בשבע 274: דור ללא גדרות

לתדהמתם של מעצבי המדיניות וחונקי ההתיישבות, ביהודה ושומרון גדל דור חדש, שללא מילים גבוהות ודיבורים אידיאולוגיים רואה את האיזור כולו כביתו הטבעי.

ד"ר מיכאל בן ארי , כ"ה בטבת תשס"ח

התקשורת שעסקה השבוע ברצח של דוד ואחיקם הי"ד, שאלה שוב ושוב את השאלות: 'כיצד הם הרשו לעצמם לצאת ללא אישור?', 'האם אין כאן חוסר אחריות, הרי מדובר בשטח פלשתיני?'.

עמרם מצנע, אלוף האינתיפאדה הראשונה, הביע תמיהה על הטיול הלא מאושר, בציון העובדה, שהשטחים נמצאים תחת שלטון צבאי, והם הריבון בשטח וכו'.

אם נניח לעובדה השולית שאין שואלים, 'מי חילק לאויב רובים?', או 'מה קרה להסכמי השלום, אוסלו א' אוסלו ב' וואי וכדומה?'. נראה שהשאלות  מלמדות יותר מכל, על הבנה סטטית של המציאות, כאילו לא קרה דבר במשך שלושים שנות התיישבות. העיתונאים ושאר 'קובעי המדיניות' מתעלמים מהתהליכים, אלו שיצרו בהתיישבות זן חדש.

ללא אידיאולוגיה גבוהה

הטיפוס של המתנחל האידיאולוג, זה הפרגמטי, בדמותו של בנצי ליברמן, או חסר הפשרות, בדמותה של דניאלה וייס, מילא את תפקידו במסירות, בהקמת ההתיישבות וביסוסה. אך כדרכו של עולם, הדור הזה מפנה עתה את מקומו לדור אחר. מי שחושב שמדובר בסתם מילים, שיטפס לגבעות, שיעלה למאחזים. שיקדיש יום, ויעפיל להתיישבות המתחדשת בחומש, או למצער יסתובב בטרמפיאדות בכבישי גב ההר או הר חברון. בכל מקום תמצאו אותם, נערים נערות, זוגות צעירים, תמימים ופשוטים, נעדרים כל הסברים אידיאולוגיים. הם לא נמצאים שם כי חונכו לכך, הם לא נמצאים שם כי זה כדאי, כי זה בטחוני וכדומה. הם נמצאים שם כי זה הבית שלהם, כי אין להם בית אחר. כי בתל אביב או במרכז חורב הם מרגישים זרות.

כשעלה מאחז 'שבות עמי' הסמוך לקדומים, התבדחו גורמי הצבא 'שהחורף יגרש אותם', הקור, הבוץ, חוסר התוחלת כביכול. אך למרבה הפלא הם עדיין שם. כמה מתלמידיי עושים את דרכם, ערב ערב, מהישיבה התיכונית שבמרכז הארץ, לקור המקפיא של המאחז. עם בוקר הם מתייצבים ללימודים. הם מספרים שנער נוסף המאייש את המאחז לומד בגוש עציון, אך בגלל המרחק הרב הוא סיכם עם ראש הישיבה לחלק את השבוע לשניים - חציו ללימודים, חציו לבית שבמאחז.
ההנהגה החינוכית הבחינה מזמן שאי אפשר לעצור אותם, שכמעט אין עם מי לדבר, וגם אין משמעות לאיומים חינוכיים.

ההתמדה שלהם מוכיחה שאין מדובר בקפריזה או באיזה ריגוש. נראה לי, שאין בזה גם שמץ של אידיאולוגיה. אמא לא מגדלת את ילדיה מתוך אידיאולוגיה, היא מגדלת ומגוננת עליהם כי היא לא יכולה אחרת. רק מי שלא מבין את הדור החדש, יכול לשאול אותו שאלות מטופשות על גדרות, אישורים, ולנפנף ב'שלטון צבאי'. זה דור חדש, זו שפה אחרת. הם לא רואים גדרות, הם גם לא מכירים את האלף בית האנגלי, בהקשרם של הסכמי הבגידה באוסלו. ביתם הטבעי הוא בנחל תלם, או ברעיית הצאן בעמקים הפוריים שבין תפוח לשילה. שום חוקים של הקפאת התיישבות לא יצליחו לדחוף אותם לקופסאות במרכז גוש דן. כל דחיקה תגרום להתפרצות נוספת, טבעית, לא אידיאולוגית כלל ועיקר. זה נוער אחר, שכבר מצמיח מתוכו מנהיגות מעשית לא פילוסופית, הוא מציב ל'קובעי המדיניות' אתגר מחודש. אך הם, כהרגלם, מדברים היום בשפה של אתמול.

אסטרטגים אחדים, אלו מיום האתמול, מבקשים להעתיק ליהודה ושומרון את התסריט שהביא לחורבן גוש קטיף. על פי תורת השלבים שבמוחם הם יהפכו את היישובים לגטאות מופגזים, עד גירושם והחרבתם. כמו שם, נתחיל בגדרות ופטרולים, נעבור למעברי גבול, מכאן לשיירות ורכבים ממוגני ירי, עד שהאדמה תבער תחת רגלינו. בהקשר זה, הטיול של דוד ואחיקם זיעזע אותם, כי הם שברו את כללי המשחק. אותם כללי משחק שמכתיבים 'קובעי המדיניות', שיהודים מעבר לגדרות, ורוצחים פלשתינים חמושים בנשק שסופק באדיבות ממשלת ישראל מסתובבים חופשי. העמדות הפנים של קציני הצבא, כאילו מדובר בצרכים ביטחוניים, שכנעו, אך רק עד אתמול. כאמור, דור הבנים שבר את הכלים, ובעמונה ראינו את הקדימון (פרומו), של מה שעוד יכול להתרחש. בהמשך עשוי לבוא מהפך גם בסיטואציה הרווחת לפיה הערבים תמיד רוצחים והיהודים תמיד קוברים.