גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 275ראשיהפצה

החשוד המיידי - בגליון השבוע

הצעת חוק חדשה, שהוקפאה בינתיים בוועדת השרים, אוסרת על פרסום שמם של חשודים בטרם הוגש נגדם כתב אישום, אלא אם אישר זאת בית המשפט.
10/01/08, 14:23
עפרה לקס

פלאשים, מיקרופונים ומצלמות וידאו גדולות אורבות לפושע שמכסה את ראשו בקפוצ'ון של חולצתו. הוי, כמה מגוחך אתה נראה, שודד קשישים סדרתי, מנסה נואשות להסתיר את פניך. שנינו יודעים שתוך יום יימרח דיוקנך בעמודים הראשונים של העיתונים והאינטרנט. טוב, זה מגיע לך, הרעים לכלא! ובכלל, איזה יופי שנתפסת, כך הקשיש החביב שגר בדירה ממול יישן טוב יותר בלילה. כל הכבוד למשטרה. הנה, נחשפים פניך ו... רגע, מי זה? הבן של בעל המכולת? מה? אני לא קונה שם יותר ולא מסתפרת במספרה של אשתו, לא מזמינה יותר את הילדים שלו לקפוץ אחר הצהריים, ומעבירה את הבנים שלי לבית-ספר אחר, כי מי רוצה ללמוד עם ילדים של פושע אכזרי. מה? הוא שוחרר ממעצר? המשטרה אומרת שבעצם 'אין דברים בגו'? לא מאמינה. אין עשן בלי אש. אני למכולת לא חוזרת, שיתבייש.


ח"כ רוברט אילטוב ויוסף שגל מ'ישראל ביתנו', שהגישו הצעת חוק לפיה אסור לפרסם את עצם חקירת החשוד, את שמו או את תמונתו עד שלא יוגש נגדו כתב אישום, ביקשו להוציא מן הכלל אישי ציבור, ולהתיר פרסום כשהוא עשוי לסייע לחקירה. "בתקופה האחרונה", הסבירו, "מדורי הפלילים של העיתונות הפכו דומים למדורי רכילות. לעתים קרובות, החשודים אינם קשורים לפשע המיוחס, אך הנזק שנגרם להם ולתדמיתם רב"
מה לא היה שם, במלתחת הבגדים מסתירי הפנים: מגבות וחולצות קפוצ'ונים ומטפחות. וכשלא נשאר דבר, השתמשו גם בכפות ידיים. הכל כדי להסתיר פניהם של חשודים. התמונות האלה, המובאות לסלון ביתנו ערב ערב, הפכו להיות סימן ההיכר של תפיסת כרישי פשע.

לא רבים מודעים לכך, שלפי החוק במדינת ישראל, המצב לא אמור להיות כזה. עיתונאים אינם אמורים לחכות ליד מתקני מעצר וחקירה, ועצורים רשאים לבקש משופט לאסור את דבר החקירה נגדם, כולל תמונות ושמות. אבל בהתמודדות על איסור הפרסום, ידו של הנעצר על התחתונה. המשטרה והתקשורת פועלים יחד, כל אחד מהאינטרס שלו, כדי לפרסם את המעצר. לפעמים אכן מדובר בפושע נאלח, שראוי שילדים וגם מבוגרים לא יסתובבו לידו, אך במקרים אחרים מדובר באדם חף מכל פשע. טעות שחוזרת לעולם, אבל תגרום נזק בלתי הפיך לשמו הטוב של העצור.

זכות הציבור לא לדעת

לפני מספר חודשים הגיעו רוברט אילטוב ויוסף שגל, שני חברי-כנסת מסיעת 'ישראל ביתנו', לתחושה שמחול השדים הזה חייב להיפסק. לציבור יש אולי זכות לדעת, הם טוענים, אבל לאדם יש זכות לשם טוב. הוויכוח הוא מה גובר על מה. הם הגישו הצעת חוק לפיה אסור לפרסם את עצם חקירת החשוד, את שמו או את תמונתו עד שלא יוגש נגדו כתב אישום.

אילטוב ושגל ביקשו להוציא מן הכלל אישי ציבור, אשר מתוקף תפקידם מגיעה להם הגנה פחותה, וכן לסייג את הדברים במקום שבו פרסום דווקא עשוי לסייע לחקירה (למשל במקרה של מעצר של עברייני מין, שאז מגיעים מתלוננים נוספים), וכתבו שהשופט יכול להתיר את הפרסום במקרים של 'עניין ציבורי' או 'קידום חקירה'.

בדברי ההסבר נכתב בין היתר ש"בתקופה האחרונה, מדורי הפלילים של העיתונות הפכו יותר דומים למדורי רכילות, ובמקרים רבים... נהוג לפרסם ללא כל הגבלה שמות של האנשים החשודים בלבד בביצוע המעשים. לעתים קרובות, האנשים אינם קשורים כלל לפשע המיוחס... אך הנזק שנגרם להם ולתדמיתם הינו רב... אנשים אלו זכאים להגנה".

הצעת החוק עברה בקריאה טרומית, ואף קיבלה את תמיכתה של ועדת השרים לענייני חקיקה, מה שהבטיח לה את קולות חברי הקואליציה. המהלך הזה גרם להכרזה על מלחמת עולם מצדה של התקשורת. בשפת הדמוקרטיה, הופך החוק את חופש הביטוי ואת זכות הציבור לדעת לפצועים באורח אנוש. ובתרגום מעשי, מדובר במכת מוות לרוב התחקירים העיתונאיים, למעקב אחרי חקירות של אישי ציבור, ובסופו של דבר אין מי שיהווה משקל נגד לאי החלטה להעמיד מאן דהוא לדין. במקרה כזה, ייתכן שדבר חקירתו של קצב לא היה מקבלת פומבי בכלל.

לאחר העליהום המתוזמר של העיתונאים, שבה והתכנסה ועדת השרים, והחליטה לעת עתה שלא לתמוך בחוק.
חבר-הכנסת אילטוב, ממגישי ההצעה, מספר שהצעת החוק הראשונה בנושא הוגשה כבר לפני שלושים שנים, על-ידי חיים הרצוג, כך שנראה שאין חדש תחת השמש, לא מצד התקשורת ולא מצד חברי-הכנסת המבקשים להגביל את פעולתה.

"במצב היום, אין איזון בין הזכות לפרטיות ובין חופש הביטוי, ואנחנו רצינו לגרום לאיזון. טענו כלפיי שאני מבקש להגן על השר שלי (אביגדור ליברמן, ע"ל) אבל זה שטויות, עליו אין כבר מה להגן, לגביו הכל פורסם. אני מדבר על אנשים אחרים. תראי איך התקשורת שפכה את הדם של אדם שוב, בשר מבשרה. האשימו אותו והכפישו אותו, ובסוף – כלום. ממהרים לפרסם לפני שיש בזה ממש".

קיימת טענה שאישי ציבור הם שירוויחו מחוק כזה.

"מי שקרא את החוק יודע שכשיש עניין לציבור או לקידום החקירה, השופט יכול להתיר את הפרסום. אני לא חסיד גדול של בתי-משפט, אבל במקרה כזה, כשיש התנגשות בין שני ערכים, רצינו שההחלטה תהיה נתונה בידי איש מקצוע שיראה את הדברים מזווית משפטית. אני לא חושב שהתקשורת היא זו שיכולה להכריע, כי אם עורך אחד לא יפרסם את החקירה, עורך אחר יחליט כן לפרסם. אני לא מבין למה התקשורת מתרעמת על זה ששופט יחליט. הרי בכל דבר כן נותנים אמון בבתי-המשפט".

זה לא מדויק. אנשי תקשורת טוענים כבר שנים שבית-המשפט נענה בקלות גדולה מדי למשטרה בכל הנוגע לצו איסור פרסום, למשל.

"ומצד שני, הוא מעניק היתרים גורפים להאזנות סתר לאנשים, שזה אומר פגיעה בפרטיות. אז יש שני צדדים".

מגמה צהובה

"את דבר החקירה נגדי ואת השם שלי היה צריך לפרסם", אומר עורך-הדין פרופ' יעקב נאמן, שכיהן חמישים ימים כשר המשפטים בממשלת נתניהו והתפטר ביום שנפתחה נגדו חקירה בקשר לתצהיר כוזב ועדות שקר. פרופ' נאמן הוכפש באמצעי התקשורת ודמו הותר בציבור, אך תוך פחות משנה לאחר מכן, הוא כבר זוכה. ובכל זאת, פרופ' נאמן חושב שהיה צורך לפרסם את שמו כי "לא יכול להיות שבממשלת ישראל יכהן שר משפטים כשנערכת נגדו חקירה".

על-אף שעל שמו לא היה צריך לכסות, פרופ' נאמן מחזיק שהצעת החוק של אילטוב ושגל צריכה להתקבל. הוא אומר שתמיכתו בהצעת החוק בת שלושים השנים אינה מהיום, ואת השרים שהצביעו נגדה הוא מכנה "שבויים בידי התקשורת". 
לפי פרופ' נאמן, האחראית העיקרית למצב השורר היום, לפיו שמו של אדם מפורסם גם במקרים שהחקירה אינה מעלה בסוף אפילו שבר של חרס, היא משטרת ישראל. "המשטרה מדליפה כדי לכסות על מחדליה בתחומים האחרים. נשים מותקפות, ילדים נפגעים מעבירות, וזקנים נשדדים. המשטרה אינה מסוגלת להילחם בכל אלה, וכדי לכסות על זה היא מחפה בפרסומים מהחקירות".

פרופ' נאמן מזכיר מקרה שאירע לפני שנתיים, בו חקרה המשטרה חשד לפיו באחד מסניפי הבנק עברו על החוק להלבנת הון. "צילמו את הפשיטה על הבנק ואת המעצרים, ופרסמו שמות העצורים. בסוף הסתבר שאין כאן ולא כלום".

גם פרופ' נאמן חושב שיש יוצאים מן הכלל, כמו למשל המקרה שלו. "אבל את שיקול הדעת הזה צריך להשאיר בידי בתי-המשפט, כי על המשטרה אני לא סומך, ובכל מקרה אחד הכללים בעשיית צדק הוא שמי שמכריע בסוגיה הוא לא צד הנוגע בדבר. המשטרה, בנושא הזה, נוגעת בדבר בהחלט".

בסוגיית הכפשת שמם של אזרחים, מושיבה הסנגוריה הציבורית, לצדה של המשטרה, גם את התקשורת. ד"ר חגית לרנאו, סגנית הסנגורית הציבורית הארצית, מסבירה שהצעת החוק היא אומנם מרחיקת לכת, אבל התנהלות התקשורת והמשטרה, והסימביוזה ביניהן, מכריחה אותם, הגוף המגן על חשודים ונאשמים במדינת ישראל, לתמוך בחוק.

"פעמים רבות הפרסום מגיע לפני שהאדם יודע בכלל שהוא חשוד", מסבירה ד"ר לרנאו. "לפעמים המשטרה פונה לתקשורת עוד לפני שהיא עוצרת את הנחקר". ד"ר לרנאו אומרת שהזכות של נחקר לבקש את אי פרסום החקירה נגדו היא אות מתה בספר החוקים, וזאת משום שהעצורים אינם מודעים לזכות הזאת שלהם, אבל גם בגלל שהתקשורת תופסת את העצור או הנחקר בטרם הובא בכלל בפני שופט. "נהיה מין מרוץ כזה, מי יגיע קודם – העצור לשופט או התקשורת לעצור?".

בסנגוריה הציבורית היו רוצים שגם אם הצעת החוק לא תתקבל, יוטל איסור פרסום על חקירות במשך 24 השעות הראשונות. "כדי שתהיה אפשרות מינימלית לאדם להתארגן ולטעון את טענותיו".

האצבע המאשימה של הסנגוריה מופנית, כאמור, למשטרה ולתקשורת, אך יש לזכור שלשני המוסדות יש כללים שמחייבים אותם, אלא שהם נותרים על הנייר. לנגד עיני העיתונאים אמורים לעמוד כללי אתיקה שנוסחו במועצת העיתונות, שם חברים חלק גדול מאמצעי התקשורת, והמשטרה אמורה לפעול לפי תקנות של היועץ המשפטי לממשלה, האוסר להדליף פרטי חקירה. "אם תקנון האתיקה היה מיושם ואם תקנות היועץ היו נאכפות, אז לא היה צורך בחקיקה", אומרת ד"ר לרנאו ומוסיפה שהדברים הופכים גרועים מיום ליום. כדי להמחיש, היא מביאה את הסיקור של מעצר הבכירים ברשות המִסים או החשודים ברצח תאיר ראדה ז"ל, ששוחררו כעבור מספר ימים אך שמם הוכפש לעד, וגם מעצר פדופילים שנערך לאחרונה כמעט בשידור חי, ואיש לא מרסן את התקשורת או את המשטרה.

היו ציטוטים של אסף חפץ, שכיהן בעבר כמפכ"ל משטרת ישראל, לפיהם הוא רואה במעצרים המתוקשרים של המשטרה כלי הרתעתי.

"זה מזעזע בעיניי, כי מספיק להסתכל על הנתונים ולראות שרק אצל שלושים אחוזים מהנחקרים וחמישים אחוזים מן העצורים הדברים מגיעים לידי הגשת כתב אישום. לפעמים אין די ראיות, אבל לפעמים העצורים אכן לא עשו דבר רע, ואז מה עם כל האנשים שהכפשת את שמם לשווא? הכלי ההרתעתי הוא עיקרון פומביות המשפט. אדם יודע שהוא יעמוד למשפט וכולם יראו וישמעו. לבוא ולפרסם שמות נחקרים כדי ליצור הרתעה זה דבר בעייתי".


"את דבר החקירה נגדי ואת השם שלי היה צריך לפרסם", אומר עו"ד פרופ' יעקב נאמן, שכיהן חמישים ימים כשר המשפטים בממשלת נתניהו והתפטר ביום שנפתחה נגדו חקירה בקשר לתצהיר כוזב ועדות שקר. פרופ' נאמן הוכפש באמצעי התקשורת ודמו הותר בציבור, אך תוך פחות משנה, הוא כבר זוכה. ובכל זאת, לדעתו היה צורך לפרסם את שמו כי "לא יכול להיות שבממשלת ישראל יכהן שר משפטים כשנערכת נגדו חקירה"
תנו לשמועות לחיות

דעתו של עמיקם הדר, עורך-דין פליליסט שמגיע מן השטח, שונה מעט מזו שמציגה הסנגוריה, אבל גם בטיעונים שלו מככבת המשטרה. "האצבע של המשטרה מאוד קלה על הדק החקירות. פעמים רבות פותחים בחקירה נגד אדם מן היישוב, ומגלים שהכל קשקוש. אני מייצג בכיר בעיריית פתח-תקווה שחשדו בו במעורבות בשוחד. לכלכו את השם שלו, גמרו עליו. תוך שבוע התגלה שהדבר לא נכון. אני כבר לא מדבר על הבן אדם. באים לילדים ואומרים להם: 'אבא שלך פושע'".

גם הדר חושב שדרוש מִדרג, והוא מציע לפרסם חקירות נגד עברייני צווארון לבן ולא לפרסם חקירות נגד עבירות חמורות יותר, כמו עבריינות מין או אלימות במשפחה, כי אז, לדבריו, "גם אם מהחקירה החשוד יוצא בסדר, הוא ומשפחתו גמורים. הם נמצאים מתחת לבלטה".

הדר טוען ש'חקירה' נשמעת מושג רחוק לאנשים נורמטיביים, אבל כדאי לדעת שהדבר יכול לקרות לכל אחד ואחת, ביום בהיר ובלי אזהרה מראש.

אצל הדר גם סוגיית אישי ציבור היא שונה. לדבריו, אם אדם עשה משהו בתוקף תפקידו הציבורי, זה עניין ציבורי וראוי לפרסם את דבר החקירה. אבל אם מדובר בדל"ת אמותיו הפרטיות של איש ציבור, הרי שבראש ובראשונה הוא אדם פרטי.
"בל נשכח שגם ראש העירייה נקרא איש ציבור, אבל גם שומר העירייה עלול להיחשב ככזה. יש כאן כמה אינטרסים, וצריך לאזן בניהם".

אחד האחראים לכך שוועדת השרים לענייני חקיקה שבה ודנה בסוגיה, ובסופו של דבר הפכה את החלטתה לתמוך בחוק, הוא שר הקליטה יעקב אדרי. ומדוע? "החוק מרחיק לכת, והוא מביא למצב שבמקום שהציבור יידע במי בדיוק חושדים, בסוף יחשדו בכולם. יאמרו שחושדים במורה בבית-ספר, ואז כל המורים יהיו בחזקת חשודים".

הצעת החוק אומנם אוסרת פרסום כל פרט מפרטי החקירה, אבל אדרי חושב שבעידן הדוא"ל והאינטרנט, אין יכולת לסגור את המידע באופן הרמטי, וגילוי הדברים לחצאין יזיק לקבוצות במקום לפגוע ביחיד.

מי שזוכר את הבוקר בו הודיעו על החקירה נגד איציק מרדכי, אז שר בממשלה, מבין על מה מדבר אדרי. ההודעה הראשונית אמרה כי "שר בממשלת ישראל נחקר בחשד למעשים מגונים". בזה אחר זה עלו שרים לשידור ברדיו, ואמרו בקול מפציר ורועד: "זה לא אני".

אדרי הוא איש מפלגת ש"ס, ולכן, בשיחה עמו, עולה השאלה אם אין בהצעת חוק כזאת כדי למנוע הפצת שמועות ולשון הרע, מה שאמור לגרום לו לרוץ ולהצביע בעד. "אני לא נכנס לעניין ההלכתי, קטונתי מלעסוק בכך. אגב, בהלכה קיים כלל חשוב של לא לחשוד בכשרים, וצריך למצוא את האיזון הנכון בין זכותו של הציבור לדעת לבין כבודם של האנשים".

פרופ' נאמן, גם הוא חובש כיפה, דווקא חושב שכובד משקלה של ההלכה הוא זה שצריך להכריע לטובת החוק. "אני מציע לכל אחד לקרוא בכל ערב פרק בהלכות שמירת הלשון כדי לדעת עד כמה חשוב להגן על כבודו של אדם. בהשקפה יהודית, עד שלא הוגש כתב אישום ובהיעדר נסיבות מיוחדות, אין לפרסם את שמו של אדם".

במעגלי צדק

מי שמנתח את כל הסוגיה בסכין מנתחים יהודית הוא הרב יובל שרלו, שמלבד היותו ראש ישיבת הסדר, הוא גם חבר נשיאות מועצת העיתונות. בתחילת השבוע שעבר, עוד בטרם הוקפא החוק, קיימה המועצה כינוס חירום והחליטה שהחוק מיותר ומזיק. גם הרב שרלו חושב כך, אם כי הוא מתון יותר מחבריו, אך הנימוקים שלו שונים לגמרי משלהם. אצלו הטרמינולוגיה של הדיון היא לא 'הזכות לדעת' ו'חופש הביטוי' אלא 'מה צריך לדעת' ו'מה חובה לפרסם'.

הרב שרלו סבור ש"כדי לבחון את הסוגיה, לא מספיק להחזיק ביד את 'הלכות לשון הרע' של החפץ החיים". ואם לדייק, הוא אומנם מעיין בספר, אבל גם בפרק העשירי שלו, זה שמדבר על פרסום לשון הרע לצורך.

כמובן, מדובר על שני ערכים שמתנגשים, אבל הרב שרלו מסמן כמה מטרות שיכולות להפוך את הפרסום לחשוב, כמו החובה לחשוף עוברי עבירה כדי שהציבור יוכל להתגונן מפניהם, 'וכל ישראל ישמעו וייראו', כלומר ממד הרתעתי בפרסום, ומה שטענו אחרים, שבמקרים מסוימים פרסום דבר החקירה גורם לאחרים לבוא להתלונן. "לכן אני מתנגד לומר שהדבר היחיד שנמצא על שולחנו של פוסק ההלכה הוא איסור הלבנת פנים ולשון הרע".

לפי הרב שרלו, הצעת החוק שאוסרת את פרסום שמו של החשוד עד הגשת כתב אישום היא "קיצונית ומנוגדת להלכה, ומגינה בעיקר על אישי ציבור".

למרות שהרב הוא חבר נשיאות במועצת העיתונות, הוא אומר בכנות ש'ידיעות אחרונות' וגם המקומונים אינם חברים במועצת העיתונות, ולכן אימתה אינה מוטלת עליהם, ובכל מקרה המצב היום הוא שגם מי שחבר במועצה אינו מציית לכללים. לכן, מבחינתו צריך לחוקק חוק מסוים, אם כי פחות דרקוני, ולא להסתפק במצב הקיים היום. לו היו שואלים אותו, הוא היה מציע לשים את קו הגבול כשהחקירה נגד אדם מקבלת תוקף רציני, כלומר חקירה תחת אזהרה.

הרב שרלו מוסף ומסביר שאם העיתונאים היו חיים בעולם הלכתי, העיתונאי היה חש שחובתו היא לשמור על שמו הטוב של האדם, ואז, עם המגבלה של פרסום משעת החקירה תחת אזהרה וקבלה אישית של כללי האתיקה, "הדברים היו פועלים. בלי זה, זה לא ילך, בטח לא בעידן של אינטרנט".

הרב שרלו מדבר על אופן זהיר של פרסום, על איתור תגובה אמיתית של הצד הנאשם. בעולם שהוא מציג, הכותרת בעיתון היתה צריכה להיות: "המשטרה: 'קצב תקף', הנשיא: 'המתלוננת מתוסכלת'". "אני לא יכול לשמור רק על האדם ולזנוח את השמירה על החברה. כפוסקי הלכה, אסור להציג רק צד אחד של המטבע".

רוב החִצים, בסופו של דבר, נורים אל שדה התקשורת, והעיניים נשואות אל מועצת העיתונות שנשיאתה היום היא שופטת העליון בדימוס דליה דורנר. בשנות פעילותה בשדה המשפט, הרבתה דורנר להגן על חשודים ועצורים, ועתה נדרשת ממנה פעילות הפוכה: למתוח עד כמה שניתן את האינטרס השני, של הציבור. הנשיאה השילה, לצורך התפקיד הזה, את גלימת המשפט, ונראה כי היא מיטיבה לדבוק בגישתה הליברלית, הטוטאלית כמעט, גם כשהיא מאמצת את הפריזמה של התקשורת.

נשיאת מועצת העיתונות הופיעה בפני ועדת חוקה חוק ומשפט עוד בטרם הוקפא החוק, ואמרה כי ההצעה פוגעת באופן חד בחופש הביטוי והעיתונות. דורנר אומרת כי ההבדל בין "הכל מותר, אלא אם ייאמר אחרת" (המצב הקיים היום), ל"הכל אסור, אלא אם יוּתר אחרת" (כלומר הצעת החוק), הוא הבדל תהומי גם במסר שהמחוקקים שולחים לבתי-המשפט. אם החוק יתקבל, השופטים יבינו שהמחוקק רוצה להימנע עד כמה שאפשר מפרסום, ואז גם במקרה של אישי ציבור הוא יאסור פרסום.

דורנר מספרת על התיקון שהכניסה בתקנון האתיקה בשנה שעברה, וטוענת שדי בכך ואין צורך בשום חוק נוסף.

'ידיעות אחרונות' אינו חבר במועצת העיתונות, וכך גם המקומונים.

"תקנון האתיקה חל על כל עיתונאי באשר הוא עיתונאי. בית-המשפט העליון כבר קבע שהתקנון משקף התנהגות ראויה של כל עיתונאי. ובמישור המקומי, לא צריך מקומונים. אם עוצרים אותך, יודעים על זה במכולת שלך, במקום העבודה שלך ובשכונה שלך, ולא צריך בשביל זה מקומונים. כך הם טבעם של דברים".

אגב, לגבי פרשיית אדם שוב, שכל המרואיינים הזכירו, דווקא דורנר איננה חומלת עליו: "הוא קיבל המון פרסומים חיוביים. לכם, העיתונאים, יש פרוטקציה. בנוסף, שמעתי שביקשו ממנו למסור תגובה, והוא סירב. העיתונאי שחשף את הסיפור פעל, מבחינתו, לפי האתיקה המתבקשת".

דורנר טורחת ומזכירה שכאשר תיק נגד אדם נסגר, התקשורת מחויבת לפרסם זאת באותו נפח שפרסמה את פתיחת התיק נגדו. אפילו יש חוק כזה, היא אומרת. דורנר מציעה גם שיאכפו את החוק המאפשר לאדם לבקש את איסור פרסום החקירה נגדו, אבל יותר מזה לא צריך.

אבל הבעיה היא שתקנון האתיקה לא ממש גורם לעיתונאים לעבוד בסטנדרטים ראויים.

כאן מגלגלת דורנר את הכדור לפתחם של צרכני התקשורת, כלומר אתם. "אם עיתונאי או עיתון עובר עבירה, אין לנו אפשרות לקנוס אותו, אבל אנחנו דנים בכך ומפרסמים שהוא עבר עבירה אתית. אמצעי התקשורת מגיעים לבתי-הדין שלנו עם עורכי-דין, משום שהם רוצים למנוע מצב שנפרסם שהם עברו עבירה אתית. זה אפקטיבי מאוד. אבל בשביל זה צריך להתלונן, ואני מזמינה את הקהל שלכם לעשות את זה".

יד שררה


השופטת בדימוס דליה דורנר, נשיאת מועצת העיתונות, מזכירה שכאשר תיק נגד אדם נסגר, התקשורת מחויבת לפרסם זאת באותו נפח שפרסמה את פתיחת התיק נגדו. אפילו יש חוק כזה, היא אומרת. דורנר מציעה גם שיאכפו את החוק המאפשר לאדם לבקש את איסור פרסום החקירה נגדו
מי שנזקק למידע על נפגעים בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה ולא הצליח לקבל אותו מאמצעי התקשורת המסורתיים, נדרש רק להזיז את קצות אצבעותיו. הקלקה על אתרים מסוימים חשפה בפניו כמה נפגעים יש, באיזו גזרה ומאיזו יחידה. האם בעידן כמו שלנו, בו התקשורת זורמת בשטף ובשצף, קיימת בכלל אפשרות לבנות סכרים מלאכותיים, כלומר מגבלות פרסום?

"החוקים נועדו לשומרי חוק", קובע חבר-הכנסת אילטוב ומביא דוגמה מעולם אחר: "גם את איסור העישון בפאבים קשה לאכוף, אבל אוכפים. הרי התקשורת כל כך חוששת מן החוק דווקא בגלל שהיא חושבת שאפשר לאכוף אותו. היום לכל אתר רציני יש עורך, ולכל אתר לא רציני יש כתובת. אם החוק ייחקק, צריך לדאוג לאכיפה".

אילטוב אינו נרתע מההחלטה השנייה של ועדת השרים, שלא להעביר את החוק. הוא לא לחוץ על זה שבספר החוקים יהיה חוק מגביל תקשורת על שמו. "אם נצליח לעורר את המערכת באופן כזה שאיום בחקיקה יתקן את המצב, אז אני מסתפק בזה. בסופו של דבר, המטרה שלנו היא להגן על חפים מפשע".

באופן מעשי, אילטוב מתכוון לפנות לדורנר, ולראות איך היא מתכוונת להקשיח את התקנות ואת האכיפה עליהן. אם זה לא ילך, הוא מתכוון להמשיך ביוזמת החקיקה גם בלי תמיכה של כלל הקואליציה. "בסך הכל, הצעת החוק עברה בקריאה טרומית", הוא מסביר. "יש תמיכה רחבה של חברי-כנסת, אני מאמין שהחוק יכול לעבור".

במקביל מטפל שר המשפטים, דניאל פרידמן, שאגב מתנגד לחוק, בצורך ליידע עצורים שהם יכולים לבקש את אי פרסום שמם. בתקנות, שהותקנו כבר לפני ארבע שנים אך נתקעו בסבך הביורוקרטיה, נאמר כי בכל מתקן בו תבצע המשטרה חקירה, ייתלו שלטים בארבע שפות בהם יוסבר כי הנחקר רשאי לבקש את אי פרסום שמו ודבר חקירתו.

המערכת בינתיים בהמתנה, ועד שהתקשורת לא תתחיל להשתמש בעט מתוצרת אתיקה ובמצלמה מחברת 'נורמות ראויות', ראוי להתייחס בסקפטיות לכותרות הענק בדבר "המבוקש מספר אחת" ו"ראש הכנופיה" שנעצרו. כי התקשורת, יש לזכור, חיה מסנסציות. ואם אין כאלה בנמצא, היא דואגת לייצר אותן.

ofralax@gmail.com