גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 276ראשיהפצה

"אני אישה קונפורמיסטית" - בגליון השבוע

העיתונאים השחיזו את עטיהם נגדה, המצלמות ארבו בפתח ביתה יום ולילה והיא אף זכתה לכינוי "האישה המפלצתית" ● לריסה טרימבובלר-עמית מתראיינת לראשונה מאז שהיתה לאם בנו של יגאל עמיר, רוצח ראש הממשלה.
17/01/08, 14:07
חגית רוטנברג

ינון-אליה-שלום עמיר הוא תינוק חייכן. עיניו השחורות וגוון הזית של עורו מזכירים מאוד את אביו. "לדעתי הוא דומה מאוד ליגאל", אומרת אמו, לריסה טרימבובלר-עמיר, ומביטה בו באהבה. "אני מאוד שמחה שיש מישהו שדומה לו, למרות שיגאל היה אוהב אותו בכל מקרה. ואין לזה שום קשר לאידיאולוגיה", היא מסייגת, "תינוק זה דבר כל כך חשוב, ובשביל יגאל זה הילד הראשון והיחיד שלו. הוא שמח בו פשוט בתור אבא".


"זה היה ממש מפחיד, כמעט הרגו אותנו", היא משחזרת רגעי החרדה שחוותה בדרך הקצרה שהיתה צריכה לעבור עם התינוק מפתח הרכב עד לשערי הכלא. "המשטרה נערכה להפגנות המוניות של השמאל מול הכלא, בעקבות הקריאות שנשמעו בכיכר רבין בערב הקודם. בפועל, היתה כמובן רק הפגנה עלובה של שלושים איש"
לשאלה האם בנו הבכור של יגאל עמיר אכן יהיה גם בנו היחיד, משיבה לריסה בחיוך מלווה באנחה: "זה שהילד הראשון נולד עם כל התנאים הקשים מסביב – זה פשוט נס. לא תיארתי לעצמי איך אסתדר לבד עם התינוק בתוך כל הבלגן שנוצר, איך אמלא תפקיד של אם חד-הורית, במירכאות כפולות כמובן, אבל ברוך ה'. אם יהיה לנו עוד ילד או ילדה – ברור שזה אושר גדול בשבילנו, למרות שזה יהיה מאוד קשה. עד כמה שזה תלוי בנו – אנחנו רוצים עוד ילדים".

ינון-אליה משתף פעולה בקלות עם הניסיונות לרכוש את תשומת לבו, ואנחנו מוציאות ממנו עוד חיוך ועוד אחד. העובדה שהוא עומד ככל הנראה לגדול ללא אב, פרט לביקורים של שעתיים בחודש, לא מפרה בשלב זה את שלוותו. אבל בתור מי שהפך מרגע לידתו, ואף קודם לכך, לתינוק המושמץ ביותר בישראל, נראה שזה לא יהיה הקושי היחיד עמו הוא עומד להתמודד. רק עכשיו, חודשיים וחצי אחרי שהגיח לאוויר העולם, מצליחה אמו, לריסה טרימבובלר-עמיר, להתחיל לנהל שגרת חיים שקטה בדירתה הצנועה בשכונת רמות בירושלים, ללא אֵימתם של גדודי צלמים ועיתונאים האורבים ליד פתח דלתה יום ולילה. זו גם הסיבה שהיא מסרבת להתיר לנו לצלם את ינון-אליה. היא לא רוצה לתת לצלמים איזושהי סיבה לחזור לכאן.

התינוק הכי מושמץ

לריסה מקבלת אותנו במאור פנים, ובקולה העדין, המתובל במבטא רוסי קל, מציעה משהו לשתות. כמי שמנהלת את משק הבית לבדה בשנים האחרונות, היא מטפסת על כיסא במיומנות, מוציאה כוסות מהארון, מרתיחה מים בקומקום, והכל ביד אחת. בידה השנייה היא אוחזת בינון-אליה. "זה בסדר, אני כבר רגילה", היא מסרבת להצעה לעזרה. בבית גרים גם ארבעת ילדיה מנישואיה הקודמים, הגדולה ביותר משרתת בשירות לאומי והקטנה לומדת בכיתה א'.

הזיכרונות מטקס ברית המילה המתוקשר עד אֵימה של ינון-אליה עדיין טריים במוחה של טרימבובלר-עמיר. היא זוכרת היטב את רגעי החרדה ממש שחוותה בדרך הקצרה שהיתה צריכה לעבור עם התינוק מפתח הרכב עד לשערי הכלא. "זה היה ממש מפחיד, כמעט הרגו אותנו", היא משחזרת את אותן דקות. "המשטרה נערכה להפגנות המוניות של השמאל מול הכלא, בעקבות הקריאות שנשמעו בכיכר רבין בערב הקודם. בפועל, היתה כמובן רק הפגנה עלובה של שלושים איש, אבל בכל זאת לא הצלחתי לצאת מהאוטו. כל פעם שניסינו לפתוח את הדלת, המוני צלמים הסתערו ופשוט ניסו להיכנס פנימה.

בסוף באו מג"בניקים, והקיפו אותנו בטבעת מסביב. החזקתי את הסל-קל עם התינוק. פחדתי שחס וחלילה אפיל אותו, ובסיטואציה הזו זה יכול היה לקרות. זה היה נורא מפחיד. כל הברית רק התאוששתי מהחוויה הזו".

היא נדהמת כל פעם מחדש מעוצמת השנאה שמגלה הממסד ביחס לבעלה ומשפחתו, ומספרת כי הברית התקיימה באוהל מיוחד שהקים השב"ס לצורך האירוע במתחם הכלא. "הם אמרו שהם חוששים שמקום הברית יהפוך בעתיד למוקד עלייה לרגל, לכן הקימו אוהל מיוחד, ומיד אחרי הברית הרסו אותו. זה פשוט לא נורמלי", היא אומרת בפליאה.
  
בטקס ברית המילה עצמו נכחו מספר מצומצם של אנשים, והאב הטרי הורשה להשתתף בו במשך 20 דקות בלבד. "המפגש הראשון של יגאל עם התינוק היה מאוד מרגש. כולם בכו, אפילו חלק מהסוהרים. הבת הגדולה שלי אמרה בגאווה שחוץ ממני ומיגאל, היא היתה היחידה שלא בכתה".

מתקפת עיתונאים וצלמים


עיתונאים ועורכים התחרו במציאת הכינוי הנתעב ביותר ליולדת ולבנה. העיתונאי אהרון ברנע כינה אותה בשם "אישה מפלצתית". פעם אחת בלבד הגישה טרימבובלר-עמיר תביעת דיבה, נגד גיא מרוז ו'מעריב'. המשפט הסתיים בהתנצלותם של העיתון ומרוז, אולם לגבי תשלום פיצויים הצביעה השופטת על בעיה: "היא פסקה לטובתנו, אבל אמרה שלהכריח אותם לשלם לי פיצוי זו תהיה עבורם טראומה, כאילו הם משלמים לרוצח"
לרגע המרגש הזה בחייה של משפחת עמיר קדמו תשעה חודשים של רדיפה תקשורתית בלתי פוסקת. עם היוודע דבר נפילתו של תאריך הלידה המשוער על יום הזיכרון ליצחק רבין ז"ל, רף דברי השטנה הגיע לשיאים חדשים. טרימבובלר-עמיר אומרת כי ידעה בשלב מוקדם את תאריך הלידה המשוער, ודווקא יגאל הוא זה שהסב את תשומת לבה לכך שבתאריך הנקוב יחול גם יום השנה לרצח. "בבית-החולים הציעו לי להקדים את תאריך הלידה, אם זה מפחיד אותי ללדת ביום השנה. אמרתי להם: 'לכתחילה לא הייתי מכוונת לתאריך הזה, אבל מצד שני, אני לא מקדימה את התאריך מחשש של מה יגידו'.

"כשהילד לא נולד בתאריך המשוער, האשימו אותנו שכיוונו לעשות את הברית ביום השנה. אם זה כך, מגיע לנו פרס נובל על כך שאנחנו הראשונים בעולם שהצליחו לכוון תאריך בצורה כל כך מדויקת", היא מגחכת ומבטלת את ההאשמות האבסורדיות בעיניה. "האמת היא שאנחנו עשינו את כל המאמצים כדי שהילד הזה ייוולד. אם זה היה תלוי בנו, הוא היה נולד מוקדם יותר".

כשנודעה סמיכות התאריכים של הברית ויום השנה, לא עברה בראש בכל זאת איזושהי מחשבה?

"הכל משמיים. אני לא עוסקת בפרשנויות", היא עונה קצרות.

החל מיום השנה האחרון לרצח רבין ועד ליום הלידה, התמקמו גדודי הצלמים מתחת לחלונה של טרימבובלר-עמיר, אורבים לרגע צאתה לבית-החולים. "הם פשוט הקימו פה משמרת, ואני בדרך כלל לא יוצאת החוצה. ביום שישי התקשרה אליי מישהי מ'מעריב', ואמרה שהם לא רוצים להפריע פה בשבת כי זה אזור דתי, אז אולי אוכל לצאת, יצלמו אותי וילכו. הסכמתי, והם צילמו והלכו. ביום ראשון בבוקר יצאתי לבדיקה בבית-החולים, ושוב אני רואה אותם מחכים לי. אמרתי: 'צילמתם אותי כבר ביום שישי, לא השתניתי מאז'. הם אמרו שזו הוראה של העורך, ואחד מהם הוסיף: 'אנחנו כבר משפחה אחת...'".

גם ההחלטה באיזה בית-חולים ללדת לקחה בחשבון את המרדף התקשורתי. "חשבתי ללדת בבית-חולים שאליו לא יגיעו, אבל בסוף אמרתי שאני לא אתרוצץ בין בתי-חולים ואשחק לפי הכללים שלהם. ממילא הם רבּים ואני לבד".

על בית-החולים 'ביקור חולים', שם ילדה, יש לה רק מחמאות. מחנה הצלמים המאולתר שהוקם מחוצה לו היה מאויש 24 שעות, אך לא נחל הישגים עיתונאיים של ממש. "הם היו מאה אחוז בסדר. לא נתנו לאף אחד להיכנס ולא הוציאו כלום לתקשורת, למרות שממילא כך צריך לנהוג לפי החוק".

מרגע צאתו של התינוק מבית-החולים, התהדקה טבעת עדשות המצלמה סביב טרימבובלר-עמיר, בניסיון להשיג ולו צילום מרחוק של הרך הנולד. "את יכולה לתאר לך תמונה כזו: אני נוסעת במכונית עם התינוק, ובמקביל אלינו נוסע מישהו על אופנוע. ביד אחת הוא נוהג, ובשנייה הוא מחזיק את המצלמה ממש על שמשת המכונית. בסוף אנחנו רואים אותו עם חיוך רחב כזה של 'הצלחתי!'. האדם הזה היה מוכן לסכן את חייו בשביל לצלם אותנו".

אבל לא רק צלמים רדפו את משפחת עמיר הצעירה. עיתונאים ועורכים השחיזו את מקלדותיהם והתחרו במציאת הכינוי הנתעב ביותר ליולדת ולבנה. הגדיל לעשות העיתונאי אהרון ברנע, מנחה העצרת בכיכר רבין, שכינה אותה בשם "אישה מפלצתית".

את נפגעת מההתבטאויות הללו?

"ברור שזה מפריע. אילו היינו במצב אחר, הייתי תובעת את ברנע. אבל אני לא במצב שאני יכולה להילחם".

פעם אחת בלבד הגישה טרימבובלר-עמיר תביעת דיבה, נגד גיא מרוז ו'מעריב', וגם זה רק בזכות עו"ד יעקב מנקין שדחף אותה לכך. המשפט הסתיים בהתנצלותם של העיתון ומרוז, אולם לגבי תשלום פיצויים הצביעה השופטת על בעיה: "היא פסקה לטובתנו, אבל אמרה שלהכריח אותם לשלם לי פיצוי זו תהיה עבורם טראומה, כאילו הם משלמים לרוצח. לכן קבעה שסכום הפיצויים ייתרם לצדקה".

לבסוף הוחלט כי מחצית מהסכום תקבל טרימבובלר-עמיר, ותחליט לאן לתרום אותו, ומחצית יחליט מרוז לאן לתרום. מרוז ו'מעריב' החליטו, באופן מתריס למדי, לתרום את הסכום ל'מרכז רבין'. "אני רק ביקשתי מהם שיכתבו בפירוש שלי אין שום קשר לתרומה הזו", מבהירה טרימבובלר-עמיר.

כך הכל התחיל


"השמאל הרחיק לכת עם כל ההאשמות, הימין התחיל עם התנצלויות, והיחיד שנותר נורמלי היה יגאל עמיר, שלקח על עצמו את כל האחריות ולא ניסה להטיל אותה על אנשים אחרים. רצו לשמוע ממנו שפעל תחת הסתה או לחץ של רבנים. אם היה מודה בכך, זה היה ללא ספק מפחית מהשנאה כלפיו ומהתנאים הקשים שהושם בהם, אבל זה לא נכון שרבנים אמרו לו דבר כזה. הוא אמר שקיבל את ההחלטה על דעת עצמו"
למרות הניסיון לצייר אותה כאישיות הזויה משהו, טרימבובלר-עמיר היא אישה עתירת תארים: כבר כשעלתה לארץ, בגל העלייה הגדול מברית-המועצות, היתה בעלת תואר שני בביולוגיה. בארץ החליטה לעשות הסבה למדעי הרוח, וכתבה את עבודת הדוקטורט שלה במחשבת ישראל בנושא פילוסופיה ריאלית של ימי הביניים. במקביל עסקה גם בכתיבה ספרותית. היא עבדה כמרצה וכעורכת מדעית של קורסים באוניברסיטה הפתוחה. "כמובן, בפעם הראשונה שנודע שאני הולכת לבקר את יגאל עמיר בכלא, הוחלט לא להאריך את החוזה שלי כמרצה". כיום מקור פרנסתה הוא עריכה מדעית, תרגומים ועוד, והיא נהנית מיתרון העבודה מהבית.

"הכל התחיל מרצון לעזור", משחזרת טרימבובלר-עמיר את יצירת הקשר הראשונית עם יגאל עמיר. "אבל בסוף לא היה ברור מי עוזר למי. התפתחה ידידות של ממש". אווירת הדמוניזציה, הציד והתחושה שכולם נגד איש אחד, היא מתארת, הביאו אותה להתחיל בהתכתבות עם עמיר. "הרדיפה נגדו הגיעה לממדים לא נורמליים. השמאל הרחיק לכת עם כל ההאשמות, הימין התחיל עם התנצלויות, והיחיד שנותר נורמלי היה יגאל עמיר, שלקח על עצמו את כל האחריות ולא ניסה להטיל אותה על אנשים אחרים. רצו לשמוע ממנו שפעל תחת הסתה או לחץ של רבנים. אם היה מודה בכך, זה היה ללא ספק מפחית מהשנאה כלפיו ומהתנאים הקשים שהושם בהם, אבל זה לא נכון שרבנים אמרו לו דבר כזה. הוא אמר שקיבל את ההחלטה על דעת עצמו".

האם מאחורי הקשר הזה לא היה רצון למשוך תשומת לב או להתריס נגד החברה?

לריסה מנידה בראשה לשלילה, ומכחישה את הפקפוקים בכנות רגשותיה כלפי עמיר: "אני באופי שלי מאוד קונפורמיסטית. אומנם גם ברוסיה השתתפתי במאבקים ובסיוע לאסירים פוליטיים, אבל אני לא איזו פעילה וגיבורה גדולה. אבל פה ראיתי מציאות בלתי נסבלת של יצירת תנאים אכזריים נגד אדם אחד, שאף אחד לא תומך בו והוא מחזיק מעמד ולוקח על עצמו את כל האחריות. הרגשתי שהמצב כל כך בלתי הגיוני, שאו שאני חיה בבית משוגעים או שאני השתגעתי. זה גרם לי לחרוג ממנהגי ולהיות אקטיבית". בהמשך, היא אומרת, גיליתי שעוד אנשים תמכו ביגאל אבל שתקו.

"טענו כל מיני שטויות", ממשיכה טרימבובלר-עמיר להכחיש את ההלעזות אודות הקשר עם יגאל עמיר, "אבל לי היה חשוב שמצאתי בן זוג. זו היתה ההחלטה הכי קשה שקיבלתי בחיים שלי. לא ידעתי מה צפוי לי, אך ברור שלא חיים קלים. אבל בתחושה פנימית הרגשתי שאין לי ברירה, לא אוכל אחרת".

את מודה שזו היתה החלטה קשה. את חושבת על הרווח מול ההפסד בהחלטה הזו?

"לא שייך לדבר פה ברווח והפסד. זו לא עסקה. לשנינו היתה תחושה שמצאנו בן זוג, ולא כל אחד זוכה למצוא את בן הזוג שלו. זה אושר גדול, ואני מודה על כך לקב"ה. ברור שהייתי מעדיפה להכיר את בן זוגי בתנאים אחרים. זה מאוד לא קל, אבל ברוך ה' על זה".

ההחלטה על הגירושין מבעלך הראשון היתה תוצאה של הקשר עם יגאל עמיר?

"כשהייתי נשואה לא היה שמץ רעיון שזה הולך בכיוון הזה. גם אחרי שהתגרשנו, זה לא בא מיד. הגירושין לא היו קשורים, אבל הקשר עם יגאל עזר לי מאוד בזמן המשבר. ההחלטה להתחתן באה אחרי שלוש-ארבע שנים של ביקורים אצלו בכלא. זו היתה היכרות של כמה שנים, והיא היתה עמוקה יותר דווקא בגלל שהכרתי אדם שמתפקד בתנאי לחץ, במצב חירום. זה מצב מיוחד שמאפשר להכיר את האדם יותר לעומק".

גם ילדיה של טרימבובלר-עמיר הגיעו מדי פעם לביקורים אצלו, ולדבריה נטווה בין הילדים לבין בן זוגה המיועד קשר משמעותי, כך שהנישואין עמו התקבלו אצלם בעין יפה. "יש לו גישה מדהימה לילדים. הם לא היו מדברים על פוליטיקה, והיחסים ביניהם היו טובים. לא פעם קרה שהבנות סיפרו לו משהו אישי לפני שסיפרו אותו לי". אגב, הקשר הטוב בין הילדים לבעלה הראשון נמשך במקביל עד היום, כך שהיא אינה חוששת מכך שילדיה גדלים ללא אב.

"אני מקווה שהוא ישתחרר בסוף"


מה דעתך על תיאוריות הקונספירציה?"על ברי חמיש אני יכולה להגיד רק דברים לא טובים. הוא אומר הרבה שטויות, והוא לא רציני. אבל זה שיש שאלות וסתירות ברורות בגרסה הרשמית, זה ברור כשמש. מה שעוד ברור הוא שחצי מדינה יודעת שיש סתירות, ואף אחד לא נוקף אצבע כדי לחקור אותן. לבודדים שמנסים לא מאפשרים גישה למסמכים"
את השנים שחלפו מאז נישאה לעמיר, מעבירה טרימבובלר-עמיר בהיטלטלות בין התקוות לבין המציאות. על-פי הצעת החוק שהוגשה שוב לאחרונה וצפויה לעבור ברוב קולות, יעביר בעלה את שנותיו בכלא עד אחרון ימיו. על-פי ההצעה, שנתפרה במיוחד עבור מידותיו של יגאל עמיר, רוצחי ראש ממשלה לא יזכו לחנינה עולמית.

"הכל משמיים", משיבה רעייתו לשאלה כיצד היא מתמודדת עם המחשבה של חיים בגפה לצמיתות, "הם חושבים שרק הם קובעים. אני חיה עם התקווה שהוא ישתחרר בסוף. ברור שאני צריכה להיות מוכנה שחס וחלילה זה לא יקרה ואצטרך לחיות לבד שנים רבות, אם לא לתמיד. התכוננתי לכך מההתחלה, ואני מקווה שבע"ה יהיה לי כוח לזה. אבל", היא חוזרת ומדגישה, "הם לא אלה שקובעים".

במשך 11 שנים ישב עמיר בבידוד מוחלט. לפני כשנה הועבר לאגף הפרדה בכלא רימונים שבצפון. גם באגף זה מדובר בתנאי מחיה קשים, עם מינימום תקשורת אנושית והגבלות חמורות הכוללות גם איסור לתלות את תמונות יקיריו על הקיר בתאו. את הימים הוא מעביר בעיקר בלימודי קודש בספרים שנשלחים אליו. פעמיים בחודש הוא זכאי לביקור פתוח, ואז מגיעה לריסה עם התינוק. אולם הנסיעה הארוכה וההמתנה בתור בכלא, שבפעם האחרונה ארכה ארבע שעות, מקשה עליה את ההגעה. היא משתדלת להגיע לפחות פעם בחודש.

איך משפיעה על בעלך השהייה משך שנים ארוכות בבידוד?

"הוא אדם מאוד חזק. אני כבר הרבה שנים בקשר איתו, ועד עכשיו אני מתפלאת ולא מבינה איך הוא מחזיק מעמד. הוא אדם מאוד מאמין, וכנראה זה מה שמחזיק אותו. אין לי הסבר אחר. הם עשו הכל כדי לשגע אותו, אמרו שלא חשבו שישרוד מנטאלית בתנאים הללו, וברוך ה'".

טרימבובלר-עמיר מספרת באירוניה על רב-המחבלים מרואן ברגותי, שהתלונן באוזני משלחת ח"כים שביקרה אצלו לאחרונה על כך שאפילו יגאל עמיר מקבל תנאים טובים יותר משלו. "הוא אמר שליגאל יש טלפון נייד, שהוא מקבל ספרים, שהוא משתחרר לברית. ברגותי עצמו עומד להשתחרר עוד מעט, אז הוא מתלונן על התנאים של יגאל? הוא מתראיין כל שני וחמישי מהכלא, יש לו שם ממש משרד יחסי ציבור בתא. את יגאל אפשר לראיין אם מגישים בקשה לבית-משפט. אבל אף אחד לא רוצה, כולם מפחדים מה יגידו. שואלים אותי מה הוא חושב ומה הוא אומר, אבל אני עונה שאני לא הדוברת שלו. מי שרוצה, שילך לראיין אותו". 

הימין לא עומד לימיננו 


לפני כשנתיים ניסתה טרימבובלר-עמיר להגיש בקשה לבית-המשפט לקבל את צילום הרנטגן של רבין – מסמך רפואי שלא נחשף במשפט נגד בעלה, ויכול לשפוך אור על שאלת הכדור השלישי ועוד. עורכי הדין שפנתה אליהם סירבו, בזה אחר זה, להגיש את הבקשה. "הם אמרו שאם ייצגו את יגאל עמיר בעניין הזה, זו תהיה סוף הקריירה שלהם. אם חס וחלילה הם יזכו – אף שופט לא ילך לקראתם"
בנקודה זו מבקשת טרימבובלר-עמיר להזכיר גם את חגי עמיר, אחיו של יגאל, המרצה גם הוא עונש מאסר בן 16 שנים בתנאי כליאה קשים. על 16 השנים נוספה שנת מאסר שנגזרה עליו בשל התבטאות שהוצאה מהקשרה, לדבריה: "היו לו בעיות בטלפון, אז הוא אמר לסוהר בצחוק: 'מה אתה קופץ? כאילו שאני יכול להרוג את שרון בטלפון אחד'. ועל זה האשימו אותו כאילו הוא מנסה להתנקש בשרון". בקרוב אמור חגי להתייצב בפני ועדת שליש, לאחר שהוועדה הקודמת לא אישרה את הקדמת שחרורו. "זה אבסורד. לפי הקריטריונים שלהם, אין לו דם על הידיים. ברור שהוא יושב בכלא רק כי הוא אח של יגאל".  
   
את מרגישה שיש אפליה בין בעלך, שלא זוכה לשום אפשרות לחנינה, לבין המחבלים שמשתחררים ללא קושי?
"אין לי כוח אפילו לדבר על זה", היא נאנחת. "כולם מבינים עד כמה זה מגוחך שמצד אחד משחררים מחבלים ומצד שני מעבירים חוק כזה. לא רק שאף אחד לא מוחה נגד זה, אלא שאפילו ח"כים מהימין מצביעים בעד. בהצבעה האחרונה, כשהחוק עבר בקריאה טרומית, כולם הצביעו בעד, כולל אורלב, אלון והנדל. רק אורי אריאל נמנע".

אגב כך מתרעמת טרימבובלר-עמיר על הקמפיין שניהל לדבריה ח"כ אלון נגד בעלה בטענה שגרם לימין נזק גדול. "אין מילים. זו פשוט בושה וחרפה. הוא מצא בו את האויב העיקרי, וזה להיות גיבור על חלשים. הרי אפילו נגד המחבלים הכי אכזריים הוא לא יתבטא כך, זה לא פוליטיקלי קורקט. אבל על יגאל עמיר אפשר לומר הכל, זו דרך למצוא חן בעיני הממסד".

את לא חושבת שבעלך גרם לימין נזק במעשה שלו?

"זה מסוג הטענות שקל לטעון אותן במצבים מסוימים, במיוחד כשאי אפשר לנמק. אני רוצה שיסבירו לי מה הנזק שגרם, ומה היה קורה אחרת אלמלא הרצח. מדהים שאפילו לגבי ההתנתקות, עשר שנים אחרי, עדיין יש כאלה שמאשימים אותו. זה נורא נוח. ומה עם כל מחנה הימין?"

הרצח החליש את כוח ההרתעה של הימין, ולכן זה משפיע לטווח ארוך.

"אני זוכרת את ההפגנה בכיכר ציון עם התמונה של רבין במדי אס-אס. אני זוכרת איך האשימו את נתניהו ואיך הוא לא הפסיק להתנצל. במה הוא היה אשם? הרגשתי שכל האפקט של ההפגנה הענקית היטשטש מול התמונה הזו של רבין. הימין תמיד ימצא על מה להתנצל. גם אילולא הרצח, דפוס התגובה של הימין היה תמיד זהה – הם מרגישים את עצמם מסכנים ורוצים למצוא חן בעיני היריב. כך היה בימית, וכך היה בהתנתקות".

את מזדהה עם מעשה הרצח של בעלך?

טרימבובלר-עמיר כועסת על עצם השאלה. "בשיחה נורמלית אין לשאלה כזו מקום. הם תמיד שואלים אותי את זה בצורה מניפולטיבית, כדי להאשים אותי בתמיכה ברצח. זו לא שאלה כדי לשאול, אלא כדי להאשים. לא עשיתי משהו שאני צריכה להצטדק עליו".  

מה דעתך על תיאוריות הקונספירציה?

"על ברי חמיש אני יכולה להגיד רק דברים לא טובים. הוא אומר הרבה שטויות, והוא לא רציני. אבל זה שיש שאלות וסתירות ברורות בגרסה הרשמית, זה ברור כשמש. מה שעוד ברור הוא שחצי מדינה יודעת שיש סתירות, ואף אחד לא נוקף אצבע כדי לחקור אותן. לבודדים שמנסים לא מאפשרים גישה למסמכים".

לפני כשנתיים ניסתה טרימבובלר-עמיר להגיש בקשה לבית-המשפט לקבל את צילום הרנטגן של רבין – מסמך רפואי שלא נחשף במשפט נגד בעלה, ויכול לשפוך אור על שאלת הכדור השלישי ועוד. עורכי הדין שפנתה אליהם סירבו, בזה אחר זה, להגיש את הבקשה. "הם אמרו שאם ייצגו את יגאל עמיר בעניין הזה, זו תהיה סוף הקריירה שלהם. אם חס וחלילה הם יזכו – אף שופט לא ילך לקראתם".

היא קובלת על האדישות והפסיביות בהן לוקה הציבור, שמעדיף להשאיר את גילוי האמת בפרשת הרצח לשיחות סלון סביב יום השנה, במקום להרים את הכפפה ולחקור את הדברים לעומק. לדעתה, גילוי האמת, אם אכן יתברר שהגרסה הרשמית היא שקרית, יביא תועלת למעמדו של מחנה הימין כולו: "כל השנים הללו הימין נמצא במעמד נחות. אילו היה מתברר שהגרסה הרשמית היא שקר, זו היתה מכה רצינית לכל האנשים שקשורים לשקרים הללו. אבל אנשים בתרדמת, הם מחכים שהקסאם יגיע אליהם הביתה, ואז יהיה מאוחר מדי. ככל שעוברות השנים, נהיה קשה יותר לחשוף את האמת".