בשבע 274: רוח דרומית חזקה

שנתיים וחצי אחרי הגירוש, כשהם עדיין לכודים במגדל בלב אשקלון, מסתבר שרוח הגבורה הייחודית של כפר דרום, בהנהגת הרב אבי"ק שרייבר, לא נפלה.

חגית רוטנברג , כ"ה בטבת תשס"ח

מהגובה המסחרר של גג המגדל באשקלון רואים את הים הכחול, את השכונות הירוקות של העיר המשתרעות למרחק, ואת בתי עזה באופק. אבל למרות הרקע הפסטורלי, הרב אבי"ק (אברהם יעקב) שרייבר, רבה של קהילת כפר דרום, נראה כאן כנטע זר. "מהגובה הזה הדברים נראים אחרת", הוא מפטיר כשהוא מביט אל הנוף תחתיו, במעין ניסיון למצוא נחמה.
 

"מישהו יכול לדמיין את גודל הקטסטרופה אם זה יקרה לתושבי יהודה ושומרון? אני לא אומר את זה כדי להפחיד, אלא כדי להבין מה עומד לקרות. הממשלה נערכת לזה. לכן אי אפשר להגיד שהכול נהרס, נגמר, ואין מה לעשות. בהחלט יש להפיק לקחים"
את דמותו של הרב שרייבר במקומו הטבעי קשה לשכוח. ימי הגבורה שבהם הוביל את המאבק העיקש והיחיד מסוגו בכפר דרום, והדברים הנחושים שנשא בבית הכנסת מול מאות המחזקים ערב הגירוש, הפיחו באותה מערכה רוח חדשה. 

היום הוא יום פקודה

שנתיים וחצי אחרי, הוא עומד על ראש המגדל שבו שוכנו עקורי כפר דרום וצופה דרומה, לכיוון הבית. למרות שלא היה מהמנהיגים שהסתפקו ב'ניצחון הרוח' במאבק להצלת גוש קטיף, אלא הכריז כי ניצחון מבחינתו הוא המשך החיים על אדמת הגוש, ניכר בו כי אותה רוח איתנה במאבק על שלמות הארץ מפעמת בו גם בגלות הזמנית. והמאבק הזה, הוא סבור, קרוב הרבה יותר מכפי שרוב הציבור חושב.

הסכנה המרחפת מעל עתיד ההתיישבות ביו"ש מעסיקה אתכם? אתם חושבים על המאבק הבא?

"זה מאוד מעסיק אותנו, אנחנו לא ישנים בלילה", הוא מדגיש. "דווקא אנחנו יודעים שאלו לא מילים בעלמא. אנחנו אומרים לאנשים: עורו! כל מה שאתם חושבים לעשות ביום פקודה – תעשו היום, כי אחרת זה יהיה מאוחר מדי", הוא קובע, למוד ניסיון מר.

באמתחתו גם עצות מעשיות: "דוגמה לדבר שצריך להתחיל בו כבר היום הוא נושא המעברים ביו"ש. נבנו שם מעברי גבול וחולקו כרטיסי תושב. אנחנו אומרים: זו תחילת הנפילה, על הדבר הזה צריך להתעקש, אפילו אם יהיה צורך לעמוד יומיים בהמתנה בטור מכוניות. אסור לעשות חשבון, שאם נתחיל בזה עכשיו זה יתיש את כוח האנשים למאבק בהמשך, כי כך היה גם אצלנו. החקלאים שאז אמרו: 'נוותר, לא נחכה שעות במחסום'. כמה הם אומללים היום. היה שווה להיאבק אז, לחסום את המדינה ולא להיכנס למבוך הזה. גם היום בשומרון אין סיבה שאנשים יצטרכו להזדהות. זה צריך להיות מקום פתוח, שכולם יכולים לנסוע בו".

אתם לא בגישה שאומרת: ממילא הכול נהרס, אז מה הטעם להמשיך להיאבק?

"החוכמה היא להיות עם הפנים קדימה. אם ננתח לאחור כדי להפיק לקחים – וחייבים להפיק – אני בהחלט יכול לראות תרחיש שיכול היה להיגמר אחרת. אם לגוש היה כושר עמידה גדול יותר, אם המתח היה בשיאו ואנשים בכל הארץ היו יוצאים לכיכרות. אנחנו נערכנו לביצורים למשך כמה שבועות, מילאנו מחסנים במזון ושתייה. אם כל היישובים היו עומדים במשך כמה שבועות, הארץ היתה בוערת, החיילים היו מותשים והשוטרים עייפים – הכול היה נראה אחרת.

"אנחנו אמנם עוסקים בצידוק הדין ומקבלים את הגזרה באהבה, אבל לא במובן שנמשיך כך הלאה. חייבים השתדלות בתחום הזה. מה שהולך לקרות זו פשיעה כלפי כלל ישראל. מישהו יכול לדמיין את גודל הקטסטרופה אם זה יקרה לתושבי יהודה ושומרון? אני לא אומר את זה כדי להפחיד, אלא כדי להבין מה עומד לקרות. הממשלה נערכת לזה. לכן אי אפשר להגיד שהכול נהרס, נגמר, ואין מה לעשות. בהחלט יש להפיק לקחים. צריך שיהיה כוח עמידה גדול יותר, שהתושבים יידעו שצריך לעמוד בעוז על הבית שלך. לא להגיד: המדינה החליטה, אז אני עוזב יומיים קודם. זו לא הנהגה נכונה".
 
הרוח לא נשברה

מה הרווחנו בעצם מהמאבק התקיף שהיה בכפר דרום, אם בעצם גם הוא הסתיים בכישלון?

"המאבק הזה הוליד לאוויר העולם סוג מחשבה אחר, של זקיפות קומה ואמונה בצדקת הדרך. קו של קבלת דעת תורה ועמידה עליה. הרב שפירא אמר: 'יש לנו כבוד למלכות, אך כשהמלכות אומרת לעבור על דברי תורה – אתה והכלב שווים'. בכפר דרום היו גבולות גזרה ברורים, נזהרו מאוד מדברים שאסור לעשות. מאידך גיסא, היתה עמידה תקיפה היכן שאפשר וחייבים לעשות. מהבחינה הזו כפר דרום הולידה את עמונה.

"במהלך ימי המאבק בכפר דרום נולדה תנועת 'קוממיות'. לפתע נשמעה בציבור שלנו אמירה אחרת, שהתורה והארץ שלנו לא נתונות למרמס לכל גחמה של מישהו שמתחשק לו מאיזושהי סיבה למחוק את ההתיישבות. המאבק של כפר דרום תם, אך לא נשלם. בפרק הזה הפסדנו, אך הוא הוליד כוחות כאלה שבפרק הבא עם ישראל כולו ינצח".

הכיוון של הקו התקיף התחזק בציבור הכתום מאז הגירוש?

"הכיוון מאוד התחזק. זה לא קו תקיף, אלא מאוזן", הוא מדייק. "זוהי דרך סלולה שמאגדת בתוכה מאות רבנים, תלמידי חכמים, אישי ציבור, אנשי חינוך וציבור רחב שמרגיש שכשמכים אדם והוא לא עושה כלום – זה משהו חולני. הכיוון הזה הוא הנורמלי".
 
בדרכו של ר' אברום


"במהלך ימי המאבק בכפר דרום נולדה תנועת 'קוממיות'. לפתע נשמעה בציבור שלנו אמירה אחרת, שהתורה והארץ שלנו לא נתונות למרמס לכל גחמה של מישהו שמתחשק לו מאיזושהי סיבה למחוק את ההתיישבות. המאבק של כפר דרום תם, אך לא נשלם. בפרק הזה הפסדנו, אך הוא הוליד כוחות כאלה שבפרק הבא עם ישראל כולו ינצח"
הצניעות האופיינית לדמותו של הרב שרייבר איננה מתירה לנו להתמקד בסיפורו האישי. הוא מוכן לספר רק שהגיע לכפר דרום בתשנ"ג כאברך צעיר מישיבת 'מרכז הרב' לשנה אחת, במטרה לחזק את היישוב; זאת על רקע המכות שספג היישוב הצעיר עם הירצחם של שני עמודי התווך שלו, הרב שמעון בירן ודורון שורשן הי"ד. עליית רבין לשלטון ומסירת עזה לידי הפלשתינים לא הקלו על התושבים את המצב. לאחר שנה חזר הרב שרייבר לירושלים, אולם עם הירצחו של אפי איובי הי"ד חזרה משפחת שרייבר ליישוב, הפעם לצמיתות. הוא למד בכולל מג"ל בנווה דקלים, והעניינים התגלגלו כך שקיבל על עצמו את משרת הרבנות של כפר דרום.

כתלמיד ישיבת 'מרכז הרב' שמר על קשר עם ראש הישיבה, הרב אברהם שפירא זצ"ל, ובתוקף תפקידו הגיע להתייעצויות עמו מדי פעם בעניינים שוטפים. עם הנפת חרב העקירה מעל ההתיישבות בחבל קטיף, נכח הרב שרייבר במפגשי הרבנים שעסקו בתכנון המאבק, בביתו של הרב שפירא.

"לפני הגירוש היו אצלו בבית הרבה ישיבות של איחוד הרבנים למען ארץ ישראל. היה נפלא לראות אותו אז", הוא משחזר. "מראה מיוחד של הרב הישיש בראש השולחן, ומולו הרבנים הצעירים יותר מדברים, ולפעמים נראה כאילו הוא נרדם. פתאום הוא דופק בעוז על השולחן, ושואל: 'מה? כך אתם אומרים?! צריך לעשות כך וכך'. קיבלנו הדרכה ברורה ומאלפת מה לעשות".

אלו מסרים שהרב שפירא העביר לכם אתה זוכר במיוחד?

"הוא דיבר על כך שצריך לחזק את ההתיישבות, לא לסגת. כמובן על כך שאסור להשתתף בדבר עברה ויש להודיע על כך מראש בצבא. חשוב היה לו שישמעו בקול הגדולים, ולא כל רב צעיר יחליט שהוא פוסק בענייני כלל ישראל. הנושא הזה כערך היה חשוב לו כל השנים. הוא לא הבין איך אנשים צעירים מרשים לעצמם לקחת אחריות כבדה בעניינים האלה. הוא אמר: 'מי שלא יודע לפסוק בענייני עגונות – איך הוא יכול לפסוק בענייני כלל ישראל? בשביל לפסוק בדיני עגונות צריך לדעת רק שולחן ערוך. בשביל ענייני כלל ישראל צריך לדעת שולחן ערוך, זוהר, האר"י ועוד'".

מה היה יחסו לאנשי גוש קטיף?

"הוא קירב וחיזק מאוד את אנשי הגוש. שלח להם מכתבי ברכה. הם היו יוצאים ממנו מחוזקים. הוא אמר לאנשי הגוש: 'אתם זוכים לכל-כך הרבה נסים, יש לידכם מלאכים. צריך לקום בפניכם'. הרב הגיע לגוש לסיום הדף היומי ולעצרת תפילה, ועצם ההגעה שלו חיזקה מאוד את התושבים. הוא הרים את הרוח וחיזק את הלבבות בהגעתו למקום".

קו המאבק שהונהג בכפר דרום היה בהשראתו של הרב שפירא?

"קו המאבק בכפר דרום בוודאי היה שייך יותר לאנשים שהיו סמוכים על שולחנו, מבחינת הקו התקיף שאומר לעמוד על האחיזה בהתיישבות שהיא מצווה של תורה, ולא בסברות שאם העם לא איתנו אז מוותרים. שאלתי פעם את הרב שפירא בעניין הזה של רוח העם, לגבי מצב שבו העם לא רוצה מאבק, ואז למה שהתושבים סתם יסתכנו ויפסידו את רכושם? הרב שלח לי פקס בכתב ידו: 'אנו מצווים לקיים את רצון ה', ולא לפי מה שהעם חושב'. לכן הקו שלנו היה קרוב לרוח הכללית של הרב שפירא".

הגרעין הקשה

כאמור, בכל הנוגע לאופי המאבק בעקירה, בכפר דרום התגבשה הנהגה של רבנים ואנשי מעשה שדגלה בקו אחר, תקיף יותר ממה שתוכנן להתרחש ביישובים האחרים.

לא היה מורכב לגור בגוש, כחלק מכלל היישובים, ולדעת שמובילים מאבק בצורה שונה?

"היה צורך בהרבה זהירות, לכבד מאוד כל אחד, גם אנשים עם מחשבות של חולשה שקשה להם ויעזבו. זה דבר שהוגדר מראש בישיבות שלנו. אנחנו היינו הנהגה של כפר דרום בלבד. מי שרצה את הקו הזה – הגיע לכפר דרום".

בתודעה הציבורית נצרב המאבק על גג בית הכנסת בכפר דרום. מה התרחש בבתי המשפחות ביישוב באותו זמן?

"המשפחות עברו ייסורים קשים, התמודדויות קשות. היו מחזות קורעי לב. תינוקות נחטפו מאמותיהם באכזריות, דווקא על-ידי קצינות צעירות, שרצו להוכיח בזה כמה הן קרביות, או על-ידי קציני חינוך. צה"ל ידע שאצלנו יש סוג אוכלוסייה מיוחד: יתומים, פצועים, קטועי רגליים. גם כך כל המעשה הוא נורא, אבל ציפינו בנסיבות האלו ליחס רגיש יותר. בפועל היה כזה קיר אטום וחוסר התחשבות, שחשבנו שתהיה שם מלחמת עולם עד שהם ייסוגו לאחור ויתחילו לנהוג בעדינות עם המשפחות. לקח כמה שעות עד שזה קרה. היו אנשים שממש הרגו אותם פעמיים. מחזות מאוד קשים", הוא מתאר בכאב, כאילו הכול מתרחש כעת שוב לנגד עיניו.

"היתה בכפר דרום תופעה מיוחדת – לא היתה ביישוב אף מכולה, שום משפחה לא ברחה. בזמן הגירוש חלק מהמשפחות הכניסו את החיילים לבתיהן ונתנו להם שיחות מוסר. אחרים נקטו בדרכים אחרות. אבל עד הערב גורשו מרבית המשפחות, למעט המשפחות עם המצב המיוחד".

הטלטלה שעברו אנשים כתוצאה מהגירוש נגעה אמנם לחייהם האישיים, אך לא פסחה גם על השקפות לאומיות ותפיסות אידיאולוגיות, שקיבלו לבוש חדש. היחס לצה"ל ולמדינת ישראל הפך לנושא טעון ומורכב, שגם בהקשר אליו מדבר הרב שרייבר בקול צלול וברור.

חשבון נפש לאומי

הגישה שלך כלפי צה"ל השתנתה?


"כשהילדים שלנו ראו את המורות החיילות שבאו למלון אחרי הגירוש, הם כמעט התעלפו. הם נהיו חיוורים ממש. אז איך אפשר לומר שהיחס לצה"ל לא השתנה? אי אפשר שלא. מצווה לשרת בצבא ההגנה לישראל כשהוא ממלא את תפקידו בהגנה על ישראל, אבל כשהוא מבצע גירוש – ודאי שבחור לא רוצה להשתתף בדבר כזה"
"ודאי שכן. מי שהגישה שלו לא השתנתה – עוצם את העיניים. כשהילדים שלנו ראו את המורות החיילות שבאו למלון אחרי הגירוש, הם כמעט התעלפו. הם נהיו חיוורים ממש. אז איך אפשר לומר שהיחס לא השתנה? אי אפשר שלא. מצווה לשרת בצבא ההגנה לישראל כשהוא ממלא את תפקידו בהגנה על ישראל, אבל כשהוא מבצע גירוש – ודאי שבחור לא רוצה להשתתף בדבר כזה. אם הצבא רוצה, הוא צריך להסביר בצורה ממוסדת שבחור שמתגייס זה כדי להגן על הארץ, ואת זה הבחור יעשה בהידור. אבל אם זה בשביל דברים אחרים – לא בשביל זה הוא מתגייס".

אז אולי בכלל אין מה לחפש בצבא, כיוון שהוא נוטל חלק במעשי גירוש?

"כל אחד מבין את ההשלכות של דבר כזה. צה"ל עוסק גם במשימות חשובות, ואנחנו, כמי שמדברים על עשייה ושמירה על ביטחון, יודעים את זה. זו שאלה שמסורה לגדולים. לא כל אחד יכול להכריע בה".

איך חוגגים את יום העצמאות בקהילת כפר דרום?

"אנחנו חוגגים אותו כמו שחוגגים יום הולדת פרטי. ביום הולדת פרטי יש שמחה גדולה על החיים שניתנו במתנה, ומאידך גיסא חשבון נפש פרטי על הדברים שיכולתי לעשות אחרת, מה צריך עוד לתקן. ביום העצמאות קוראים אצלנו פרקי הלל והודיה על שזיכנו ה' לחזור לארץ ישראל, להיות ריבונים בארצנו. מצד שני מתנהל חשבון נפש נוקב על מה שלא מתנהל כמו שרצינו שיהיה. במיוחד בשנים האחרונות, כאשר במבט כולל נראה שמתרחש תהליך הפוך.

"כל היסודות שהביאו להקמת המדינה: התיישבות, עלייה, חינוך, ביטחון – הכול מתערער והולך במגמה הפוכה: ההתיישבות היהודית נרמסת על-ידי המדינה, ואילו ההתיישבויות הזוחלות של הבדואים זוכות לתמיכה מהממשלה; מדינת ישראל נסוגה מהתפיסה שלפיה היא אינה סומכת על אחרים בענייני ביטחון, ומוסרת בהדרגה את הביטחון בידי זרים; בחינוך קיים ניכור לכל קודשי ישראל, לדמויות דתיות, את התרבות שואבים מהניכר; בתחום המשפט – מעמד בתי הדין הרבניים היה טוב יותר אפילו בימי התורכים. הסכמי אוסלו היו לא רק הסכם גיאוגרפי אלא ביטאו תפיסת עולם שלפיה ישראל רוצה להיות מדינה ככל המדינות. לכן חשבון הנפש הוא נוקב, ואנו מתפללים שנזכה להיות מדינה שפועלת בכיוון הנכון".
 
מתקשים לחזור לשגרה

העיסוק באידיאולוגיות הגבוהות איננו מונע מהרב שרייבר, כמנהיג קהילה, לעסוק באופן יומיומי בנושאים הדורשים טיפול, במיוחד כתוצאה מהגירוש. המגורים בבניין בעיר גבו מחיר גבוה מהקהילה המגובשת שהיתה בגוש, וזאת לבד מבעיות משותפות לכלל קהילות המגורשים, כמו תעסוקה, חינוך ובעיקר חתירה אל יישוב הקבע.

מה מצב הקהילה מבחינת תעסוקה?

"יחסית, שפר עלינו הגורל. יש אצלנו עדיין כאלה שמחפשים עבודה, אבל רוב האנשים ממשיכים להיות מועסקים במוסדות שפעלו בכפר דרום או מחוץ לו, וממשיכים לפעול גם כיום. לגבי החקלאים, היה כמעט בלתי אפשרי להמשיך בעבודה מיד אחרי הגירוש. אבל יש חקלאים בעלי אדמות מחוץ לגוש, אחרים עברו דירה באופן זמני כי לא רצו לחכות את פסק הזמן הארוך עד לקבלת פתרון".

איך אתם מתמודדים כקהילה? יש משברים?

"חוסר הוודאות מאוד קשה. בייחוד אחרי שהאנשים עברו מה שעברו. המדינה היתה צריכה לפחות לבקש סליחה, ולשאול: 'מה אתם רוצים? נעשה הכול הכי טוב שאפשר'. לצערנו, מה שקורה הוא התמקחות קטנונית. כשמדברים על יישוב קבע, המדינה מתחילה לריב איתנו על כל משבצת, על קריטריונים של המשפחות. ביורוקרטיה שלא תיאמן. כל גורם בא עם ההשגות שלו, עם היועצים המשפטיים שלו. באופן טבעי קהילה כמו שלנו היתה צריכה ללכת לשומרון, אבל הממשלה לא מסכימה. אמרנו שנלך לאחד המקומות ה'קרביים' בנגב, הרי תמיד אמרו לנו שהמתנחלים צריכים ללכת ליישב את הנגב.

חשבנו שאם נלך לשם ירוצו לקראתנו, אבל בכל זאת הם לא עוזרים. הלכנו למשרד לפיתוח הנגב, והם אמרו שהם עוסקים רק בסחר משותף. ראשי המועצות בנגב לא רצו אותנו, כי נשנה להם את האיזון הדמוגרפי. חוסר הוודאות נמשך, אבל האנשים פה גיבורים וצדיקים, עומדים בכל הניסיונות".

איך אתם מסתדרים עם מגורים בבניין?

"בשביל אנשי קרקע וחקלאות, לגור בעיר זה מאוד קשה. אחרי הגירוש רצינו לעזוב את המלון מהר ככל האפשר. אמרו לנו שיש רק מקום אחד בארץ שיהיה מוכן תוך 10 ימים ויוכל לקלוט את כולנו. הסכמנו. ידענו שלא יהיה קל בבניין, אבל אמרנו שנעבור את השנתיים האלה עד ליישוב הקבע. עשרה ימים התארכו לחמישה חודשים, ורצינו לסגת מהמעבר לבניין, כי אם מחכים כל-כך הרבה זמן – זה כבר לא מה שרצינו. אבל המדינה לא אפשרה, ובסוף באנו לכאן מתוך כורח. הדבר גרם למתחים פנימיים. אחרי שנתיים לא ראינו קצהו של יישוב קבע, בניגוד להבטחות. רצינו לעבור למחנה זמני נוסף ולעזוב את הבניין. היו ויכוחים, ולבסוף המדינה הסכימה, אבל בתנאים. היישוב התפצל לשתי קבוצות, אחת מהן עזבה לפני חודשיים לאתר זמני בלכיש, וקבוצה נוספת מחכה לעזוב לאתר זמני בדרך ליישוב הקבע. כל קבוצה מיועדת ליישוב קבע במקום אחר".

על איזה רקע בא הפיצול?

"היישוב התייחד בקשר החם והמשפחתי ששרר בין האנשים. הוא היה מחובר בכל נימי נפשו. אבל אנשים הגיעו להחלטה, ככל שזה קשה וכואב. אנחנו משתדלים להתגבר על הקשיים ולשמור על קשרי הידידות".

איך אתם מתמודדים עם שאר הבעיות, כמו מצב הנוער וכד'?

"ברוך ה', אצלנו זה פחות. הבעיה פה היא לא של האנשים אלא של הממשלה. ציבור שנזרק מביתו – ברגע שיקבל את המענה לבעיה הכול יסתדר. המענה הכי טוב הוא לחזור לכפר דרום וגוש קטיף, ואת הבעיה הזו צריך לפתור. כשזה יקרה, לא יהיו שום משברים, לא בעיות עם הנוער וכל השאר".
 
להרים דגל של קודש


"המדינה היתה צריכה לפחות לבקש סליחה, ולשאול: 'מה אתם רוצים? נעשה הכול הכי טוב שאפשר'. אפילו אמרנו שנלך לאחד המקומות ה'קרביים' בנגב. חשבנו שאם נלך לשם ירוצו לקראתנו, אבל בכל זאת הם לא עוזרים. במשרד לפיתוח הנגב אמרו שהם עוסקים רק בסחר משותף. ראשי המועצות בנגב פוחדים שנשנה להם את האיזון הדמוגרפי"
בשנה הבאה עתיד הרב שרייבר לעמוד בראש ישיבה תיכונית-תורנית חדשה בשם 'בית אברהם' בכפר מיימון. הישיבה תשתייך למרכז ישיבות בני עקיבא, ובפרסומים אודותיה מוצהר כי תהיה זו ישיבה "ברוח כפר דרום".

"במרכז ישיבות בני עקיבא הבינו שחשוב לתת מענה לצורך הגובר היום לישיבה תורנית. הישיבות התיכוניות היום לא נותנות את המענה הזה", מסביר הרב שרייבר את המהלך להקמת הישיבה. "לכן, ביוזמתו של הרב יהודה פליקס, ראש המחלקה החינוכית במרכז ישיבות בני עקיבא, הוחלט להקים ישיבה לצעירים עם חיזוק תורני – דבר שהוא בבחינת חידוש בתפיסה שלהם".

מה מטרתה של ישיבה תורנית?

"בהרבה מקומות, בגלל הבגרות הישיבות הפכו לתיכונים תורניים. לכן חשוב לחזק את הקו של הישיבות שהן באמת ישיבות. אנו משלבים לימודי תיכון, אך במינון נמוך יותר. יש אווירה של ישיבה קטנה. המרכז הוא בבית המדרש, שם מתנהל רוב היום. אחר הצהרים יש שעות לימודי חול".

אם כך, למה צריך בכלל לימודי חול?

"לו היינו מובילים קו חינוכי מגיל הגן באופן מסוים, אולי באמת לא היה צריך לימודי חול בתוך הישיבה. אבל מסיבות של מקצוע והצורך בהשכלה כללית, צריך להיפגש עם הלימודים הללו בשלב כלשהו בחיים. יש מקצועות כלליים, שאדם ירצה להשתלב בהם בעתיד. אבל שילוב של לימודי החול בישיבה זה דבר לא פשוט. נעשה ניסיון להכניס אותם לתוך הישיבות, וזה גרם לכך שהישיבות התיכוניות נמצאות היום על פרשת דרכים. גם הם מבינים שעברו את הגבול, לימודי החול הפכו לעיקר ולימודי הקודש נדחקו. התהליך שקרה בבתי הספר היסודיים – שרצו מוסד יותר תורני מהממ"ד וכך נפתחו מוסדות 'נועם' ותלמודי תורה – אותו תהליך עובר היום על הישיבות התיכוניות".

בוגר הישיבה שלך יוכל לעסוק רק במקצוע תורני, או להיות גם רופא?

"הרב שפירא אמר שישיבות לא נועדו להוציא רבנים אלא לגדל תלמידי חכמים, וזו המטרה גם פה. תעודת הבגרות תהיה מלאה, כך שתלמיד יוכל להתקבל היכן שצריך. מי שירצה מקצועות כמו רפואה יעשה השלמה כדי להשיג את מה שצריך לשם כך".

הרב שרייבר עצמו, בוגר 'הישיבה לצעירים', ספג היטב בשנות נערותו בישיבה את רוח לימוד התורה ואהבת התורה. גם מהלך פתיחת הישיבה התורנית נולד לאחר התייעצות עם הרב ירחמיאל וייס, ראש 'הישיבה לצעירים' וחמיו של הרב שרייבר, ובברכתו. "אני מרגיש כתלמידו וכשליח שלו במובן זה. הרוח של אהבת תורה ולימודה זה דבר שחשוב לנו לפתח גם אצלנו, באמצעות יותר שעות בבית המדרש, בדומה לישיבות קטנות".

מה יהיה הקו החינוכי בישיבה?

"נחנך לשמוע לדבר תורה. הבחור ידע שמתוך דבר תורה הוא יהיה החייל הכי טוב. כל מה שהוא יעשה בחיים יבוא מתוך שמיעה לדבר תורה".

לאחר פטירתו של הרב שפירא, מי הדמות הרבנית המובילה מבחינה חינוכית?

"דמותו של הרב שפירא מתנוססת מעל הישיבה. היא נקראת על שמו, 'בית אברהם'. הוא מגלם ענקיות בתורה בשילוב עם מידות אציליות, ויחד עם זה רוח חלוצית, ואמירה ברורה בשעת מבחן. גם כשצריך ללכת נגד הזרם והתקשורת לא תמחא כפיים, נדע לעמוד על שלנו מתוך אהבת ישראל ולא שנאה חלילה. צו התורה הוא תמיד מעל הכול. זו הרוח החינוכית שלנו".

איך אתם מתרשמים מההיענות לישיבה החדשה?

"אנו בעיצומה של ההרשמה. מבדיקה שעשינו בשטח, יש עוד הרבה עודפים שלא התקבלו במוסדות אחרים מחוסר מקום. חלק מהאמונה שלנו בחינוך הוא מתן יחס אישי לכל תלמיד, ולא להפוך את המוסד לבית חרושת. לכן יש אצלנו מקום עדיין לשכבה גדולה של תלמידים שמחוסר ברירה לא הצליחו להתקבל למקומות אחרים". 

יישוב של ישיבה

הרב שרייבר בהחלט רואה קשר בין קהילת כפר דרום לבין הישיבה שתקום, כהמשך למה שהיה לפני הגירוש: "בכפר דרום היתה ישיבה גדולה ביישוב, כולל אברכים ותלמוד תורה. יש לנו את כל המסגרות למעט גיל תיכון. ראינו כמה הגיל הזה חשוב לעיצוב כל החיים. בנוסף, זה היה חלומו של הרב שמעון בירן הי"ד, רב היישוב שנרצח, להקים ישיבה לגיל תיכון בכפר דרום. היוזמות חברו יחד, ויצאנו לדרך".

איך יתבטא הקשר בין הישיבה ליישוב?

"יש מו"מ מתקדם לגבי יישוב הקבע שלנו בשוקדה, סמוך לכפר מיימון. מניסיון אנחנו יודעים שעוד אי אפשר לחתום על המוגמר, אבל הכוונה היא להגיע לשם. הישיבה שלנו תתמקם בקריה החינוכית 'בית יהודה' בכפר מיימון, ליד הישיבה התיכונית, שתמשיך לפעול במקביל אלינו. זה המתחם שעד כה היתה בו ישיבת ההסדר של נווה דקלים. הכוונה היא ליצור שותפות והשפעות הדדיות בין הישיבה החדשה לקהילת כפר דרום. חלק מאנשי הצוות החינוכי יהיו אנשי כפר דרום.
"ישיבה בעיר גדולה לא כל-כך מורגשת, אבל יישוב תורני כמו כפר דרום, שחי את התורה, עבורו בית מדרש כזה הוא החיות של היישוב. מצד שני, בחורי הישיבה שלמדו ביישוב אמרו שיותר ממה שקיבלו בשיעורים, קיבלו מהשהות במחיצת אנשים צדיקים ומסורים, שאצלם האמונה היא בלי מרכאות".