גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 275ראשיהפצה

חיי קודש בזכות עצמם - דעות

10/01/08, 14:23
הרב יהודה אריה

תגובה לחוברת של הרב אלי סדן

אפתח בברכת ישר כוח לרב אלי סדן על החוברת "קריאת כיוון לציונות הדתית". החוברת עוסקת בשאלה שמעסיקה את כולם. היא כתובה בשפה ברורה ונעימה ורצופה בדברי תורה. יש בה הרבה אמפתיה גם כלפי אלה שיש להם שאלות קשות על יחסינו למדינה. יש בה עידוד וחיזוק שמאוד חשובים באווירה המדוכדכת שנקלענו אליה עכשיו.

תמצית דברי הרב סדן

הרב אלי סדן טוען שכבר לפני כמה דורות אנו נדרשים להיענות להכרח הפנימי שדוחף את עם ישראל לקום לתחייה. תקומה זו משמעותה יציאה מהבונקר החם והמוגן של ד' אמות של הלכה אל עיסוק בכל תחומי החיים, כראוי לעם שעניינו לחיות חיי קודש בתוך מציאות ארצית מלאה. לו היו אנשי תורה נדרשים לצו שמימי זה ומשתלבים בעשייה ובהנהגה היה מצבנו היום אחר לגמרי, משלא עשו כן נתפשה ההנהגה על ידי אחרים. חמור מזה, נוצרה תחושה עמוקה שכאילו יש סתירה בין חיי קודש לחיי חול. החמצה זו היא השורש לכל המחלות בימינו. ממנה נובע הניכור לקודש טשטוש הזהות היהודית וכל התוצאות הנוראות שאנו רואים בזמנינו.

תפקידינו גם היום להמשיך ולהשלים המשימה להשתלב בכל התחומים צבא, משטרה, אומנות ומדע מתוך יראת שמים, וכך לחבר קודש וחול וככל שנקדים כן ייטב. אל נתייאש בכוחנו לעשות זאת, מסיים הרב סדן.

ומכאן ואילך דברינו:   
    
"הלא החצי ממך והלאה"
       
זכורני שיחה מלפני שנים רבות של הרב סדן בה טען שכדי לעזור למצוקות הדור צריך להבין טוב את השאלות שמטרידות אותו, דבר זה למד הוא ממאמר הדור עמוד ראשון.

הרב סדן מניח שהשאלה העמוקה שמעסיקה את כולם היא האם אפשר לחבר את התורה עם החיים. זו הסיבה שהביאה להתרחקות של הציבור החילוני מן התורה והאמונה, מכיוון שהעריך שאלו מפריעים לבניין החיים האישיים והציבוריים. ומחמת ניכור זה הגיעו בסופו של דבר לנסיגה מהדרך הציונית ומזה נולדו הנסיגות המחפירות משטחי ארץ ישראל.

לנו אין הדבר ברור כלל. לו יצויר שמה שהיה חסר הוא האפשרות של החיבור בין קודש לחול, הרי שההתיישבות בגוש קטיף היא המענה המוצלח שאפשר לעלות על הדעת. היו שם תורה, חקלאות, תעשיה, יחסים טובים בין דתיים וחילונים ותרומה משמעותית לביטחון מקרב הנוער. כל זה לא עזר. אדרבא נראה שדווקא המודל המוצלח של גוש קטיף הוא הוא שעורר התנגדות כל כך קשה. במילים אחרות לא בגלל שלא הצלחנו לחבר בין קודש וחול הגענו לעוינות כל כך עמוקה, אלא דווקא בגלל שהצלחנו לחבר בין קודש וחול נולדה טינה כזו. הרעיון שהרב סדן טוען שהוא יביא מזור לכל תחלואי החברה הוא עצמו הרעיון השנוא והמפחיד ביותר.
 
זו הסיבה שהנוער שלנו עומד נדהם. לתומו חשב שהתרומה שלנו למדינה בכל כך הרבה תחומים תעורר הערכה והזדהות. בייחוד בשנים האחרונות עלתה באופן משמעותי התרומה שלנו בתחום הביטחון והרב סדן עצמו יש לו חלק נכבד בזה. והתרומה היא גם במסגרת הצבא וגם במסגרת אזרחית של ההתיישבות בספר. תרומה שהייתה אמורה לעורר מחדש את האמון בתורת ישראל, בראות האנשים הגידולים היפים שהיא מצמיחה. מה שהיה אמור לעורר הזדהות ותמיכה בהתיישבות עצמה-המפעל הכי משמעותי של הציונות הדתית בעשרות השנים האחרונות-גרם לניכור ושנאה. ודווקא בזמן כזה קמים ומחריבים ישובים פורחים, והיד נטויה גם על ישובים אחרים,ללא שום טעם הגיוני למהלך כזה. הלא דבר הוא.
עם כל הקושי שבדבר, צריך להודות שכנראה הצמיחה של גאולת ישראל לא הולכת בכיוון הליניארי הפשוט. בניין חול, צמיחת הקודש בצידו, גילוי של החול בהכרחיות הקודש שלו, הקודש כנשמת החול.

הרינו כדוד המלך שעשה הכול כדי להתחבר עם שאול. היה שר צבאו המוצלח, המנגן לפניו בשעות של עצבות, חתן בתו, וכל זה לא עורר אלא קנאה. בצער גדול יוצאים יהונתן ודוד אל השדה. שם מודיע יהונתן לדוד "הלא החצי ממך והלאה", דהיינו: הדברים לא יתנהלו לפי מה שחשבנו וציפינו בציורינו, אלא החצי ממך והלאה, ומעכשיו נעו מעגלותיה לא תדע. ורק הבטחה פנימית סודית ישנה וקיימת בין דוד ויונתן "ד' יהיה ביני ובינך ובין זרעי ובין זרעך עד עולם".

מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח

הרב סדן מניח שכאשר תתברר האפשרות המליאה של החיבור בין קודש וחול יעורר הדבר לתשובה כללית. הוא נשמע מסתייג מהפעולות הישירות להחזרה בתשובה וטוען העיקר שאנחנו נחזור בתשובה כלומר נגלה בעצמנו החיבור בין העולמות, וזה ממילא יפעל את השינוי.
 
איננו יכולים להסכים לקביעה זו. הרב סדן מניח שאם יתברר לאדם שהאמונה מאפשרת את ההשלמה והחיבור הנכון של כל האידיאלים אז ישוב אליה. אנחנו טוענים שרק אם יחוש האדם שהוא מוכן לוותר על כל האידיאלים שלו בשביל האמונה אז ישוב בתשובה.  פרופסור אמנון רובינשטיין יחזור בתשובה לא כאשר יתברר לו שיש אפשרות לחבר בין קודש וחול, אלא כאשר יחוש את מה שחש אדם הראשון שאמר "את קולך שמעתי בגן ואירא כי עירום אנוכי ואחבא" או כאשר ירגיש ש"אם אסק שמים שם אתה ואציע שאול הנך". רק כאשר יעמוד אדם ויבין שאין לו טעם בשום דבר מבלעדי השם, שהוא מוכן מפני עוזו וגודלו לשכוח כל התחכמויותיו. כאשר ירגיש אדם שהחיים מאבדים את משמעותם ללא הדביקות בד', עד כדי שיהיה מואס בחייו ממש, רק אז ישוב בתשובה.

אחרי שהאדם יהיה מוכן למסור את עצמו לגמרי כאברהם בשעת העקידה או אז יטעם טעם קרבת ד' שהוא יקר מכל תענוגים, אז יקבלו כל הכוחות וכל הרעיונות את ערכם המחודש. לאנשים שוודאות האמונה תשוב להאיר בקרבם, שיצליחו לחזור לתומת ילדותם האישית והלאומית, יועיל מפעלו של הרב סדן וחבריו, לתת להם כלים איך להגשים האמונה בחיים.
אבל הוודאות עצמה לא משם ייקחו.

חיים של אמצעי וחיים של תכלית    
   
בדבריו של הרב סדן שעלינו להוכיח שיש אפשרות לחבר התורה עם החיים יש טעם של חיים אמצעיים כאילו כל מה שעלינו לפעול הוא כדי להראות ש... אין הפעולות רצויות מצד עצמן, אין צורך שהן יתאימו לשרש נשמתו של הפועל אותן. גם אם נבין את דבריו באופן פנימי (כראוי לדבריו) נראה, שיש כאן מהלך ארוך שכל השלבים מביאים אל תכליתו האחרונה, אבל לשלבים אין ערך מצד עצמן. אנו מאמינים שהגיע הזמן להשתחרר מהנהגה לפיה כל הזמן עושים מעשים שערכם לא מונח בעצמם, ולהתחיל לאמץ מבט יותר פנימי בו לכל דבר יש ערך מצד עצמו. ריבונו של עולם יגמור בעדינו, שכאשר אנו נפעל את הפעולות שהן הכי אמיתיות לנו, יתגלגל מזה מהלך שלם שהוא רצוי.

איננו מסכימים שאדם צריך לסכן את חייו הרוחניים כדי להוכיח שאפשר לחבר קודש וחול. אם יש לו הכרח של פרנסה, או אפילו הכרח נפשי של כישרון וסיפוק שהוא יכול למצוא בעולם החול, או צורך של הכלל שהוא מסוגל למלא, אזי ילך ויעשה, וכשיכוון כל מעשיו לשם שמים, ממילא יזכה לחבר בין קודש לחול. דווקא ההכרח הפשוט לעסוק באותם עניינים של חול ייתן לו הסיעתא דשמיא למצוא בכל מקום את השי"ת, ומתוך כך לאחד קודש וחול. אבל ההכרח המלאכותי של "להוכיח שאפשר" לא נראה שיוליד הצלחה גדולה.

ביקורת זו קשורה לביקורת בסעיף הקודם שם רמזנו שאפילו האמונה עצמה עלולה להופיע כמשרתת את החיים, כְּזו שצריכה להוכיח שדווקא על פיה ייבנו החיים בצורה הטובה ביותר. ואין הדבר כן, לאמונה יש ערך מצד עצמה, כל חפצים לא ישוו בה וגם אם היה צריך לוותר על הכול בשבילה, היינו עושים כן. ודווקא יחס כזה לאמונה יכול לתת ערך עצמי לכל הדברים שבעולם ויכול ליתן למחזיקיה חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם.
     
עת שערי רצון

אפשר להמשיל את דבריו של הרב אלי סדן לאדם שהולך בדרך וישנם הרבה קשיים, והוא מחזק את הרוח של האנשים לא להתייאש ולהמשיך לצעוד בסוף נגיע. אנחנו חושבים שאין הפתרון בהליכה באותה הדרך, צריכים אנו להיכנס בשער ולהגיע למקום חדש. אנו עומדים לפני השער בשפלות רוח ובחרדה אך גם בצפייה גדולה. אם עד עכשיו כל התורה והתפילה והמצוות שלנו, היו טבולים בטעם של העשייה, של ההתיישבות, של החלק שלנו בתקומת ישראל, עכשיו צריכים הם להיות מטרה לעצמם. צריכים אנו לעלות ממדרגת החכמה למדרגת הרצון, בו יש ערך לדברים מצד עצמם. ישמח לב מבקשי ד', בעצם הבקשה ישמחו, אנשים שימצאו בתוכם מחדש את הרצון הבריא להתקרב אל ד', לא יוכלו לחשוב על אוצר יקר מזה.

אוצר זה דווקא הוא שייתן חיות מחודשת לערכים כמו התיישבות, חקלאות, לאומיות וצבא שכל כך אבדו את חיוניותם.