חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 274ראשיהפצה

הלכו עד הסוף - בגליון השבוע

דוד רובין ואחיקם עמיחי נרצחו בידי מחבלים לפני שבוע תוך כדי הליכה במסלול בוואדי, הפעילות המועדפת שאפיינה את שנות חברותם ההדוקה.
03/01/08, 13:37
חגית רוטנברג

מאות מבקרים ומנחמים פקדו השבוע את בתי האבלים בשני הבלוקים הצמודים בקריית ארבע. דומה כי כמעט כל מבקר גילה באוזני ההורים טפח נוסף מחייהם ואישיותם של הבנים שנרצחו, שבחייהם כמעט ולא סיפרו דבר על הישגיהם והצלחותיהם או על הניסיונות בהם עמדו בגבורה. מהסיפורים האקראיים שניתן היה לקלוט גם בדקות קצרות אצל המשפחות, עולה דמותם של שני בחורים שהמושג פחד לא היה קיים בלקסיקון שלהם בשום צורה, והדבקות בארץ ישראל, שזרמה בעורקיהם מינקות, התבטאה במאות רבות של קילומטרים שגמאו בטיולים יחד, תמיד יחד. 

מפקדים ואדמו"רים


גם כשהדבר היה כרוך בעמידה עיקשת מול המפקדים, דוד לא נרתע. באחד מימי שישי פקד עליו הרס"ר להביא עיתונים לפלוגה. דוד אמר: "אני לא נוגע בעיתונים". "למה?" התפלא המפקד. "זה טומאה, אני לא נוגע בטומאה", הסביר דוד. "תביא את העיתונים", כעס המפקד. "אני אקח אותם, אבל אם אני לוקח זה כדי לזרוק אותם לפח", השיב דוד. "הוא באמת הלך וזרק את העיתונים לפח", השיב דוד
ביום שישי האחרון יצאו אחיקם עמיחי (20) ודוד רובין (21) הי"ד לטיול שגרתי מבחינתם בנחל תלם שבהר חברון. "דווקא הפעם אין לך מה לדאוג", אמר אחיקם לאימו הדואגת טרם יציאתו "לשנינו יש נשקים". חוליית מחבלים, שהתגלו מאוחר יותר כאנשי פתח', חלקם שוטרים פלשתינים, הגיעה אל השניים ופתחה עליהם באש מטווח אפס. מחבל אחד נהרג בקרב יריות שהתפתח בין הבחורים למחבלים. האחרים הסגירו את עצמם במהלך השבת לידי הרשות הפלשתינית. נעמה אוחיון, חברה שהתלוותה לטיול, הזעיקה את כוחות ההצלה. "אם היא לא היתה שם והגופות היו נשארות בוואדי במהלך השבת, לא בטוח שהיו לנו גופות לקבור", אומר הרב מישאל רובין, אביו של דוד, "הצבא בכלל לא הכיר את הוואדי הזה. כשנעמה תיארה להם את המקום, הם הגיעו בהתחלה לוואדי אחר". כשהגיעו השמועות על אירוע ביטחוני בנחל תלם, יצאו שני האבות, הרב מישאל רובין והרב יהודה עמיחי, אל מקום האירוע. "ידענו שהילדים שלנו שם. תפסנו אמבולנס ונסענו איתו", משחזר הרב עמיחי "נהג שהגיע משם אמר לנו שיש שני הרוגים. הבנו מיד שאלו הילדים שלנו".

את בתיהם של הרב רובין, מראשי ישיבת 'שבי חברון', והרב עמיחי, מראשי 'מכון התורה והארץ', פקדו רבנים גדולים, גם מהציבור החרדי, לצד מפקדי וחיילי היחידות המובחרות בהם שירתו שני הבנים. סיפוריהם רוויי ההתפעלות של המפקדים משרטטים דמויות של שני חיילים מזן אחר, כאלה שהמושגים דבקות במטרה ואמת ללא פשרות עומדים אצלם מעל לכל שיקול אינטרסנטי אחר.

עם סיום לימודיו בישיבת 'מקור חיים', הקדיש דוד רובין שנתיים ללימוד בישיבת מצפה רמון. את הגיבוש לשייטת עבר כבר בסוף כיתה י"א, והתקבל מיד. עוד בתקופת הגיבוש, קיבל דוד החלטה אסטרטגית לפיה הוא דבק באמת הפנימית שלו בכל שלב בצבא, ובכל מחיר. "כששאלו אותו בגיבוש למה הוא רוצה להתגייס לשייטת, הוא ענה להם על סמך פיסקה של הרב קוק, שמסבירה שיש יחידים שלוקחים על עצמם את הגורל של כלל ישראל ויש שני סוגי אנשים שממיתים את עצמם למען המטרה הזו: דרך לימוד תורה או דרך הצבא. עם זה הוא הלך כל הזמן. התשובה שלו היתה: 'אני בא לכאן כדי לקדם את כלל ישראל בדבר הזה'. כששאלו אותו לפשר הדברים, אמר שלמד את זה ברב קוק עם אבא שלו", מספר הרב רובין.

הקשר העמוק בין דוד לאביו התבטא בהתייעצות ושיתוף בין השניים כמעט בכל צומת החלטות בה עמד דוד. "כששאלו אותו בסוף הגיבוש: 'אם תתקבל – תבוא?' הוא ענה שהוא צריך להתייעץ עם אבא שלו. המפקדים התפלאו: 'אבא שלך הוא כזה מפקד גדול?' ודוד אמר: 'לא צריך להיות מפקד גדול בשביל זה'". מפקד בכיר אחד בשייטת שהגיע לביקור ניחומים, סיפר כי באחד הראיונות אמר דוד: "אני בא לכאן בשביל התורה". המפקד לא ראה את התשובה בעין יפה, ואמר: "מה אתה חושב, שפה זה בית כנסת?" וכתב על פתק: "את הבחור הזה צריך להעיף תוך יום-יומיים". דוד כלל לא חשש מתגובות מאיימות של מפקדיו, והמשיך להתבטא בהתאם לאמת הפנימית שלו. לימים, לאחר שדוד התקדם בתפקידו בשייטת, הביע אותו מפקד, בדרגת סא"ל, התפעלות רבה מאישיותו של דוד: "הוא לא הבין איך אדם יכול להיות כולו תורה".

לאחר שנתיים במצפה רמון, התלבט דוד באשר להמשך דרכו: "הוא היה צריך לבחור בין לימוד לאורך שנים בישיבת 'הר המור' לבין גיוס לשייטת. אצלו זה היה לא פחות מזה –  מקסימום תורה או מקסימום צבא", מספר הרב רובין. גם בשאלה כבדה זו התייעץ דוד עם אביו: "לא יכולתי להכריע. הרגשתי שיש לו כוחות עצומים לעניין של הצבא. מאידך הוא היה לומד היטב ובעל תפישה מהירה". דוד התייעץ עם גורמים שונים היכן יוכל לתרום ולהשפיע, ולבסוף החליט להתגייס לשייטת.

בשנה וחצי שהספיק לשרת, הגיע דוד לתפקיד מפקד חוליה, כאשר מפקדיו ייעדו אותו מראש לפיקוד. אבל השפעתו היתה ניכרת לא רק במישור הצבאי, אלא גם במישור הרוחני. חבריו ליחידה הגיעו השבוע לבית ההורים וסיפרו בהתרגשות על ההשפעה המשמעותית שהיתה לדוד עליהם, ועל ההתייעצויות התכופות שהיו מנהלים איתו בכל עניין. חייל אחד סיפר שהיה שקוע שנים רבות בקשרים מתחלפים עם בנות, והחליט לפנות לדוד בבקשה שיסביר לו מהו קשר אמיתי ועמוק על פי היהדות. חייל אחר היה צופה בדוד מניח תפילין ומתפלל מדי בוקר מול הים בבסיס השייטת. המראה המיוחד עורר אצלו רצון להניח תפילין בעצמו, וכשביקש מדוד שיסייע בידו, השיב דוד כי יש לעשות את הדבר בהדרגה. הוא הסביר לו על מהותם של התפילין, עד שהגיעו לשלב בו החליט דוד כי יש לגשת לקיום המצווה עצמה. "הם סיכמו שדוד יניח לו תפילין בסוף השבוע בו הוא נרצח. הוא לא הספיק", מספרת האם "אנחנו ניתן לחייל הזה להניח את התפילין של דוד". 

לא נוגע בעיתונים

גדלותו ניכרה לא רק ביראת שמים, אלא גם במידות. לאחרונה פיקד דוד על חוליה בצוות שיצא לפעולה סודית ומסוכנת בלב עיר פלשתינית. בתדריך שקדם לפעולה, הוא נשאל האם הוא מפחד. "מאוד!" הוא השיב. "אבל דוד היה אחד שלא פחד מכלום", מדגיש האב "הוא לא היה משוגע, אלא חושב ושקול מאוד, אבל פשוט לא פחד. לכן שאלו אותו ממה הוא מפחד, והוא ענה: 'אני מפחד לאבד חלק מהעדינות שיש בתוכי'". שמירת טוהר המידות שלו היתה מבחינתו ערך שלמענו היה מוכן לוותר על כל מה שהשיג: "כל פעם כשהיה יוצא לחופש, הוא היה מתקשר לחברים שלו מ'מקור חיים' ואומר: 'אם אתם רואים שאני מאבד מהבנאדם שבי – מחר אני עוזב. אם אני מאבד את זה, אני לא נשאר שם'".
 

בשל הפרופיל הנמוך, שובץ אחיקם לתפקיד מנהלתי במנהלת התיאום והקישור עם הפלשתינים. התפקיד לא היה מקובל עליו הן בשל שירות משותף עם פלשתינים והן בשל העירוב עם חיילות. "הוא אמר למפקדים שלו שהוא לא הולך לשם, והוא מסרב פקודה. לפני ראש השנה הוא התקשר להגיד לי שנה טובה עד אחרי סוכות, כי הוא הולך ל-21 יום בכלא על סירוב פקודה"
כאמור, מה שהנחה את דוד בחייו בכלל ובמהלך השירות הצבאי בפרט, היו עקרונותיו. גם כשהדבר היה כרוך בעמידה עיקשת מול המפקדים, הוא לא נרתע, לתדהמתם. באחד מימי שישי פקד עליו הרס"ר להביא עיתונים לפלוגה. דוד אמר: "אני לא נוגע בעיתונים". "למה?" התפלא המפקד. "זה טומאה, אני לא נוגע בטומאה", הסביר דוד. "תביא את העיתונים", כעס המפקד. "אני אקח אותם, אבל אם אני לוקח זה כדי לזרוק אותם לפח", השיב דוד. "הוא באמת הלך וזרק את העיתונים לפח", מספר הרב רובין "הוא היה חוטף הרבה על הדברים האלה שעשה, אבל זה לא עניין אותו". במהלך ה'מכין', השלב הקשה ביותר באימוני השייטת, אמר הרס"ר: "לא עשיתם כלום היום. בתור עונש לא תאכלו בחדר אוכל אלא מהצידניות". "דוד היה כולו פספוס, חייל טירון, אבל הוא קם ואמר למפקד: 'סליחה, עבדנו מאוד קשה היום. מגיע לנו לאכול בחדר האוכל'. המפקד היה המום: 'אתה חצוף. אתה יכול לעוף מהשייטת על הדבר הזה'. אבל דוד אמר שזה לא מטריד אותו, כי נעשה פה עוול לחיילים. טרטרו אותו הרבה כעונש, אבל לא היה אכפת לו. הוא אמר שכל טרטור נגמר בסוף".

בדומה לדוד, גם שירותו הצבאי של אחיקם אופיין בנחישות ודבקות במטרה, גם אם במסלול שונה. עוד כתלמיד בישיבת 'מקור חיים' ביקש לשפר את הכושר הגופני. "הוא היה קם כל בוקר בארבע, ורץ מכפר עציון לצומת הגוש ובחזרה שלוש פעמים. אחר כך היה עושה תרגילי מתח", מספר הרב עמיחי "הוא היה עקשן מדהים, אבל בנועם, לא בשוויצריות. תמיד השיג מה שרצה, אבל אף פעם לא נתקלת איתו". המורה להתעמלות מוסיף מהיכרותו עם אחיקם: "אני לא זוכר בחור עם מוסר עבודה כזה גבוה. כשהוא החליט משהו, זה היה פשוט לא ייאמן".

המפקדות לא ליקקו דבש

בכיתה י"א תקפה את אחיקם דלקת פרקים שהורידה לו את הפרופיל הצבאי לרמה שלא ניתן היה לגייסו כלל, אפשרות שלא באה אצלו בחשבון. הוא החליט ללכת למלח"מ (המרכז לחקר מערות), תחום שהתמחה בו בתור טייל ותיק, תוך כוונה להמתין עד להעלאת הפרופיל. אחרי שנה התגייס עם פרופיל 64 למסלול לא קרבי. "בטירונות הוא הסתבך עם כולם בגלל שהיו לו מפקדות. הן סיפרו שלא ליקקו אצלו דבש", מספר הרב עמיחי. בשל הפרופיל הנמוך, שובץ אחיקם לתפקיד מנהלתי במנהלת התיאום והקישור עם הפלשתינים. התפקיד לא היה מקובל עליו הן בשל שירות משותף עם פלשתינים והן בשל העירוב עם חיילות. "הוא אמר למפקדים שלו שהוא לא הולך לשם, והוא מסרב פקודה. לפני ראש השנה הוא התקשר להגיד לי שנה טובה עד אחרי סוכות, כי הוא הולך ל-21 יום בכלא על סירוב פקודה".

כשחזר לצבא, ביקשו לשלוח אותו שוב לאותו תפקיד, והוא הודיע נחרצות שהדבר לא בא בחשבון. "הם לא הבינו עם מי יש להם עסק. בסוף הם נשברו והחזירו אותו לבקו"ם". בדרכים שונות, הגיע שמעו של אחיקם למפקדים ביחידת שלד"ג, והם ביקשו למשוך אותו ליחידה. במקביל שמע מפקד מיחידת מחקר סודית השוכנת בבסיס הקריה, על כישוריו המיוחדים והצטיינותו בתחום הגיאולוגיה, מהתקופה בה התמחה בתחום זה באוניברסיטה במסגרת המלח"מ. "אמרתי לו: 'נכון שאתה זקוק לעבודה בשטח, אבל כדאי שתלך בכל זאת לקריה. שם מדובר במשימה כלל ישראלית יותר גדולה ורצינית בתחום המחקר. בשלד"ג ימצאו אחרים כמוך'. הוא התלבט, ובסוף הרגיש שהוא לא יכול: 'אבא, אני לא יכול לעבוד מ-8 עד 5 וללכת הביתה. אני צריך את השטח', אמר לי". אחיקם הצטרף לשלד"ג באמצע קורס ההדרכה, וצוות מיוחד השלים עבורו את מה שהחסיר. הוא הספיק לשרת ביחידה במשך חודשיים עד הרצח.

"לנו הוא לא גילה מה הוא עושה שם. כששאלנו, הוא אמר שזה 'קורס ברמנים'. כל מה שאנחנו יודעים לספר עכשיו זה מהחברים מהיחידה שסיפרו לנו ב'שבעה'. היתה בו עקשנות כזו שהביאה בחור עם פרופיל 64 לשלד"ג ולכל מקום בו יכול היה להתקדם ולתרום".

אחיקם התמחה כאמור בחקר המערות ואף היה מעורב בגילוי מפורסם של מערה באזור רמלה בה התגלו זנים חדשים של בעלי חיים. הוריו שמעו רק על הגילוי הזה שלו כיוון שהתפרסם, אולם את שאר מחקרי המערות שלו ניהל בצנעה ובשתיקה, כמו שאר הדברים שעשה. "אחת התכונות הבולטות שלו היתה ללכת עד הסוף, וזה היה נכון גם לגבי מערות שחקר, שהיה חייב להגיע עד לקצה שלהן. פעם זחל לתוך מערה, ובמקום מסוים הוא פשוט נתקע, בלי יכולת לזוז. יחד עם חבר נוסף, הם פשוט פוררו בהדרגה את הסלע עד שהוא הצליח להשתחרר. הוא ראה שהגיע זמן מנחה, ומיהר לחזור את כל הדרך שעשה במערה, החוצה. כשיצא ראה שבגדיו מלוכלכים ואמר שאינו יכול להתפלל כך. הוא החליף בגדים, התפלל, ואחר כך חזר שוב לזחול כדי להגיע לקצה המערה ממש".

על השולחן בסלון מונחת תמונה של אחיקם במדי רב אלוף. למי שסברו כי מדובר בתחפושת, מסביר הרב עמיחי: "מה פתאום? אלו המדים המקוריים של בוגי בכבודו ובעצמו", והוא מגולל את סיפור המעשה שמעלה חיוך על פני כל הנוכחים: "כשאחיקם היה בשישית, הוא הלך לכנסת עם חבר. בדיוק הגיע לשם הרכב של בוגי יעלון, עלה על שני דוקרנים, והתפנצ'רו לו שני הגלגלים הקדמיים. אחיקם הציע עזרה, אבל הנהג היה חסר סבלנות, ואמר: 'תעשו מה שאתם רוצים, רק תעזבו אותי'. אחיקם וידא שוב עם הנהג שהם באמת יכולים לעשות מה שהם רוצים, ואז הוציא מהרכב את המדים של בוגי שהיו שם, לבש אותם והצטלם איתם בתמונה הזו".

היס"מניקים נסוגו 


באחד מימי שישי פקד עליו הרס"ר להביא עיתונים לפלוגה. דוד אמר: "אני לא נוגע בעיתונים". "למה?" התפלא המפקד. "זה טומאה, אני לא נוגע בטומאה", הסביר דוד. "תביא את העיתונים", כעס המפקד. "אני אקח אותם, אבל אם אני לוקח זה כדי לזרוק אותם לפח", השיב דוד. "הוא באמת הלך וזרק את העיתונים לפח", מספר הרב רובין "הוא היה חוטף הרבה על הדברים האלה שעשה, אבל זה לא עניין אותו"
כשנה לפני שהחל את שירותו הצבאי, נפגש דוד עם חיילים מעברו השני של המתרס. את ימי המאבק בעקירת גוש קטיף עשה בתל קטיפא, ולאחר שגירוש תושבי היישוב הסתיים, נותר דוד לבדו במקום, על מגדל המים, עיקש באחיזתו במקום. החיילים פנו אליו בבקשה שיירד, והסבירו לו שממילא לא נותר אף אחד במקום. דוד התעקש ואמר כי אינו מוכן לרדת.

"ייקחו אותך יס"מניקים בכוח", הוא הוזהר. "אין בעיה", השיב. ארבעת שוטרי היס"מ שעלו כדי להוריד אותו מהמגדל שמעו ממנו הבהרה, לפיה או שהוא יהיה למטה או שהם למטה. בסופו של דבר השוטרים לא יכלו לו. בתגובה לניסיון שכנוע נוסף, הודיע דוד כי הוא שומע רק בקול הרבנים. בצה"ל יצרו קשר עם הרב דב ליאור, רבה של קריית ארבע, על מנת שיסביר לדוד כי מאחר שאין תושבים במקום מותר לו לרדת. דוד לא נכנע, ואמר כי הוא צריך להתייעץ עם אביו. בעצת האב ביקש לדבר רק עם קצין בדרגת סא"ל ומעלה. דוד הציב לסא"ל תנאים לירידתו מהמגדל, שבסופו של דבר הופרו ע"י הצבא. הוא נזרק בצומת ליד אשקלון ללא כסף, ובאמצעות טרמפים הגיע בערב לקריית ארבע. בדיוק באותו זמן יצאו הוריו לחתונה בישיבת 'ניר' המקומית. "דוד ראה אותנו עם בגדים חגיגיים והוא בא מולנו עם בגדים קרועים, ישר מהגירוש.

התחבקנו, וכשראה אותנו, אמר: 'צריך לעשות את הסוויץ' עכשיו. יש לנו כאב גדול, אבל חייבים להמשיך ולעשות. אסור לשקוע בכאב'". למחרת חזר לתל קטיפא, שם ניהל את כל תהליך העברת המכולות של התושבים.

הוריו של דוד לא מעוניינים להיכנס לאמירות פוליטיות. הרב רובין מספר בכל זאת על ביקורו של מפקד האוגדה אצלם, שאמר: "לא יכול להיות שדוד לא היה מגיב על הרצח הזה". והרב רובין ממשיך: "צריך להגיב, להכות ברשעות הזאת.

מפקד האוגדה סיפר שצה"ל סרק את בית החולים בחברון בשבת כדי לאתר את המחבלים. שאלתי אותו ממתי צה"ל עושה פעולות כאלה. הוא רמז שקיבל הנחייה ממפקד השייטת שאם האוגדה לא תטפל בעניין, השייטת תטפל בזה בעצמה. אני מקווה שיעשו משהו". הרב רובין אמר למפקד האוגדה כי אינו מעוניין לשמוע את שמות המחבלים: "אם יתפסו אותם ממילא ישחררו אותם בעוד חודשיים ושוב אצטרך לשבת שבעה. מה יעזור לי לדעת את השמות שלהם?"

אמו של דוד אומרת כי אין להם מה להוסיף כמסר מעבר למה שעשה דוד עצמו לפני מותו: "מה שהוא עשה זו האמירה הכי גדולה. לא לחיות בגטאות, ללכת לכל המקומות היפים. כשאמרו לקב"ט שלנו שהנוער צריך לתאם מעכשיו טיולים עם הצבא, הוא אמר: 'עכשיו יצאו שני חיילים מיחידה מובחרת עם נשק וליוו בחורה אחת, וזה לא עזר. צריך לטפל בחוליות ולא במטיילים'".