התרגשותו העצומה מן התיאור החי של עבודת יום הכיפורים בבית המקדש'".

לימים, כשניסח יאיר את 'עיקרי התחייה', מסמך העקרונות של הלח"י, הוא כתב בסעיף האחרון של 'תפקידי התנועה בתור האדנות והגאולה' את המשפט הבא: "הבית – בניין הבית השלישי כסמל לתור הגאולה השלמה".

רוני, שעברה לירושלים בעקבות מעצר בעלה, דאגה להעביר לו בכל יום אוכל כשר לבית הכלא. דרך המזון הועברו לו גם פתקים שאפשרו את הקשר עם החברים שבחוץ. כשהועבר למחנה המעצר בצריפין, שם היו תנאים טובים יותר, מסר את הכרית שלו לאסיר אחר, שהתרגש מהמחווה. בצריפין הקדיש את מרבית זמנו לקריאת תהלים וללימוד תנ"ך. כמו כן ניצל את הזמן כדי להכין לדפוס את קובץ שיריו.

עם פרוץ מלחמת העולם הודיעו מנהיגי התנועה הציונית על תמיכה מוחלטת בבריטניה במלחמתה מול גרמניה הנאצית. גם ז'בוטינסקי הודיע על זניחת המאבק בבריטים. דוד רזיאל, שהיה נאמנו של ז'בוטינסקי, פרסם ממעצרו הודעה ברוח זו, ובכך עורר עליו את כעסם של חבריו, ובראשם יאיר. הם טענו שאין להפסיק את המלחמה בבריטים ללא תנאים. "היטלר הוא צורר היהודים, אך בריטניה היא האויב", אמר. ד"ר ישראל אלדד, אחד משלושת מפקדי הלח"י אחרי רצח יאיר, הסביר זאת כך: "אין עם מתייצב לצד אויב ללא תנאים. אפשר לסייע לבריטים, אך יש לנצל את המצב שהיא זקוקה לנו וזקוקה לשקט בארץ. יש להכתיב תנאים, והתנאים הם: מסירת השלטון בארץ ישראל לעם העברי".

כשעיר הולדתו של יאיר, סובלק, נפלה בידי הגרמנים, ברחו הוריו, כמו רבים אחרים, לליטא הסמוכה. תנאי הבריחה הקשים, בגשם וביערות, גרמו לאביו מרדכי לחלות. הוא אושפז בבית חולים ושם נפטר. לאחר שהגיעה אליו הידיעה על מות אביו, כתב לאמו מכתב שבו הוא מספר ש"כבדה עליו הרגשת האשמה" על כך שהוא לא עשה מספיק כדי להציל את הוריו. מכאן ואילך ילך ויתחזק בו הרצון להרוויח זמן יקר כדי להציל כמה שיותר יהודים מהשואה שהחלה באירופה.

יורדים למחתרת


הרב משה סגל, מפקד 'ברית חשמונאים' וממפקדי האצ"ל שהיה עם יאיר ביום הכיפורים, סיפר שראה את יאיר "מכונף בפינת החדר ומחזורו בידו, כשהוא מתפלל מבלי לזוז ממקומו עד תום התפילה. כשהסתיימה התפילה ישבנו ללמוד עבודת הכהן הגדול, וראיתי את התרגשותו העצומה מן התיאור החי של עבודת יום הכיפורים בבית המקדש'"
אחרי שנה במאסר, מפקדי האצ"ל משתחררים. רזיאל אינו מסכים להשתחרר לבדו, ומובטח לו שגם חבריו ישוחררו. בפועל, שחרור שאר החבורה מתעכב בכמה חודשים, ויאיר היה מאחרוני המשוחררים.

לאחר השחרור נערכה ישיבת מפקדה, ובה הועלו הטענות נגד החלטתו של רזיאל להכריז על שביתת נשק עם הבריטים. רזיאל החליט להתפטר, ויאיר מונה במקומו למפקד האצ"ל. ז'בוטינסקי לא הסכים עם המינוי החדש, והורה על החזרתו של רזיאל, אולם רוב אנשי המפקדה לא הסכימו עם ז'בוטינסקי. כך נוצר מצב שבו האצ"ל התפלג לשני חלקים, שהאחד נאמן לרזיאל והאחר ליאיר.

הארגון שבראשות רזיאל, שרוב אנשי התנועה הרוויזיוניסטית תמכו בו, המשיך להיקרא 'האצ"ל בארץ ישראל', ואילו ארגונו של יאיר נקרא 'האצ"ל בישראל', ללמד שבכוונתו לקבל לשורותיו גם יהודים מהתפוצות.

העובדה שהמחתרת החדשה חרטה על דגלה את המלחמה בבריטים, הביאה למאסרים רבים של חבריה. נוצר צורך לרדת עמוק יותר למחתרת. עתה ניסח יאיר את 'עיקרי התחייה', שהיוו את ה'אני מאמין' של התנועה. בעיקרים לא מוזכרים שמות פוליטיים עכשוויים, כמו בריטים, ערבים או אנטישמיות – מה שמעיד שהכוונה היתה להפכם למסמך חינוכי ערכי לארגון, שמייעד לו את התפקיד להיות תנועת גאולה ערכית, מדינית ורוחנית, הבנויה על בסיס של חזרה למקורות. שיאה של אותה גאולה הוא, כאמור, בניין בית המקדש השלישי.

חרדתו של יאיר מפני עתידה של יהדות אירופה גרמה לו לנסות להגיע להסכם בעניין היהודים אפילו עם הגרמנים. הוא לא חשש שמא יואשם כמי שמנהל מגעים עם האויב או כגיס חמישי. יאיר היה מוכן לעשות הכל, כולל הקרבת עצמו, כדי לפעול למען הסכנה שהרגיש שמתקרבת ליהודי אירופה, למרות שוועידת ואנזה, שבה הוחלט על הפתרון הסופי, נערכה רק שלושה שבועות לפני מותו.

משפרץ מרד פרו-גרמני נגד הבריטים בעיראק, יצאה לשם משלחת של האצ"ל כדי לעזור במיגורו, כחלק מעזרתם לבריטים במלחמתם נגד הגרמנים. דוד רזיאל יצא גם הוא לשם, ובהפצצה שנערכה על שדה התעופה בחבניה נהרג. כשנודע ליאיר על מות חברו, שאותו אהב אהבת נפש למרות חילוקי הדעות, הוא בכה והזדעזע עד עמקי נשמתו. לאחר כמה ימים טען שהבריטים הם שרצחו אותו, "כמו את אהרן אהרונסון. זה יחסם לכל התמימים שבאים לעזור להם".

יאיר ירד עמוק למחתרת. הוא דימה את עצמו לחיית טרף שיוצאת ממאורתה רק בלילה. ביום היה מסתתר, ובלילות היה מקיים פגישות עם אנשיו ועם גורמים אחרים. כשהגיעה אמו לארץ, כמעט שלא יכול היה להתראות איתה. בנדודיו היה מביא איתו חבילה ובה תנ"ך, וככל הנראה גם תפילין. כתוצאה מתנאי הדחק של המחתרת הלכו השורות והדלדלו. בחורף תש"ב (תחילת 1942) פורסמו תמונותיהם של יאיר וחבריו בעיתונות, ופרס כספי גבוה הוכרז על ראשיהם. כמה פעולות כושלות של הארגון לא שיפרו את מצב הרוח של חבריו. הפריע מאוד גם יחס היישוב היהודי אל הארגון, שראה בו 'כנופיית שודדים' ו'גיס חמישי', המחבל במאמץ המלחמתי הבריטי נגד גרמניה. אולם גם בתנאים אלו המשיך יאיר להנהיג את הארגון, ועמל על כתבים אידיאולוגיים.

לאליהו גולומב, מפקד ה'הגנה', נודע כי הבריטים גמרו אומר להרוג את יאיר ולחסל את 'כנופיית שטרן'. הוא ביקש מנחמיה ברושי, גיסו של יאיר, שיציע לו מקלט באחד הקיבוצים בחסות ה'הגנה'. "ה'הגנה' אינה יכולה להרשות שבארץ הזאת יירצח יהודי בלא משפט. אם לא נושיט לו את היד – ירצחו אותו", הסביר גולומב את יוזמתו. התכנון היה שיופצו שמועות על כך שיאיר ברח מן הארץ. אולם יאיר לא הסכים. הוא חשש שלשמועות כאלו עלולה להיות השפעה פסיכולוגית רעה על הנוער.
"לא ייתכן שמי שמסמל לאחרונה את מלחמת החירות יברח מן הארץ תיכף לאחר הפרסומים והתמונות בעיתונות".

גם בתנועה הרוויזיוניסטית הציעו ליאיר מקלט. במכתבו האחרון, ערב הירצחו, הוא השיב בשלילה על ההצעה: "אני לא מאלה המסגירים את עצמם מרצון בידי המשטרה, או עושי רצונה ומשרתיה משמאל ומימין", כתב.

רצח ללא משפט

בכ"ה בשבט, בעת שהתחבא יאיר בביתם של משה (שנפצע ונאסר על-ידי הבריטים) וטובה סבוראי, ברחוב מזרחי ב' 8 (כיום שטרן) בתל אביב, הגיעו קציני בולשת לבית. יאיר נכנס מיד להתחבא בארון הבגדים, אך השאיר בחוץ את הדפים שכתב. קצין הבולשת וילקין ראה את הדפים, והקצין מורטון נתן הוראה לערוך חיפש. יאיר נלכד. לאחר שהורידו את בעלת הבית למטה, נשמעו שלוש יריות מתוך הבית. יאיר נרצח. הוא נקבר בבית העלמין בנחלת יצחק, כשכוחות בריטיים גדולים נוכחים במקום. רק למשפחה הקרובה הותר להשתתף בלוויה. לבן שנולד לו אחרי הירצחו קראה אמו יאיר, על שם כינויו המחתרתי.

למשך זמן מסוים חדלה המחתרת מלפעול. לאחר בריחתו של איש הארגון יצחק יזרניצקי (שמיר) ממחנה המעצר במזרע, הוא גייס לארגון את אנשי תנועת הנוער הדתית 'ברית חשמונאים', והתנועה הוקמה מחדש. הארגון נבנה עתה כמחתרת ממודרת היטב, ובראשו עמדו שלושת חברי מרכז לח"י, השם החדש שאימץ לעצמו האצ"ל בישראל: יצחק שמיר, ד"ר אריה שייב (אלדד) ונתן פרידמן ילין (ילין מור).

בכנס שנערך לאחרונה באוניברסיטה העברית, לרגל מאה שנה להולדתו של יאיר, סיפר ד"ר אודי לבל על ההשכחה המכוונת מצד בן גוריון והממסד של מפא"י כלפי יאיר ומורשת הלח"י. יחד עם זאת, בעוד ששמותיהם של ראשי מחתרות אחרים הולך ונשכח, ולאזכרותיהם כמעט ואין מגיעים, הרי ששמו של יאיר ומחתרת הלח"י, 'מוכת שיגעון המלכות', נישא בפי רבים, בעיקר בקרב צעירים דתיים, הבאים לאזכרה הממלכתית הנערכת לו מדי שנה.

נרו מאיר


אליהו גולומב, מפקד ה'הגנה', ביקש מנחמיה ברושי, גיסו של יאיר, שיציע לו מקלט באחד הקיבוצים בחסות ה'הגנה'. התכנון היה שיופצו שמועות על כך שיאיר ברח מן הארץ. אולם יאיר חשש שלשמועות כאלו עלולה להיות השפעה פסיכולוגית רעה על הנוער. "לא ייתכן שמי שמסמל את מלחמת החירות יברח מן הארץ תיכף לאחר הפרסומים והתמונות בעיתונות"
בשנים האחרונות ניכרת התעוררות לעיסוק במורשתו של יאיר בקרב צעירים בציבור בדתי-לאומי. כאמור, רבים משתתפים באזכרה השנתית. ישנם כאלה שעושים על דמותו עבודות גמר וגיאוטופים, או שמבקרים באופן עצמאי או מוסדי במוזיאון הלח"י, המכיל את דירת הירצחו של יאיר. ישנם אפילו כאלה שקראו לילדיהם על שמו. בחידון בתי ספר שעורך מוזיאון הלח"י לרגל מאה שנה להולדתו, רוב המשתתפים הם בתי ספר דתיים.

בנו של אברהם שטרן, יאיר שטרן, המכהן כיו"ר העמותה להנצחת חללי הלח"י, מודע להתעניינות הגדולה של הציבור הדתי בדמותו של אביו, הרבה יותר מאשר אצל החילונים. שטרן מסביר זאת בכך שלמערכת החינוך הדתית יש הרבה יותר סימפטיה למחתרות ולארץ ישראל השלמה, בעוד שבתכנית הרשמית של מערכת החינוך הפרק המלמד את תולדות המחתרות הנו מצומצם מאוד. "אני חושב שהעובדה שיאיר היה מאמין ושומר מצוות תורמת גם היא לפופולריות שלו בציבור הדתי", הוא אומר. שטרן אינו חושש מכך שהדתיים ינכסו את אביו לעצמם: "אני מעוניין שכל עם ישראל ינכסו לעצמם את יאיר", הוא אומר.

יחד עם זאת מדגיש שטרן כי אביו לא היה 'דוס' במובן המקובל, "כזה שקם בבוקר לתפילה כי כך אביו עשה". יאיר לא גדל במשפחה דתית ולא קיבל חינוך דתי. אף-על-פי-כן, במקביל לעיצוב השקפתו הלאומית ולפעילותו המחתרתית, הוא החל לבנות בעצמו גם צד דתי ואמוני. הוא החל לשמור מצוות, כגון שבת, תפילין וכשרות. באחד ממכתביו לאשתו בעת שהיה בפולין הוא מספר שצם 48 שעות כי המסעדות הכשרות היו סגורות. יאיר שטרן אומר כי היהדות אצל אביו היתה עניין היסטורי: "הוא ראה בעצמו ובחבריו ממשיכי הדרך של גיבורי התנ"ך, המשחררים מעול זרים ואוחזי החרב. בשביל להיות כאלה היה צריך ללכת בדרך המסורת. בנוסף, האמונה והתפילה נתנו לו את הכוח".

אביה כהן, תלמידת כיתה י"ב באולפנת אבן שמואל, עשתה עבודת גמר בהיסטוריה על יאיר. היא מספרת שדמותו הרשימה אותה מאוד, בעיקר בכך שהיה בן אדם גם בפרטים הקטנים. היא מביאה כדוגמה את עזרתו לאמה של אשתו לעתיד, שהיתה אישה קשת יום, ואת העובדה שנתן מכספו לאנשי לח"י שהיו זקוקים לעזרה כספית.

אביה מספרת שהגיעה לעיסוק בדמותו של יאיר מעצמה, שלא בהכוונת מבוגרים. היא גם מודעת לכך שרבים אחרים מצעירי הציבור הדתי לאומי נמשכים לדמותו, למרות שלדעתה הצד הדתי שלו לא בהכרח ידוע לכל אותם צעירים. ייתכן שהסיבה לכך היא העובדה שהם רואים ביאיר דמות שהיתה במיעוט ונרדפה על-ידי שאר העם, ואף-על-פי-כן הצדק היה עמה, שהרי הוא היה הראשון שהחל בפעולות ממשיות נגד הבריטים – דבר שגם שאר המחתרות הכירו מאוחר יותר בצורך בו. רבים מהצעירים הדתיים-לאומיים מרגישים היום באותו מצב. אביה עצמה סבורה שאין ללמוד מדמויות היסטוריות לימינו, וכוחן וגדולתן יפה לזמנן הן. 

מעניינים דברים שאמר יאיר עצמו על הדת. היה זה כאשר הבחין שבאחד מפרסומי הארגון הושמט הבית השישי של 'מעוז צור', בטענה שהשיר הודפס מטעמים לאומיים ולא דתיים. יאיר היה נסער מכך, ואמר בכעס: "דתו של העם היהודי אינה דת ככל הדתות. היא לא רק אמונה, אלא כלל תפיסתה של היהדות. אם אין דת אין יהדות, ואין אנו באים לגאול רק את עצמנו. מי שאינו מסוגל להבין את ערכה של הדת גם בשביל הלאומיות הישראלית – סופו לסטות מן הדרך ואין להאמין בו.

כל גיבורי האומה היו אנשים שהאמינו אמונה שלמה ותמימה בעזרתו של הקב"ה. איני יוצא מכאן עד שתוסיף את הבית השישי. הרי זו הסיבה שסירבתי לוותר על סעיף בית המקדש ב'עיקרי התחייה', שידעתי שאנשים יפרשו בגללו מהתנועה".

Yoel_yakoby@shoresh.org.il