בשבע 274: כמנחה על מחבת

עודד מזרחי , כ"ה בטבת תשס"ח

נעם ותמר התאומים נולדו בשנת תשמ"א ליוסי ופרחיה אפטר משילה. כאשר הגיעה תמר לגיל שנה וחודשיים, הלכה לעולמה עקב מחלה פתאומית. נעם גדל והפך לנער יפה-תואר ובעל מידות. תמיד חיפש איך להתנדב ולעזור לחלשים: הוא חילק מזון לנזקקים, התגייס לארגון 'בית הגלגלים' המסייע לנכים וטיפל בהם במסירות נפש. כמו כן ניסה לקרב בין חילונים לדתיים, הקים עם חברו אלעד את 'המרכז למודעות יהודית', כתב פליירים שהסבירו בחן את משמעותם של מועדי ישראל השונים ודאג להדפיסם ולהפיצם בעצמו ברשות הרבים. הוא למד בישיבת ההסדר בעתניאל, ושירת בצה"ל כמפקד כיתת צנחנים.


יוסי חש שהשיר מדבר אליו, וכאילו נכתב ממש עבורו. הוא החל לזמזם את השיר בניגון של חסידי מוז'דיץ, ניגון שלמד עם נעם משמוליק, בן דוד מארצות הברית שלמד בישיבת מיר בארץ והיה קרוב לנעם באופן מיוחד. ואז החליט: אם יהיה לי כוח בלוויה, במקום להספיד את נעם ולספר עליו, פשוט אשיר את השיר הזה!
כאשר הגיע לגיל 22 שהה בשבת שמות בישיבתו. הוא היה תורן מטבח עם שלושה בחורים נוספים, יהודה במברגר, צביקה זימן וגבריאל חוטר. בליל שבת הם הגישו את המנה הראשונה, אכלו עם כולם וגם שרו ורקדו בשמחה. כאשר חזרו הארבעה למטבח להגיש את המנה השנייה, חדרו לשם שני מחבלים חמושים, לבושים במדי צה"ל, והחלו לירות לעברם.

נעם, במקום להימלט לחדר האוכל, נעל באופן אינסטינקטיבי, בעזרת בריח קטן ונסתר, את הדלת שהפרידה בין המטבח לחדר האוכל, כדי להציל את עשרות התלמידים והרבנים, ואז נורה בגבו והתבוסס בדמו ליד הדלת הנעולה. המחבלים בעטו בכוח בדלת תוך כדי ירי, אך לא הצליחו לשוברה. כל ארבעת התורנים נרצחו, אבל בזכות מסירות נפשו של נעם נמנע טבח גדול בהרבה. המחבלים נמלטו, ותוך זמן קצר חוסלו.

בשעה שתיים בליל-שבת הגיעו רב היישוב שילה, שני קצינים ועובדת סוציאלית לבית משפחת אפטר ונקשו בדלת. האב יוסי פתח ושמע את הבשורה הנוראה. הוא העיר את אשתו וסיפר לה על אסונם. האם אמרה: "ה' שהוביל אותנו עד היום, יעזור לנו לעבור גם את המשבר האדיר הזה".

ההורים התאפקו מלהעיר את ילדיהם בשעות הלילה. בשעה שבע בבוקר העירו את הילדים, ולאחר שהתאוששו משנתם הודיעו להם את הבשורה המרה. לאחר כמה שעות, שבהן ישבו בני המשפחה בסלון כשהם בוכים ובוהים, הגיעה שעת ארוחת הצהרים. יוסי הציע לבני ביתו לשבת סביב שולחן השבת. לאף אחד לא היה חשק לאכול, אבל כולם נטלו ידיים ונגסו מעט מהחלה, כדי לצאת ידי חובה. יוסי החל לרפרף בזמירון השבת, ומשום מה קלטה עינו את אחד השירים שנוהגים לשיר בסעודת שבת בבוקר:

"ברוך אל עליון אשר נתן מנוחה
לנפשנו פדיום משאת ואנחה,
והוא ידרוש לציון עיר הנדחה
עד אנה תוגיון נפש נאנחה..."
ואז התבונן בפזמון:
"... השומר שבת, הבן עם הבת,
לאל ירצו כמנחה על מחבת..."

כעת נזכר בתמר, תאומתו של נעם שנפטרה בגיל כה מוקדם, והרהר בכך שנעם הצטרף אליה כעת והפך לקרבן כמנחה על מחבת... יוסי חש שהשיר מדבר אליו, וכאילו נכתב ממש עבורו. הוא החל לזמזם את השיר בניגון של חסידי מוז'דיץ, ניגון שלמד עם נעם משמוליק, בן דוד מארצות הברית שלמד בישיבת מיר בארץ והיה קרוב לנעם באופן מיוחד. ואז החליט: אם יהיה לי כוח בלוויה, במקום להספיד את נעם ולספר עליו, פשוט אשיר את השיר הזה!

וזה מה שהוא עשה.

הלוויה, שנערכה במוצאי שבת בשילה, החלה בחצות ליל והסתיימה בארבע לפנות בוקר. היו שם אלפי אנשים. הקהל העצום, החורף הכבד והקר וחשכת הליל העניקו תחושה של מעמד הר סיני.

האב ניצב מול בנו האהוב, ששכב בארון מכוסה בדגל ישראל, וסיפר לו מה עבר עליהם במשך השבת. הוא החל לשיר לו את הבית הראשון של 'ברוך אל עליון', עד שנחנק בדמעותיו.

ביום השני של השבעה הגיע בן הדוד שמוליק מאמריקה כדי לנחמם, לאחר שש שנים שלא היה בארץ. הוא הביא עמו צילומי ארבעה מכתבים שנעם כתב לו במהלך השנים שחלפו מחזרתו לארצות הברית. יוסי החל לקרוא את המכתבים, הקצרים יחסית, ונדהם לראות את השורות הבאות: "שמוליק. אנחנו רוצים ללמוד את המנגינה של 'ברוך אל עליון' יותר לעומק. שלח לנו קלטת שלה, כי לא קלטנו אותה מספיק טוב כשהיית פה..."