גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 276ראשיהפצה

'על דעת עצמי' - על דעת עצמי

17/01/08, 14:07
אבי סגל

ממשלת ישראל ביתנו

בניגוד לקוראי מדור זה, כותבו עדיין לא יודע אם מפלגת ישראל-ביתנו פרשה השבוע מהקואליציה או לא. אוף, אני מקווה שהיא עדיין שם, מאוד-מאוד מקווה. למרות שאביגדור ליברמן הוא השר האסטרטגי במשך די הרבה זמן, האיום האיראני עדיין לא הוסר מעלינו, וזה אומר שעל ליברמן להישאר בממשלה. אם ליברמן יפרוש, זה אומר שאיראן יכולה להמשיך לפתח את הגרעין בשקט, ואני כבר לא מדבר על הקסאמים שייפלו עלינו, הפער החברתי שיתרחב והאלימות שתגדל. אם ישראל ביתנו פרשה או תעשה זאת בקרוב, אפשר להתחיל להתכונן לאחרית הימים. 

רוחות חדשות בחדשות

למגישי חדשות מבט החדשים שלום.

אף שבאופן אישי לא ארבה לפקוד את הופעותיכם המשותפות מטעמים של אנטנה מנותקת, המינוי שלכם מעורר בי קורת רוח ותקווה גדולה לעתיד. ובצד איחולי ההצלחה, אני מבקש גם להציע לכם עזרה מקצועית. כמי שהתנסה בהגשה בחידון פורים של הישיבה התיכונית עד שהועף מהבמה בבושת פנים, אנסה להסביר מה עליכם לעשות כדי לפתח קריירת הגשה ארוכה יותר.

מגיש חדשות צריך להיות בן בית מקובל בכל בתי ישראל. לפיכך, עליכם להיות אנשים נעימים ומעוררי אמפתיה ולא קרירים ומתנשאים. חזות פניכם אמורה לתאום את האייטם המשודר: פרצוף של פיגוע המוני יש לשמור לפיגועים המוניים בלבד, אך גם עליצות יתר מאיימת על הצופה.

עליכם להיות אינטליגנטים מהצופים, ואולי גם מרוב המרואיינים, אך לא להפגין את עודף חוכמתכם בכל רגע נתון. ובניגוד למה שמטפטפים לכם הקולגות, דעתנות יתר טלוויזיונית אינה מעלה. הבעה בלתי מבוקרת של עמדותיכם הפוליטיות תהווה חוסר מקצועיות ותעצבן לפחות מחצית מהצופים. גם הבוסים שלכם עשוים להתעצבן, אלא אם דעותיכם יהיו שמאלניות.

והעיקר – נסו להיות טבעיים. אל תרבו בשימוש בקלישאות, ואל תזלזלו ביכולת של הצופים לקלוט את המשחק המוגזם שלכם, לדעת אם יש ביניכם כימיה או לא, ואם אתם באמת מיודדים עם הכתב המדיני או עם החזאית. ובמילים אחרות: נסו להיות קצת שונים מכל מגישי החדשות שהופיעו על מרקעינו בשנים האחרונות.

מוצארט לא היה זקן

גם אם הייתי כותב מסה מנומקת בעד תוכנית ההתנתקות, לא הייתי סופג מנת חרפות כפי שספגתי השבוע בעקבות הביקורת שלי על תחנת הרדיו 'כל המוסיקה'. למען האמת, לא ספגתי חרפות כלל – אני פשוט נוטה להקצין עניינים כדי לחדד את הנושא, וכך גם נהגתי בשבוע שעבר בכתיבה על המוסיקה הקלאסית. למרבה הצער, היו קוראים שהתאמצו לשכנע אותי כי מוסיקה קלאסית זו אמנות נשגבה. אין צורך, חברים, אני יודע. אני יודע גם שהמוסיקה הקלאסית כוללת יצירות בנות זמננו, ושבטהובן לא היה מלחין גרוע כל כך ('אוברייטד' הוא מונח הולם יותר, לדעתי). קצת ניפחתי, ובכך גרמתי למבקריי להתנפח מולי במתקפת-נגד.

אם להיות הוגנים, עשיתי להם עבודה קלה. במדור מהשבוע שעבר נפלו מספר שגיאות מביכות, תולדה של תחקיר חובבני המבוסס על האזנה אקראית ולא רציפה שלי לתחנה. אז כן, יש ב'כל המוסיקה' גם ג'ז ומוסיקת עמים, חידון וחדשות מוסיקה ואפילו הקראות של שירה. כשאני חושב על זה, אני מבין כי טעיתי כמעט בכל מה שכתבתי, וכי הטור היה בסך הכול די מטופש. קורה, אני מתנצל. ולמרות הכול, מבקריי פספסו את הנקודה החשובה באמת, ובה איני חוזר בי – לפחות עד השבוע הבא.

אקדים ואציין, כי גם אם תקראו את מדורי הקודם מהסוף להתחלה, לא תמצאו בו המלצה לסגור את התחנה ולפתוח במקומה מגדל דירות. ההפך הוא הנכון: אני מצטרף לקריאה להצלת 'כל המוסיקה', ולפתיחת עוד שלוש תחנות רדיו כמותה, ולו בגלל הידיעה כי התקציב (והתדר) שייחסך לא ייתרם למטרות נעלות יותר. אלא שקצת מאסתי בהצטרפות האופנתית לכל ענייני התרבות, האמנות, מיגור העוני וטיפוח ההגדרה העצמית של הפלשתינים. לא די ביללות על מצב האמנות – יש לעשות הכול כדי להפוך אותה לרלוונטית, ואז אולי לא יהיה על מה ליילל.

סוכני המוסיקה הקלאסית צריכים לחשוב לשם מה הם בכלל קיימים – האם כדי לחכות עד שאחרוני מאזיניהם יגיעו ל-120 שנה ואז לקבור אותם יחד עם המוסיקה הקלאסית עצמה, או למשוך לעולמם גם את הצעירים יותר, חובבי התרבות והאמנות, אלה שילכו לשמוע את היידן בהיכל התרבות אבל לא יוותרו בשבילו על ורדה רזיאל-ז'קונט (ע"ע).

האזנה ל'כל המוסיקה' מבהירה כיצד רואים אנשי התחנה את תפקידה. זהות המגישים, צורת ההגשה המיושנת, הדיבור האיטי והמונוטוני והקורקטיות של קטעי הקישור – כל אלה כאילו מניפים מולנו שלט מאיר עיניים: אין כניסה למי שטרם הגיע לגיל הפנסיה. אפילו בתזמורת הפילהרמונית שלנו כבר הכירו בצורך להחניף לדור הצעיר עם ה'קונצרט בג'ינס' ודומיו. אבל ב'כל המוסיקה' עדיין חושבים שההגשה היבשושית היא חלק מהאמנות הנשגבה. אני לא קורא לשלב מערכוני סטנד אפ בין היצירות (ובעצם...) ובוודאי אין להביא לתחנה את המגישות המג-ניבות של גלגל"צ. רק משהו קצת פחות מעונב ומרדים. גם כך היצירות עצמן דורשות מאמץ, ריכוז וערנות יתר.

אולי קצת הגזמתי עם הדרישה לסנן יצירות גרועות ולשנות את המינון המוסיקלי. לא שאני מתנגד לתוספת פסקולים ומיוזיקלס לרפרטואר – לטעמי, ובר אינו מלחין חשוב יותר מאנדרו לויד וובר – אבל הבעיה העיקרית אינה ביצירות עצמן אלא במסגרת המאובנת שבתוכה הן משודרות. הישארותה של 'כל המוסיקה' במגדל השן היא זו שמקרבת את קיצה המצער, בעוד דווקא אני, הנבער מדעת וחובב המיינסטרים הדלוח של הפופ, מחפש דרך להציל אותה.

יודע את מקומי

אם יום אחד ישאלו אותי – במסגרת שאלון מורחב או מקוצר כלשהו – מה הייתי עושה אם לא הייתי מתפרנס מכתיבה, יש לי כבר תשובה מוכנה: אני באמת לא מתפרנס מהכתיבה. זוהי הגרסה המתחכמת, אבל יש לי גם תשובה אמיתית יותר: אם לא הכתיבה, מן הסתם הייתי הופך לפסיכולוג או פסיכותרפיסט. קודם כל כי אני אוהב לדעת שיש אנשים אומללים יותר ממני. ומלבד זאת, אתם יודעים... ספה במשרד, מה רע?

אולי זאת הסיבה שאני נהנה להאזין לעתים לתוכניתה הרדיופונית של ורדה רזיאל-ז'קונט. נו, התוכנית הזאת עם העצות הפסיכולוגיות בסגנון: "הבחור שכתב לי כי הוא סובל מתחושה של דז'ה-וו – תכתוב לי שוב מחר, בסדר?" רזיאל-ז'קונט היא אשת רדיו מרתקת, וסיפוריהם של המאזינים מרתקים לא פחות. אבל מה שבאמת מושך אותי בתוכנית – זו ההשלכה שאני עושה ממנה על עצמי. כל בעיה שמעלים המאזינים, כל אבחון של ורדה, גורם לי לתהות אם לא עליתי במקרה על משהו חדש הנוגע גם לחיי.

"את צריכה ללכת לסדנה ליחסים" אומרת ורדה למישהי, ואני תוהה אם זה לא יעזור גם לי. "אולי אתה סובל מהפרעת קשב וריכוז?" אומרת הפסיכולוגית למאזין אחר, ואני מיד חושב: עלי ללכת ולהיבדק במרפאת קשב. "אתה סובל כנראה ממאניה-דיפרסיה", מאבחנת הז'קונט באוזני מאזין נוסף, ואני קופץ משמחה: בטח גם אני סובל מזה! ומיד נכנס לדיכאון עמוק כי אולי אני טועה.

וכך אני ממשיך לנסות ולשדרג את חיי דרך הקשיים והטרגדיות בחייהם של אנשים אחרים. כי הנה, גם אני סובל מבעיות בקריירה, ובגידול הילדים, וביחסים עם האנושות כולה. גם לי יש שיגעונות ואובססיות, ביישנות ואהבה עצמית מוגזמת, וגם אני חולם על כדור קסם קטן שיסדר לי את המוח והחיים לפני שאספיק להגיד 'זיגמונד פרויד'. לרגע אחד גם אני שותף לאשליה כאילו בעיות עשויות להיפתר במחי תוכנית רדיו, אבל למעשה, מכל התובנות של ורדה – רק אחת נותרת אצלי בזיכרון מדי תוכנית: "אתה סמרטוט!"

בעיני רוחי אני כבר רואה את תגובות הקוראים: פסיכי כמוך באמת מתאים ללימודי פסיכולוגיה. אני רוצה להבהיר כאן נקודה אחת – אין לי שום בעיה נפשית. מקסימום קצת מחסור בשעות שינה, אבל זה רק בגלל שהדובי שלי העיר אותי באמצע הלילה.