גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 276ראשיהפצה

מכתבים - מכתבים למערכת

17/01/08, 14:07
קוראי העיתון

כל פקודה?/ מיכאל פואה, מצפה נטופה

בראיון עם הרב רונצקי שלל הרב כל אפשרות לסירוב פקודה. עמדה זו היא לא מוסרית בעליל. אפשר להתווכח מהם גבולות הציות ומתי יש להישמע לצו המצפון ולא לצו החוק או הפקודה, אך אי אפשר בשום פנים להסכים עם הדעה השוללת את המצפוניות מכל וכל ומחייבת לקיים כל פקודה.

כאשר מדובר באדם שמתיימר להביא את בשורת תורת ישראל, הדברים הופכים לשערורייה, שהרי הלכה פסוקה היא שאפילו מלך שאמר לעבור על איסור תורה אין שומעים לו; על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במ"מ, מג"ד או אפילו שר ביטחון וראש ממשלה. יכולת השפעה אמיתית לא נרכשת רק במעורבות מבורכת אותה מקדם הרב, אלא בראש ובראשונה בעמדה מוסרית אמיתית. המצב בו גבולות הציות הישראלים –שמאלנים משורטטים בצורה כל כך ברורה ונחושה, ואילו בנושאים היהודיים אין לצבא שום גבול הוא הרסני בראש ובראשונה לצבא. בגלל עמדה זו של הרב וחבריו נוצר מצב בו הצבא לא מסוגל להכריע את האויב בשל מגבלות כאילו מוסריות, אך הוא מכריע בקלות אזרחים עליהם הוא היה אמור להגן.

פרסום אסור (בתגובה ל'החשוד המיידי', גיליון 275)/ אבישי גרוסר, ירושלים

החוק המוצע המתואר בכתבה קובע שרק במקרה של העמדה לדין ממש יפורסם הדבר בכלי התקשורת  ברצוני להזכיר שמכובדנו הרב חיים דרוקמן, בכהונתו כחבר כנסת, הציע חוק שאסור יהיה לפרסם עד ההרשעה, אך החוק לא עבר.
אתמה על עיתון בשבע שלא הביא את תגובתו של הרב חיים דרוקמן ושל כל רבני ישראל הרואים בבתי המשפט ערכאות של גויים; ובוודאי אין לנו שום כוונה לעודד את הפניה אליהם, על ידי פרסום כוונות להעמיד לדין.

גם אם היה מדובר בבית דין הנוהג לפי ההלכה הרי החפץ חיים קובע מפורשות שאסור לפרסם שום דבר כזה זולת מה שהעידו עליו שני עדים כשרים בבית דין והתקבלה עדותם.

לא מוסיקלי (בתגובה ל'על דעת עצמי' גיליון 275)/ יחיאל לוק, אפרת

במדורו מתאר אבי סגל את השינויים שהוא חושב ש"יקנו אותו" כדבריו, והוא יוכל לתמוך בלב שלם במאבק של 'כל המוסיקה'. אך סגל מדבר על נושא שהוא לא מבין בו, והעובדה שהוא יודע שמות של כמה מלחינים אינה אומרת הרבה. האמירות  "רוב היצירות הקלאסיות נכתבו משום שלא היו גלולות שינה", כמו גם "במוסיקה הקלאסית... יש לא מעט זבל" מעידות על חוסר ידע.

אם סגל היה בודק את המקורות שלו, הוא היה מגלה שהמוסיקה הקלאסית שאנו שומעים היא רק שבריר של אחוז מכל הרפרטואר שנכתב במאות ה-18-19, ויש סיבה שיצירות מסוימות ומלחינים מסוימים שרדו עד היום ואחרות לא.  אם היה מקשיב לכל המוסיקה, היה מגלה שיש שם רפרטואר נרחב של יצירות וסגנונות, ולא רק לחנים מלפני 400 שנה.

חיים שאין בהם בוש/ עקיבא צימרמן, תל אביב

נראה שאפילו ליהודים בעיירה קטנה בגולה היה יותר כבוד מאשר ל'חניכיו' של ז'בוטינסקי: אולמרט, לבני ומלחכי פנכתו של נשיא ארה"ב. כל מוות נימוסים של בוש למארחיו תעלה בשטחים מארץ ישראל. הפריץ בטש מזלזל במארחיו ובז להם.
פגישתו של בוש עם העבריין עמרי ואחיו הנתון בחקירה גלעד היא שערורייה. נקל לשער מה היתה תגובת ממשלת ארה"ב, אם בביקור רשמי היה ראש הממשלה מבקר את פולארד בכלאו. לקראת שנת השישים לקיומה מאבדת מדינת ישראל את עצמאותה. תלמידי ז'בוטינסקי מוליכים את המדינה לאבדון, ואני מתחיל להבין מדוע בן גוריון שנא את הרביזיוניסטים ועמד על הסכנה שישלטו במדינה.

האנרכיסטים לכלא/ יצחק דוכן, פתח תקוה

מזה כשנתיים מתרכזים כל יום שישי בהפגנה ליד בילעין חוליגנים למיניהם, רודפי 'שלום', אנרכיסטים ומשתמטים מצה"ל כדי לסכל את השלמת גדר הביטחון. המפגינים אינם מסתפקים בהשמעת קריאות נאצה נגד צה"ל והמדינה, ומתחרים בערביי הסביבה בהשלכת אבנים, ובחבלה ברכוש צה"ל.

 זהותם של משתתפי הסצנה השבועית הזו ידועה לכוחות הביטחון, פעילותם מהווה הפרת חוק ברורה. חרף זאת, אין מונע בעדם לחזור בכל יום שישי על מעלליהם, שאף גרמו לפגיעות בחיילים לא מעטים. קשה להבין את ההבלגה הזו נוכח הקשיחות כלפי ילדות בנות 14-12 שנשלחו למעצר בגין סירובם להזדהות; הן לא השליכו אבנים ולא שרפו את דגל המדינה וצה"ל. קשה להבין את הפגנת הכוח כלפי נערות שחטאן בהפגנת נאמנות לערכים יהודיים.

ביטחון המדינה מחייב הפניית האמצעים המושקעים במאבק נגד הילדות, כלפי הפוגעים בצה"ל ואת פינויין מחדרי המעצר, כדי לאכלס בתוכם את מפגיני בילעין בטרם יוחמר נזקם.