גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 276ראשיהפצה

חידת הל"ה באור חדש - בגליון השבוע

יובל אור נשא את כאבו של אביו, שהתייסר על כך שנשאר בחיים כשחבריו נפלו בקרב הגבורה של לוחמי הל"ה, במערכה על גוש עציון.
17/01/08, 14:07
יפה גולדשטיין

עשרות שנים נשא יובל אור בתוכו את סיפורה של שיירת הל"ה, חי ורוחש קולות נפץ ושריקות כדורים ומראות של חיים צעירים ותקוות שנגדעו באִבן. רק לאחרונה, בתום שבע שנות חקירה של אותו קרב הרואי ממנו ניצל אביו, יגאל בוטרימוביץ, שהיה בן אותה מחלקה, הצליח לקיים איזשהו נדר שנדר בינו לבינו לפני שנים: לחקור ולתעד את סיפור הל"ה בסרט.

ואכן, היום, בדיוק במלאות שישים שנים לנפילת הל"ה, בד' בשבט, ניתן לצפות בסרטו 'אגדת הל"ה', שהפיק בשיתוף עם רעייתו אודט ובסיוע קרובי משפחות החללים. הסרט מגולל את סיפורה של מחלקת ההר שיצאה להחיש עזרה לגוש עציון הנצור במלחמת השחרור, הותקפה בדרך, נלחמה עד מות אחרון הלוחמים ועד אחרון הכדורים שבנשק.

יובל אור בוחן את הקרב שהפך למיתוס צבאי גם אצל הערבים תוך התעלמות מאגדה נוספת, לפיה מי שהסגיר את החלקה להמון הכנופיות הערביות היה רועה ערבי זקן שהל"ה פגשו בדרך, ומפאת עיקרון טוהר הנשק, החליטו להסתכן ולשחררו, והסוף המר ידוע.

"נדרתי נדר לספר על הקרב"

כידוע, אנשים ששרדו בנס אסון ממשיכים מנקודה זו את חייהם, בתחושת אשם כבדה כלפי הנספים. אביו של אור, שלא הורשה לצאת אל המלחמה משום שנשקו לא הגיע מירושלים, ובמקום לא היה כל נשק חלופי, אכן נשא כל ימיו את המטען הכבד הזה של האשמה: "אבי אמר לא פעם שחייו ניתנו לו במתנה", הוא מספר. "הוא חי בתחושת אשמה שלוּ התעקש עוד יותר להשיג נשק ולצאת, אולי היה עוזר לחבר'ה להתגבר...".

יובל אור (56), בוגר תואר בפסיכולוגיה וקולנוען החי עם משפחתו באילת, הוא  היום בגיל בו היה אביו יגאל כשנפטר מהתקף לב, לפני עשרים שנים. כשאתה משוחח איתו, התחושה שעולה היא שהמטען הזה, של תחושת אשמה כלפי החללים על כך ששרד, עבר בכל כובד משקלו מאביו אליו, אל יובל שעדיין לא נולד אז.

"נדרתי שכמה שאוכל, אסייע שהסיפור לא יישכח", הוא אומר. זה לא נדר שהוא נדר לעצמו בשל התחייבות ומתוך תחושה שמצפים ממנו, אלא זה משהו שהיה חייב לעצמו. אולי מעצם העובדה שהישרדותו הנִסית של אביו, שניצל מהקרב הנורא הזה, היא שהעניקה למעשה, גם לו עצמו, את חייו. אור יצא לתחקיר שמטרתו היתה לפצח את חידת הקרב האחרון של הל"ה, ממנו לא נותרה נפש חיה לספר איך התחולל הקרב, ומה עבר על האנשים עד אז.

משך למעלה מעשרים שנים טעינו במיקום גבעת הקרב האחרון של הל"ה, כשהסברה היתה שהמקום נמצא מעבר לגבול, בצד הירדני, בעוד שגבעת הקרב נמצאה בתחומי הקו הירוק. רק בשנת 1971, כהימיש שדוגין, מפקד משטרת חברון בתקופת נפילת גוש עציון, הגיע לביקור בישראל, התבררה לראשונה טעות זו.

התחקיר בעקבות הל"ה והחיפוש אחר כל מי שידע משהו על הקרב האחרון הפך למסע גדול. בידו של אור היה הרבה יותר מקצה חוט. היו עדויות וחקירות צבאיות, והיו עדויות מכלי ראשון קרוב מאוד – אביו שלו, יגאל – על מה שקדם ליציאה לקרב.

מחלקת ההר, אליה השתייך אביו, ישבה במעלה החמישה. המחלקה, שמנתה ארבעים איש, קיבלה הוראה לצאת לתגבר את גוש עציון הנצור, לאחר שהותקף על-ידי כוח ערבי מאורגן. ההתקפה אומנם נהדפה בעוז והערבים ספגו אבידות רבות, אך בגוש עציון ידעו שזו רק שאלה של זמן שההתקפה תתחדש, ושהם זקוקים בדחיפות לתגבורת של כוח אדם, ציוד רפואי, ציוד קשר, נשק ותחמושת.

במעלה ההר, ללא מכשיר קשר

יוחנן בן יעקב הוא יליד כפר-עציון דאז וחבר כפר-עציון של היום, וגם האחראי על היחידות הקדם-צבאיות, איש בית-ספר שדה וחוקר הל"ה. במאמר ארוך שפרסם, כתב כי ההוראה לצאת כשיירה לתגבור גוש עציון כנראה התקבלה לאחר שמרבית החבר'ה חזרו מסיור בן שלושים שעות בסביבת רמאללה, והספיקו לנוח רק כמה שעות.

הם הגיעו להרטוב, הסמוכה לבית-שמש, משם היו אמורים לטפס לגוש עציון, לגובה 750 מטרים, בלי מכשיר קשר. ברוח אותם ימים, לא רבים הביעו התנגדות. רק אחד מהם, יצחק הלוי, הביע את חששותיו. אך המפקד, דני מס, ביטל אותם לאור דחיפות המשימה.

המחלקה יצאה לכיוון גוש עציון, למרות שכאמור לא היה בידיה מכשיר קשר. היציאה התעכבה, והם יצאו מאוחר מדי, טעו בדרך, והחליטו לחזור לירושלים, בהבנה שיסכנו את עצמם כשהם קרובים לשעות האור ועדיין רחוקים מאוד מגוש עציון. הם התמקמו בסמינר בית-הכרם, שם התארגנו מחדש.

הירושלמים שבהם הלכו לישון בבית. האחרים לנו באולם הספורט בסמינר.  בינתיים העלה אליהם המ"פ אלי סלע, שכינויו היה "רעננה", סייר המתמצא במסלול אלטרנטיבי. זאת כיוון שבהתאם למדיניות ששררה, נהגו שלא לצעוד פעמיים באותה דרך, מחשש להתגלות.

גם הפעם יצאו מאוחר מהתכנון. במסדר כבר התברר שלשני לוחמים, יגאל בוטרימוביץ ובחור שמאוחר יותר ייהרג בקרב על הקסטל, לא הגיע הנשק. בוטרימוביץ התעקש לצאת, וביקש ממפקד אזור הרטוב, רפאל (היום בן למעלה מתשעים),  נשק. רפאל פתח את הסליק, והראה לו שהסליק ריק מנשק.

הם יצאו 38 במקום ארבעים. כבר בתחילה נקע אחד מהמחלקה, ישראל גפני, את רגלו. כשהתברר שאינו מסוגל להמשיך, הורה דני מס לגפני לחזור עם החובש שנשא אותו, כשאליהם הצמיד את אורי גולדשטיין (כיום גביש) לצורך גיבוי ואבטחה. כשחזרו השלושה, שוב ניסה יגאל לקבל את נשקם כדי להצטרף לל"ה. אבל כאן שוב התערב הגורל, והמפקד רפאל פקד על אבי להישאר בהרטוב".

מכתב הלוחם נכתב בהמשכים

הסרט משלב ראיונות עם המג"ד, המ"פ אלי סלע "רעננה", יוחנן בן יעקב ואחרים, עם קטעים מומחזים המשחזרים את אירועי שני הלילות שקדמו לנפילת המחלקה.

לאורך הסרט מופיע צעיר בכובע גרב, שרוב הסצינות מתעסק בנשקו או מנסה לשווא להשלים מכתב לא גמור למשפחתו – מכתב שנכתב כבר כמה חודשים. דרך עיניו מסופר הסיפור בתוך התרחשותו, כביכול. כך הוא מביע את רחמיו על השלושה שצריכים להיפרד מהביטחון הגדול שמעניקה המחלקה, ולמצוא את הדרך חזרה, בתוך סביבה המוקפת כפרים ערביים, ובלי גיבוי רב. בין היתר, הוא מבטא את התפעלותם של הלוחמים מכמות הנשק שהופקד בידיהם על-מנת שיועבר ללוחמי גוש עציון: ארבעה ברנים (תתי-מקלע דאז), בשעה שבכל ירושלים רבתי לא היו יותר מעשרה ברנים, ו-800 כדורים לכל בחור. ללמדך עד כמה נחשב גוש עציון, ועד כמה היו מוכנים להשקיע בתגבורו, כשירושלים עצמה סבלה ממחסור בנשק ובתחמושת.

על-פי עדות הערבים, התגלתה המחלקה על-ידי רועה ערבי שרץ להודיע בכפר צוריף, הסמוך לכפר-עציון. הקצין הסקוטי, היימיש דוגין, לעומת זאת, דיווח שמוקדם בבוקר הגיעו לכפר שתי נשים מקוששות זרדים שהעידו על השיירה הישראלית. ייתכן שהמחלקה נתקלה הן ברועה והן בנשים. מכל מקום, טוען יוחנן בן יעקב, לא סבירה האגדה לפיה נתקלו הל"ה בערבי זקן ושחררו אותו לאחר ויכוח על טוהר הנשק ומוסר הלחימה; כיוון שהנסיבות לא אפשרו לקיים, בתנאי לילה ובסביבה עוינת, דיון כזה.

הם התגלו כחמישה קילומטרים מהגוש, אבל עמוק בשטח האויב. הערבים הוזעקו בשיטת ה'פזעא': מעבירים את השמועה מכפר לכפר, ולוחמים חמושים מגיעים לא רק מהסביבה, אלא גם משכם, מבאר-שבע, מחברון ומשבט התעמרה של הבדואים בנגב.

הל"ה לא נסוגו, אלא המשיכו לטפס, מקיימים כמה עקרונות מקודשים של הלוחמה שלהם, כמו: לא נסוגים בקרב, לא נופלים בידי אויב ולא מפקירים פצועים. במקום נסיגה, ניסו להגיע להר סנסן הגבוה והשולט בשטח, בתקווה ליתרון גובה ועל-מנת להרוויח זמן.

אבל לא היה להם סיכוי. טבעת הערבים התהדקה סביבם במהירות, והם נלחמו עד הכדור האחרון. אחדים מהם, ששרדו אחרי שגמרו את התחמושת, אחזו באבן כדי להשיב מלחמה, וכך נתגלו. מעדות הבריטים התברר שהחובש הספיק לטפל בכמה פצועים לפני שנהרג בעצמו. כמה זמן לחמו? מה חשבו? מה הספיקו לומר זה לזה? על כך אפשר רק להעלות השערות.

במשטרת חברון התקבלה ידיעה על קרבות. הקצין הבריטי יצא לשטח, לראות במו עיניו את מה שסופר על הקרב, אותו קרב שהצליח להשביע, גם רק זמנית, את התאווה הרצחנית של הכנופיות הערביות. הקרב התחדש, עד שגוש עציון נפל. 
בהלוויה עמדו החיילים הבריטים כמסומרים למקומם, בהבליגם על התרגשותם. אחד השייח'ים הבדואים מהנגב, שמסר עדות, אמר: "מי שנגזר עליו למות – לפחות יזכה למות כשם שמתו גיבורי חַיִל אלו".

להיכן נעלמו הפתקים?

מה בעצם לקח לכם שבע שנים, הרי העדים היחידים שיכלו לשפוך אור על הפרשה כבר נחקרו, ובשטח, ככל הידוע, לא נמצאו עדויות חדשות?

"משך חמש שנים רק ראיינו, אודט ואני, כל מי שהיה קשור בדרך זו או אחרת בל"ה. החל מהנשיא לשעבר יצחק נבון, ששירת איתם תקופת מה בש"י, וכלה בעייזר וייצמן, אז טייס שטס עם הטייס אלי אייל לחפש בהרים את המחלקה שהיתה אמורה להגיע לכפר-עציון, בוששה להגיע, ואף לא חזרה. ראיינו רבים וטובים אחרים, ביניהם אלמנתו ואחיו של הבמאי מיכה אבני ז"ל, שעשה בשנות השבעים סרט שמעולם לא הוקרן על הפרשה. קיבלנו ממנו חומרים לסרט שלנו. 

"הספקתי לראיין, לפני שלוש שנים, גם את גולדשטיין (גביש), בדיוק לפני שנפטר. הם שחזרו את המסע חזרה להרטוב. איש לא קינא בהם, שהרי הם נותרו בודדים באזור מוקף כפרים ערביים. להישאר עם המחלקה נראה אז בחשכת הלילה, הרבה יותר בטוח".

מה למעשה ציפיתם שיחדשו לכם?

"כל השנים הללו ניסינו לפצח חידות שונות סביב הסיפור האמיתי, עד שהתברר שלא ממש הצלחנו בכך, ונותרנו עם סרט זיכרון שממחיש את המיוחד בסיפור. בין היתר, חיפשנו אנשים שהיו קשורים לדוגין, הקצין הסקוטי שהיה בשעתו מפקד משטרת חברון.

"כשדוגין הגיע לביקור בארץ, בתחילת שנות השבעים, יוחנן בן יעקב פגש אותו. דוגין סיפר לו שאחרי שהגיע לשטח, אסף בשדה הקרב 15 עד 17 פתקאות מגואלות בדם, שסבר שהן מעין צוואות או פתקים שהנופלים השאירו לבני משפחותיהם. הוא סיפר שאת הפתקים מסר למשטרת חברון.

"איש לא יודע מה עלה בגורלם של הפתקים הללו. אולי נמסרו לסוכנות היהודית ושם נעלמו. החלטנו לנסוע לסקוטלנד, בעקבות דוגין, שידענו שהיה אדם דתי, אוהב תנ"ך ואוהב ישראל מושבע".

אודט ויובל אור הרחיקו עד פתח ביתו של דוגן באדינבורו שבסקוטלנד. דוגין, מסתבר, לא פשט למעשה את מדיו גם לאחר ימי המנדט. הוא נהג להסתובב מחופש לערבי, נעלם לתקופות ארוכות כששימש סוכן חשאי של הוד מלכותה, ובמסגרת מעקב אחר פושע בינלאומי נרצח, בגיל צעיר יחסית, על ספינה מול חופי גיברלטר.

באדינבורו יצרו בני הזוג קשר עם היחיד מאחיו של דוגין שנותר בחיים, וגם פגשו חברים שלו, ביניהם פרד, חברו הטוב ביותר, כיום קשיש בן 102. בין היתר, הגיעו גם לכומר של דוגין בכנסייה בה ערכו את המיסה של האשכבה לפני שריפת גופתו של דוגין. הם ניסו לתחקר את אחיינו של דוגין, כדי שיחפש "אולי הפתקים שמורים באיזו פינה במרתף או בעליית הגג. אבל לא העלינו דבר".

הם הגיעו לארכיונים של הצבא, הבולשת והמשטרה הבריטית באוקספורד, בבריסטול ובלונדון, בניסיון לחפש בתיקים האישיים של אנשים ששימשו שוטרים בתקופת המנדט. "אפשר לעשות סרט רק מהנסיונות הללו שלנו", אומר אור. "גילינו 8,000 תיקים, מתוכם סימנו כ-12 שמות ששירתו בינואר 1948 במשטרת חברון, כי השמועות סיפרו  שלמחרת הקרב של הל"ה הם הגיעו לזירת הקרב. איתרנו אותם. אחד משניהם חי היום באוסטרליה, והשני בקליפורניה. יש להם עמותה של ותיקי הקרבות, דרכם שלחנו מכתבים לשוטרים מאותה תקופה. למרבה הצער, הם לא העלו דבר. כך שהתקווה לגילויים בנושא זה לא מומשה, אבל את הסרט עשינו למען הנוער, הצעירים בדור הזה, כדי שיבינו שיש דברים אחרים מלבד ה'ערכים' חסרי התוכן אותם מוכרים להם עבור רייטינג".

"מחלקת ההר עדיין פה"

אתה לא עוד במאי שיוצר סרט על נושא מעניין, אלא מישהו שמעורב מאז שהוא זוכר את עצמו בנושא אותו הוא מצלם. מה הרגשת במהלך העבודה על התחקיר?

אור: "עד היום לא אשכח כמה התרגשתי כששוחתי עם מזכירתו של צבי זמיר, שהיה המג"ד. כשהיא סיפרה לי שהיתה נוכחת בחדר בו סוכם על מסלול היציאה בפעם השנייה, יכולתי לראות בעיני רוחי איך המפקד של הל"ה, דני מס, עם המ"פ סלע "רעננה", כורעים מעל המפות עם זמיר.

"שלא לדבר על ההתרגשות שתקפה אותי ולא הרפתה כשהוצג בפניי שיר הלל שכתב משורר חברוני על קרב צוריף, כפי שהערבים כינו אותו, בו הוא מפאר ומקלס את גבורת בני צוריף, ובעיקר את גבורת מפקדם איברהים אבו-דיה. אבו-דיה הפך אחר כך ליד ימינו של עבדול קאדר חוסייני, והתפרסם במיוחד בקרב בקטמון שבירושלים. הבנתי פתאום איזו חשיבות היתה לקרב הזה הזה בעיני הערבים".

מה הכוונה?

אור: "היום אתה מדבר על מחלקה קטנה של 35 חבר'ה. במונחים של אותם ימים, כשכל היישוב היהודי מנה כ-630 אלף איש בלבד, אפשר להשוות את עוצמתה של מחלקה כזאת אז לכוחה של חטיבה שלמה היום. היכולת להמשיך להחזיק בגוש עציון הותנתה בכמות הנשק הגדולה יחסית ובחומרי הרפואה שסחבו איתם הבחורים.

"מעבר לזה, הלחימה של הל"ה היתה משהו שהפתיע גם את הערבים. הם הגיעו בהמונים, אבל לא הכירו תעוזה ומסירות נפש כפי שנתקלו בהן בקרב הזה. מבחינתם, זה כמובן העצים גם את הגבורה שלהם – העובדה שהם הצליחו, לראשונה, לנצח יחידה צבאית שלמה של ה'יאהוד' – מה שבאמת לא קרה כמעט במלחמת השחרור".

אור מספר שיום הצילומים הראשון של הסרט ("כמה סימבולי") התקיים באותו יום בו בוצע הלינץ' הערבי בשני חיילי המילואים ברמאללה, ואדים נורזיץ' ואסי אברהמי, הי"ד. שאיפתו שהדור הצעיר יתרשם מהערכים שבסרט כבר החלה להתממש: בנו, שהתבקש להציג מורשת קרב במסגרת קורס הקצינים שלו, לקח קטעים מהסרט, המחיז אותם, וגייס כמה מהחבר'ה להצגה מרגשת מאוד.

גם בלי להכיר את יוצר הסרט, שלא גויס על-ידי שום מחלקת חינוך או ספונסר בעל מסר, ברור שאור הוא אחד המוהיקנים האחרונים שעדיין דבקים באותם אידיאלים שדומה כי נעלמו מאותה חברה ציונית חילונית אליה השתייכו הלוחמים.
את ניצוצות הרוח האידיאליסטית של יובל אור, המשקפת אידיאלים של גיבורי תש"ח שנראים אנכרוניסטית בדור ה'כוכבים הנולדים', גיבורי הרייטינג שלנו, אפשר לראות לאורך הסרט. בעיקר דרך דבריו של אותו גיבור המגלם את אחד מחברי השיירה ומספר את סיפור הקרב האחרון, כשהמצלמה מתמקדת בסימני השאלה, המתח, העייפות וחיבוטי הנפש שלו ושל חבריו, אך גם בביטחון שבצדקת הדרך ובהכרחיות שלה.

לקראת פרידה, אחרי שקולות הקרב נדמו, מכבה הלוחם הצעיר הזה מדורה, שהיתה לאחד מסמלי הפלמ"ח, תוך שהוא פונה אל הצופים: "אבל חבר'ה, בזכותכם אנחנו עדיין כאן, בכל שדה שנחרש, בכל יישוב שנבנה, בכל ילד שגדל פה. אנחנו עדיין פה. כך זה יישאר לפחות כל עוד אתם לא שוכחים אותנו, מחלקת ההר".

וכך, על רקע שירם של יורם טהר-לב ויוסף הדר, "בין הרי חברון, לא נדם עוד צעדכם עוד, אל ליל קרב אחרון" בביצוע העמרנים, מתפוגגת דמותו של המספר, ונעלמת בתוך עשן המדורה שנמוג, משאירה רק את הצוואה הרוחנית שלה.

שמות הנרצחים התגלו בדרך נִסית 

כמדי שנה בליל ד' בשבט, ייצאו השבוע, במלאות שישים שנים לנפילת 35 הבחורים בדרכם להביא תגבורת של תחמושת ורפואה לגוש עציון הנצור, סיורים של בית-ספר שדה כפר-עציון לשחזר רגלית את מסעה האחרון של מחלקת ההר. הניווט הלילי יכלול טיפוס מעמק האלה, דרך זנוח וואדי ג'אדור, למעלה, אל מרום ההר, בכיוון גוש עציון, עד גבעת הקרב.

את השחזור ואת הסרט עתיד לעדכן ספר חדש, עליו שוקד יוחנן בן יעקב, שיחשוף גילויים חדשים בפרשת הל"ה, עליהם מספר לנו ירון רוזנטל, מנהל בית-ספר שדה המפיץ את הסרט. אחד הגילויים בספר של בן יעקב הוא שכבר ב-1948 היו עדויות ברורות מאוד על מיקומה המדויק של גבעת הקרב, אבל בגלל המלחמה לא קראו את הדוחות המודיעיניים, וכך נודע מקום הגבעה רק שכדוגין הגיע.

גילוי חדש אחר מעדכן אותנו על גורל קבורת הל"ה. לפי המסופר, חלקם לא זוהו עת הובלו לקבורה בקבר אחים בכפר-עציון. הצדיק הירושלמי הרב אריה לוין ערך את הטקס עתיק היומין המכונה 'גורל הגר"א', לפיו בזמן מיוחד, לפי צורך מיוחד, יכול צדיק לפתוח את התנ"ך בשאלה מסוימת, ולקבל באמצעות הפסוק שנפתח את התשובה. טקס זה התבצע רק פעמיים במאה העשרים. מספרים שהרב ישראלי פנה לרב לשאול אם עליו לברוח מרוסיה למרות הסכנה שבדבר, וקיבל תשובה מהפסוק "פנו וסעו לכם ובואו עד הר האמורי".

בהקדמה לטקס זיהוי הל"ה, נפתחו הפסוקים: "בקרובי אקדש" וכן "לה' הארץ ומלואה", שהוא צירוף הל"ה. ומכאן החלו להופיע 11 פסוקים הרומזים לסדר הקבורים שלא זוהו. ביניהם, למשל, "הלא בן ימיני" – שזיהה את החלל עודד בן-ימיני, או הפסוק "וממטה בנימין", שהצביע כי החלל הוא בנימין בוגוסלבסקי. וכך גם לגבי שמות כל הגיבורים האחרים מהל"ה.

כיום, מגלה בן יעקב, לאחר שבדק שוב את העדויות בפרשה, מתברר שבעת הקבורה בכפר-עציון היה זיהוי מלא של החללים. אחרי המלחמה הגופות הועברו, אלא שרישום בית-הקברות אבד, ולא ידעו היכן כל אחד מבני המחלקה קבור. אז ערך הרב אריה לוין את גורל הגר"א, כדי למקם את החללים בקבר, תחת שמם הנכון.