בשבע 274: מבצע סבתא פרק 10

אסתי רמתי , כ"ה בטבת תשס"ח

בפרק הקודם: עידו מסביר לילדים שהם מחפשים את רשימת הסליקים של האצ"ל, כי ארגון חבלה הצליח לגלות סליק גדול שהיה מתחת לבניין ציבורי, והוא מתכוון לבצע פיגוע ולפוצץ אותו. סבתא אומרת שסבא ז"ל הבין בעניין הסליקים, והיא רק היתה המארגנת של המסמכים.

שירי ואני ישבנו בפנים עגומים מתחת לעץ האקליפטוס הגדול שבחצר בית הספר. עבר כבר שבוע מאז הפגישה עם עידו. מדי יום אחרי בית הספר ישבנו עם סבתא ודוד יגאל, ועזרנו להם לעבור על כל המסמכים שהיו בבוידעם ובמחסן של החנות. לפני שהתחלנו את עבודת המיון, עידו הסביר לנו שכמעט בטוח שלא נמצא דף שכתוב עליו בפירוש "רשימת סליקים", כי אם הבריטים היו מגלים מסמך כזה – זאת היתה צרה צרורה. אז הוא הנחה אותנו לחפש מסמכים שיש בהם משהו מיוחד, אולי מילה שחוזרת על עצמה, משהו שיכול היה להיות קוד סודי.

"זאת הסיבה שאנחנו לא לוקחים אלינו את כל המסמכים, אלא נותנים לכם לעבור עליהם קודם", הוא אמר. "רק גברת רוזן מכירה את הראש של בעלה, ויודעת באיזה מונחים הוא נהג להשתמש. אתם תעשו את הסינון הראשוני – תוציאו מהחומר מסמכים שברור שלא קשורים לעניין, ואז תנסו לעזור לסבתא שלכם להיזכר".

אז עברנו על ערמות בלתי נגמרות של חשבונות חשמל משנת קוקוס וכל מיני טפסים 'מרתקים' אחרים... ואתמול סיימנו את העבודה, אבל לא מצאנו כלום.

"איזה באסה" פלטה שירי, וקמה ממקומה. היא התחילה להתרחק מהעץ לעבר ערמת הבלטות השבורות שהיתה ליד הגדר. כמה חודשים לפני כן שיפצו את אולם ההתעמלות, ועדיין לא לקחו את הזבל.

"לאן את הולכת?" שאלתי אותה, "ההפסקה עוד לא נגמרה".

שירי צעדה הלוך וחזור ליד עמוד בטון שבור שהיה בקצה הערמה. "אני מנסה לחשוב", היא אמרה. "לפעמים כשאני מסתובבת השכל שלי מצליח לעבוד יותר טוב. את יודעת מה? כבר צץ לי רעיון קטן! אני לא בטוחה שיצא ממנו משהו אבל... אי!!! אח!!!"

"שירי! מה קרה?!" שאלתי בבהלה, וקמתי בקפיצה מהמקום. הרגל של שירי נראתה עקומה לגמרי, וכף הרגל נעלמה מהעין.

"אוי!!" היא קראה בכאב "בואי מהר, ענבל – תעזרי לי להוציא את הרגל מכאן! היא נתקעה בבור או משהו!" אבל אני כבר הייתי לידה, וניסיתי למשוך את הרגל החוצה. "איי!!!" היא צעקה, "לא, אל תגעי! לכי תקראי למנהל או למישהו חזק! נראה לי שהרגל תקועה שם, וכשאת מושכת זה ממש כואב! נו, רוצי!"

ואני אכן רצתי והזעקתי עזרה. "אל תדאגי, שירי, תיכף נוציא אותך", אמר המנהל בשקט, הזיז את עמוד הבטון השבור ועוד כמה בלטות שלכדו את הקרסול, ושחרר אותה. די נבהלתי כשראיתי את כף הרגל – היא היתה נפוחה וסגלגלה, ושירי התאפקה מאוד שלא לבכות, אבל לא כל-כך הצליחה.

"גיבורה שלי", אמרה המורה שושי, המחנכת שלה. "הזמנו אמבולנס שייקח אותך לבית החולים. יכול להיות שזה שבר... אויש, הפועלים האלה! המזכירה ביקשה מהם לפני חודשים לפנות את האשפה הזאת מכאן, אבל הם עדיין לא הגיעו!"
אחר הצהריים, סבתא, רוביק ואני ישבנו ליד המיטה של שירי במחלקה, והפעם היא באמת בכתה. "כואב לך, מתוקה?" שאלה סבתא בפנים דאוגות.

"לא, מאז ששמו לי את הגבס זה בסדר", אמרה שירי וקינחה את אפה, "אבל איך אוכל לעזור עכשיו באתם יודעים מה?!"
"מה לעשות? הכול לטובה", אמרה סבתא וליטפה את ידה.

"היי, שירי, לפני ששברת את הקרסול אמרת שיש לך רעיון!" נזכרתי, "מה הוא היה?"

"נכון, שכחתי", אמרה שירי וניגבה את העיניים. "מה דעתכם לשאול את סבתא מנחם ז"ל איפה הרשימה?"