גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 275ראשיהפצה

עושה בושות אצל בוש - דעות

ליונית לוי, מגישת החדשות של ערוץ 2, היו הרבה הזדמנויות לשאול את נשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש, שאלות שמבטאות את האינטרס הישראלי. אבל היא כנראה מגוייסת לטובת צד אחר.
10/01/08, 14:23
אליקים העצני

כחלק מן ההרעשה הארטילרית לריכוך השטח לפני הביקור, שידר הערוץ השני של הטלוויזיה ראיון עם בוש. את תשומת לבי בראיון לא משכו הרפליקות השדופות של הנשיא, שמישהו מאנשי קונדוליזה שינן לו, כי אם דווקא דבריה ושפת גופה של המראיינת, הפרימדונה של הערוץ, יונית לוי.

בראיונות של עיתונאים עם ראשי מדינות יש מידה של דרך ארץ, אבל העיתונאי תמיד שומר על מסגרת שליחותו, לדלות ולהפיק למען ציבורו מידע מועיל על המרואיין – מי הוא ומה כוונותיו. לא כך הגברת לוי, ששימשה כלי קיבול פסיבי בלבד להעברת הסוכריות המורעלות שבוש ביקש להאכיל בהן את קהל הצופים היהודים בישראל. לא היו לה שאלות חוקרות, בוחנות, מבקרות, אל הנשיא בוש. היו לה רק שאלות מדריכות והערות מחויכות של הזדהות, חנופה והתרפסות, עד כדי כך שנעשה לא נעים להסתכל. ראו על לוי שהיא ממש עולה על גדותיה מרוממות המעמד, כולה אושר וחיוכים והרכנות ראש וחיינדלאך, כאילו שכחה את תפקידה – להוציא מג'ורג דבליו מה הוא רוצה מאיתנו בעצם, לשם מה גוררת אותו לכאן האחיתופלית שלו, ואלו גזירות הוא בא להסוות מאחורי גינוני כבוד ואמרי שפר. הרי לא סרקוזי הוא זה שבא עם אהבתו החדשה לירח דבש בארמונות לוקסור. נשיא כושל הוא זה, שבארצו נחשב "למי שהיה", והוא מבקש לקרוע אותנו ואת ארצנו כדי להשיג לעצמו, בערוב ימי שלטונו, "הצלחה" כלשהי – "למען ההיסטוריה".


בראיון עם בוש, ייצגה לוי בהצלחה רבה את ישראל הפוסט-ציונית, השופעת ידידות ואהבה לאויביה ולמתנגדיה, זו שמסריה זרים ומנוכרים למרבית המכרעת של בני עמה, שנותרה דבקה בעקרונות ובערכים "המיושנים"
יונית לוי היא מגישת חדשות רצינית, סופר-מקצועית ודעתנית, קורקטית ואפילו מעט יבשה ומקמצת בגילויי רגשות. מה קרה לה? האם זו סתם התבטלות פרובינציאלית והסתנוורות מן הברק הזוהר "של העולם הגדול"? אבל ישראל אינה פרובינציה, היא במרכז ההוויה הבינלאומית מיום היווסדה. מדינאי חוץ ועיתונאי חוץ גודשים אותה כל ימות השנה. ישראלים רבים נוסעים הרבה בעולם, מדברים כמה שפות. אלינו באים, גם מארצות המערב, ללמוד ולהרחיב אופקים בתחומי מדע, רפואה, צבא, חקלאות ואפילו מוזיקה, לפעמים גם תרבות!

אין מנוס מן המסקנה שההתבטלות העצמית והקבלה הכנועה של תכתיבים נוכריים שתולות עמוק בתרבות הפוליטית של השמאל בישראל, שבתקשורת הישראלית אין מקום פנוי ממנו, תרבות משרתים של וואסל וגרורה, של מדינה שמזמן חדלה להיות עצמאית. זו אולי הסיבה מדוע יונית לוי ושמעון שיפר ונחום ברנע, "רואי פני הנשיא" ערב רדתו אלינו, אינם מסוגלים להעלות שאלות נוקבות, לא כל שכן שאלות של תהייה וספק, ושלא לדבר כלל על מחלוקת או כפירה. והרי זה, ורק זה, הוא תפקידם האמיתי! הם אינם נערים-שליחים של מסע יחסי ציבור מטעם מעצמה זרה, שבאחריותם להציג כ"ידיד" אדם שתפקידו להוציא מידינו את כל מה שאויבינו לא הצליחו לחלץ מאיתנו בכל המלחמות.

בראיון עם יונית, סיפק לה בוש כמה פעמים הזדמנויות להנחתה, אבל היא ריחפה אי שם על ענני הכבוד. למשל: בוש התפאר שכשם שנכנס למשרתו, כך הוא עתיד לצאת ממנה: נאמן לכל עקרונותיו. והיא לא שאלה מה דעתו, אפוא, על שני המנהיגים הישראלים שרון ואולמרט, שהוא משבחם כל כך וששינו את עקרונותיהם מן הקצה אל הקצה. ואשר לעקרונות, היש עיקרון חשוב מן הכתוב ב"בייבל", שהאלוהים נתן את הארץ הזאת לעם ישראל? בת עמו של האולד-טסטמנט לא זכרה, ברגע המכריע, את "הפרט הקטן" הזה?

ועוד דוגמה: הנשיא השתפך כיצד בביקורו הקודם ראו עיניו בפליאה ובהשתאות, מבעד לחלון הקינג-דייוויד, את הזריחה הזהובה מעל לעיר העתיקה של ירושלים. ולא עלה על דעתה של הצעירה הזאת, בת הארץ, יהודיה חניכת הציונות, להשחיל שאלה, הערה, הרהור: "ואת העיר הזאת, עיר הקודש, אתה מבקש לקחת מאיתנו?!".

ועוד: בוש אינו נלאה מלספר בכל הזדמנות בעיניים מצועפות – וכמובן גם בראיון עם יונית – כיצד טס במסוק, בלוויית אריאל שרון, מעל ל"ווסט בנק", ושרון הצביע לו על ההתנחלויות ועל חשיבותן. ואת זה הנשיא אוהב להגיש תמיד כשפניו עוטות ארשת פילוסופית, איך הזמן משתנה ואיך שרון – וישראל – התהפכו... מדוע לא העירה כאן לוי למיסטר פרזידנט, שבדיוק להפך: הטילים על שדרות מוכיחים שצדק דווקא שרון ההוא, הקודם, וגורלה של שדרות מצפה לתל-אביב, אם ישראל תאכל את התבשיל שהוא נוסע כעת כדי לדחוף לתוך גרונה.

אבל איך נצפה ממנה שתביע את מה שכנראה היא בכלל אינה חושבת? אולי בוש וקונדוליזה והמדינה הפלשתינית על הקו הירוק וירושלים ערבית ויהודה ושומרון "יודנריין" הם גם "החזון" שלה ושל שולחיה?

אם כן, חטאתי כלפי הגברת לוי, בהאשימי אותה בחוסר מקצועיות. להפך: היא ייצגה בהצלחה רבה את ישראל הפוסט-ציונית, השופעת ידידות ואהבה לאויביה ולמתנגדיה, זו שמסריה זרים ומנוכרים למרבית המכרעת של בני עמה, שנותרה דבקה בעקרונות ובערכים "המיושנים" שמימים ימימה.

הוא אשר אמרנו: הראיון עם בוש היה מעניין, אך לא בזכות המרואיין. בגלל המראיינת.

***
כמו שהאמריקנים אומרים

גדולתה של אנאפוליס היתה ב"חלון ההזדמנויות", כמו שאומרים האמריקנים, אשר נפתח לפתע בפנינו לכריית ברית עם הפת"ח המתון, שוחר השלום ודו-הקיום, נגד ארגוני הטרור והחמאס בראשם, ובד בבד גם להתחבר עם כל המדינות הערביות המתונות, ובראשן ערב הסעודית בכבודה ובעצמה, בחזית אחת בראשות אמריקה, מול איראן. אלא שכיוון ש"אין ארוחות חינם", כמו שאומרים האמריקנים, הרי "בסוף היום", כמו שאומרים האמריקנים, נאלצנו לשלם ולתת להם את ירושלים ואת יו"ש ואת ההתנחלויות, ולקבל מהם את הפליטים, מפני ש"זה המשחק היחיד בעיר". כמו שאומרים האמריקנים. אבל איזה משחק הוא זה?

בינתיים התברר שאמריקה יצאה מן המשחק נגד איראן, תחת חיפוי של מסך עשן בצורת דו"ח ארגוני הביון, לפיו איראן בכלל חזרה בתשובה מן הפצצה הגרעינית. ובינתיים ערב הסעודית מתנכרת לאבו מאזן ומתחברת דווקא עם החמאס, ולאחרונה אף אילצה את מצרים להכניס לרצועה מפקדי טרור שחזרו מאימונים מתקדמים באיראן וגם מנהיגי חמאס שחזרו עם מזוודות מלאות בכסף. ובכלל, סעודיה מהדקת קשרים עם איראן, וכל "החזית הערבית המתונה" התאדתה כפאטה מורגנה. "אין ארוחות חינם"? אבל אדוני הנשיא, האם בטקסס משלמים גם כשלא מקבלים ארוחה?

ובינתיים נרצחו עידו זולדן, דוד רובין ואחיקם עמיחי הי"ד על-ידי אנשי פת"ח, וביניהם חברים באותם מנגנוני הביטחון של אבו מאזן, שזה עתה אולמרט סיפק להם אלפי רובי סער ומיליוני כדורים. ובינתיים אנשים מן הכוח הזה ניסו להתנקש בחייו של אולמרט בדרכו ליריחו, למפגש "שלום" עם הבוס שלהם. ובינתיים איש המשמר האישי של ראש צוות המשא ומתן ל"שלום", אבו-עלא, נתגלה כעוסק בלילה בטרור, ונהרג לאחר שירה על צה"ל. ובינתיים, בפעולה האחרונה בשכם, טרוריסטים שנתפסו היו מן הפת"ח של אבו-מאזן. ואפילו מתוך הרצועה, הנשלטת על-ידי החמאס, לפחות מחצית מן הטילים והפצמ"רים משוגרים אלינו על-ידי הפת"ח.

ומפי דובריו של "השותף לשלום", ומכלי התקשורת שלו, בוקעים יומיום האשמות, עלילות והשמצות נגד ישראל-של-אולמרט ונגד צה"ל. לאחרונה הם טענו, בשיא החוצפה, שישראל, בפעולתה האחרונה בשכם, חשפה מעבדות לחמרי נפץ ולטילי קסאם, ועצרה מחבלים מסוכנים שהתכוננו לפגע בישראל, אך ורק כדי לשלול מכוחות הביטחון הפלשתינים את ההזדמנות לעשות בדיוק את הפעולה הזאת בעצמם. הם ביקשו להוכיח שהם שווים משהו, ואנחנו פעלנו מתוך כוונה זדונית להוכיח שהם אינם שווים כלום. חטפנו מהם את המצווה!

ועם ישראל העייף, המותש, המבולבל והמדוכדך, שלקחו ממנו את הגאווה הלאומית, את הביטחון העצמי ואת האמונה בצדקת דרכו – כבר חסר אונים לפתוח את פיו כדי לסתום את הפיות המרושעים, המטופשים והמפגרים שהפיקו את הבדיה הפרימיטיבית הזאת. 

כאילו ההיסטוריה חוזרת, רק שהפעם זו קונדוליזה שגוזזת את שבע המחלפות מראשו של שמשון, והיא האומרת לו: "פלשתינים עליך, שמשון", עם ההמשך הידוע: "ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו ויורידו אותו עזתה ויאסרוהו בנחושתיים, ויהי טוחן בבית האסורים".

האם כבר גזזו את מחלפותינו או שבינתיים רק מכינים את המספריים? האם עינינו אינן רואות מפני שכבר ניקרו אותן? וכשאנחנו טוחנים היום לעזה – דלק, חשמל, מצרכים חיוניים, שירותים בנקאיים, העברות כספיות, שיווק תוצרת חקלאית ועוד מעט אלפי מחבלים משוחררים – האם זה עדיין מרצוננו, או שמא כבר מתוך בית האסורים?

***
בוש טוען שהוא איש התנ"ך. החמצנו את ההזדמנות לשאול אותו.