גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 276ראשיהפצה

הרבנות הצבאית מתרחקת מייעודה - דעות

הדגשת המשימה של הפצת היהדות בצבא מביאה להזנחת תפקידה העיקרי של הרבנות הצבאית: לאפשר לכל חייל שירות צבאי תוך שמירת הלכה מלאה.
17/01/08, 14:07
הרב ניר אביב

בגיליון השבוע שעבר התפרסם ראיון שנערך עם הרב הצבאי הראשי תא"ל הרב אביחי רונצקי שליט"א. ברצוני להתייחס לדברים שאמר בראיון, וכן לדברים שהשמיע לאחרונה בכנס רבני פיקוד מרכז בו נכחתי. הדברים נכתבים מתוך הערכה רבה לרבצ"ר וכן לכלל הרבנים הצבאיים בקבע, אשר מוסרים נפשם וזמנם בתנאים לא פשוטים. עם זאת יש מקום למספר הערות, בבחינת "ואת אשר יאהב יוכיח".

סירוב פקודה

אומר הרב רונצקי בראיון: "אני חושב ופרסמתי את דעתי בעבר שאסור לסרב פקודה. לשמחתי, המספר של כמה עשרות (מחיילי 'דוכיפת' שסירבו להגיע לפינוי חברון) עליו דובר בהתחלה הפך לבודדים".

עוד לא עברו ארבעה חודשים מפטירתו של מו"ר הגאון הרב אברהם שפירא זצ"ל וכאילו נשכחו דבריו. לכן נטרח לצטט חלק מתשובתו, שפורסמה כשבוע לפני הגירוש:

א. "לפי דין תורה חל איסור גמור למסור קרקע של ארץ ישראל לנכרי, משום לאו ד"לא תחנם", ומשום ביטול מצוות יישוב ארץ ישראל, המחייבת כל יחיד מישראל. איסור זה חל על כל יהודי, אזרח וחייל כאחד. פקודה להשתתף בפינוי יהודים מביתם על מנת למסור את הקרקע לנכרים הינה פקודה הנוגדת את דת תורתנו הקדושה, ואסור לקיימה. כל פקודה הנוגדת את ההלכה והכופה לעבור על דברי תורה, אין לה כל תוקף, אסור להישמע לה, ואין לאף אדם סמכות להורותה. על כגון זה כתב הרמב"ם: 'אין צריך לומר אם גזר המלך לבטל מצווה אין שומעין לו'...

ב. "בכלל איסור מסירת קרקע לנכרים, חל האיסור לסייע לעוסקים בעבירה. משום כך אין לחסום את הדרך לגוש קטיף, או לסייע בכל דרך אחרת לגירוש יהודים מביתם".

עד כאן ציטוט מהפסק שהתפרסם ערב הגירוש. דברים דומים התפרסמו קודם לכן בספרו החשוב 'מורשה' (עמ' קכה-קלג), שם מבסס הרב את דבריו כהרגלו על דברי הפוסקים הראשונים והאחרונים.

אמנם יתכן שהרב רונצקי מודע לדברי מרן הרב שפירא זצ"ל אך נוטל עטרה לעצמו לחלוק על דבריו, או שמא מסתמך על דעה 'מקילה'. אם כן, שוב כדאי לרענן את הזיכרון על תופעת ה'רבעלעך', שהטרידה מאוד את הרב שפירא זצ"ל (מתוך ספרו 'מורשה' שם):

"נוכחתי לתימהוני בעוד דבר מוזר, שייתכן ואנשים שלעצמם לא ייכשלו במעשה הזה, אבל חושבים עצמם למורי הוראות ליצור פשרות, שאמנם כך היא האמת, שאסור מצד הדין, אבל בכל זאת יש נסיבות שבהן אפשר להתעלם מהדין. לפעמים זה מזכיר כאילו יש כאן ניצוץ של סילוף דעות... למעשה הם דברים של אנשים שיש מהם נמוכי דעת בתורה, וחלשים בחשיבה הלכתית שורשית. נכון היה אם היו אומרים שישנו תלמיד חכם גדול שאומר שבתנאים אלו ואלו הדבר מותר משום פקוח נפש, וממילא חייבים לציית. אבל להתפתל ולומר שאמנם זה איסור אלא פקודת צה"ל מתרת איסורים או מטשטשת חומר איסור של תורה, זה דבר חמור מאוד... הגיע הזמן למחות כנגד 'רבעלעך' שבאים להחניף לממשלה ונסמכים על מליצות מלוקטות, על מנת לפסוק בעד ציות לממשלה להתיר איסור גם בניגוד להלכה".

ובהמשך התשובה הנ"ל כתב הרב מי הוא הראוי לפסוק בעניין סירוב הפקודה:

"רק גדולי תלמידי החכמים שבדור, שבכוחם לפסוק בשאלות חמורות בכל חלקי התורה ופסקיהם מקובלים בישראל, ראויים לפסוק בשאלות אלה הנוגעות לכלל ישראל. כל מי שלא הגיע למדרגה זו, עליו להימנע מלפסוק בעניינים אלו. ואם בכל זאת מורה הלכה בזה, כבר קרא עליו הרמב"ם (פ"ה מת"ת ה"ד) "רשע שוטה וגס הרוח...".

ואם יאמר האומר, אני יש לי על מי לסמוך, ואחריות העבירה על הרב שהתיר לי, יקרא נא את סיום תשובתו של מרן הרב שפירא זצ"ל : "הנוקטים למעשה כפי מה שפסקו להם רבנים שלא הגיעו לדרגת הוראה בנושאים אלה אינם בגדר שוגגים, ועתידים גם הם ליתן את הדין".

מתי שואלים ומתי לא

תמיהה נוספת בנושא עולה מהתשובה לשאלת המראיין: עם איזה פוסקים גדולים אתה מתייעץ לפני הכרעות בשאלות הלכתיות כבדות? הרב רונצקי משיב: יש לנו מפגש קבוע עם הרב דוב ליאור, הרב אביגדור נבנצאל והרב זלמן נחמיה גולדברג. וכאשר המראיין מעיר שדעת הרב דוב ליאור מחייבת סירוב פקודה, משיב הרב רונצקי: "אני לא מחויב לשאול את הרב ליאור בכל דבר, אני לא יודע מה הוא אמר. סירוב פקודה הוא אסור".

מדוע הרב רונצקי בחר (ובצדק) להיוועץ דווקא בשלושת הרבנים הגדולים הללו לפני הכרעות בשאלות הלכתיות כבדות? ודאי משום שהוא מבין ששלושת הרבנים הנ"ל משלבים גדלות בתורה ובפסיקת הלכה עם ראייה רחבה כללית של צרכי המדינה והצבא.

כעת אינני מבין: אם ניתן להסתמך על דעתם הרחבה בהכרעות ושאלות כבדות משקל, מדוע לא לעשות כן בשאלה הכל כך כבדה וחשובה של סירוב פקודה? קשה להתנתק מתחושת 'הרב נוח', ששואלים אותו רק כשיודעים שתשובתו תהיה נוחה לשואל. והדבר דומה למי שבא לשאול את הרב האם מותר להתחתן בתשעת הימים, אך אינו שואל האם ישנה בעיה בכך שהכלה המיועדת הינה גויה. כך עולה וצומחת גישה חדשה, לפיה ישנה מערכת איזונים ושיקולים העומדת בסופו של דבר מעל תורתנו הקדושה.

למען הסר ספק: הרב נבנצאל והרב ליאור הם רבותיי, ושניהם אמרו לי אישית יותר מפעם אחת ובאופן נחרץ ומפורש, שיש חובה לסרב להשתתף בפינוי יהודים מחבלי א"י. את דברי הרב נבנצאל בכתב ידו ניתן לראות בהסכמה לחוברת 'כפתור הפלא', שם כתב: "לענ"ד אין לשום אדם מישראל ליתן יד לסייע לפירוק, במישרין או בעקיפין". ושם ניתן לראות גם את כתב ידו של הרב זלמן נחמיה גולדברג, אשר מסכים לדברי הרב נבנצאל וכותב: "ובוודאי שפסק הלכה שלו נכון מאד". 

תפקידה האמיתי של הרבנות

בראיון מספר הרב רונצקי על שינויים שנעשו בתקופת כהונתו בתחום הכשרות. לבסוף הוא אומר: "אבל לא בשביל זה באתי לרבנות. לא בזה אני מתרכז, ולא בשביל זה עזבתי ישיבה של 200 תלמידים... בשביל זה לא צריך רב שלמד שנים רבות בישיבה. בגדול, החיילים הדתיים מסתדרים עם נושא הכשרות. מקסימום אוכלים סנדוויץ'".

דברים אלו מייצגים את תפיסתו המוצהרת של הרב רונצקי על מהות תפקידה של הרבנות הצבאית. בכנס הרבנים האחרון הועלו ע"י הרבנים בעיות שונות, כגון מחסור חמור במשגיחי כשרות בכל היחידות, אי הקצאת ימי מילואים לסגלי הרבנות הצבאית, ובעיית ניידות בגזרה. לעומת כל זאת, הרב רונצקי העמיד בראש סולם העדיפויות שלו את נושא הזהות היהודית. הנושא כשלעצמו חשוב כמובן, אך עלינו לשאול את עצמנו בכנות, האם זהו ייעודה הבסיסי של הרבנות הצבאית - להיות סניף של תנועת 'ערכים'? 
  
בהתאם לחזון החדש של הרבצ"ר שונו תנאי הקבלה לקורס רבנים צבאיים, וכל מי שלמד מעל חמש שנים בישיבה יכול להתקבל, גם אם לא עבר ולו מבחן אחד של הרבנות הראשית לישראל. על פי החזון החדש, הרבנים הצבאיים הם יותר מדריכים להפצת יהדות, ופחות רבנים בעלי ידע הלכתי הדרוש לפסוק לחייליהם בנושאים ההלכתיים השוטפים.

לעניות דעתי תפיסה זו מוטעית. תפקידה המרכזי של הרבנות הצבאית הוא לאפשר לכל חייל לשרת בצבא בלא לעבור ולו על הלכה אחת מד' חלקי השולחן-ערוך. והנגזר מכך שפסיקת הלכה, השגחה על הכשרות ושמירת השבת בצה"ל הם ייעודה האמיתי והבסיסי של הרבנות הצבאית. הגשמת ייעוד זה כרוכה במאבק יומיומי אינטנסיבי שמתעדכן בבעיות חדשות הצצות חדשים לבקרים, ודורש השקעה רבה.

על הרבנות הצבאית לדאוג לכך שיהיה ציות מלא, גם ע"י ראשי הצבא, לפקודות מטכ"ל האוסרות חילול שבת שלא לצורך פיקוח נפש. ועליה לדאוג שאף חייל המקפיד על כשרות לא ייאלץ להקריב את ארוחתו על מזבח החזון החדש להפצת יהדות, ולהסתפק בסנדוויץ'.

לא להתחמק מאחריות

הרב רונצקי אומר בראיון: "אני מתנגד לשילוב בנות ביחידות לוחמות...לדעתי גם נהגת האמר אינו תפקיד ראוי, אבל זה מה שהצלחנו להשיג במסגרת השילוב הראוי".

הופתעתי מאוד למקרא הדברים, משום שבכנס הרבנים לפני כשלושה שבועות העליתי בפניו את הבעיה של נהגות האמר הנמצאות יחד באימון עם שניים או שלושה חיילים, והוא השיב שאין כאן שום בעיה הלכתית, ואם למרות זאת יש לחייל בעיה של הרגשה - יש לפותרה באופן מקומי. המשכתי להקשות שבגדוד שלי יש שתי מחלקות בני"ש, ולכן לא ברור לי כיצד ניתן לפתור את הבעיה באופן מקומי. שוב השיב הרבצ"ר שאין כאן בעיה הלכתית, והבהיר שלא יינתן גיבוי מהמערכת  לבטל אימון בגלל בעיה זו.

דבריו מתמיהים, משום שכך פסק השו"ע אה"ע סימן כב סעיף ה': "לא תתייחד אישה אחת אפילו עם אנשים הרבה עד שתהיה אשתו של אחד מהם שם". ואמנם הרמ"א מביאה דעה המקלה יותר, אך מסיים: "אבל בשדה או בלילה בעינן ג'".

ומעבר לבעיה של ייחוד, צריך להבין שמפגש כזה בין הנהגת לחיילים אינו מפגש ענייני ומקצועי בלבד. צוות ההאמר מבלה יחד כמה ימים רצופים לבד בשטח, לילה ויום, ועושים הכל ביחד: אוכלים, ישנים, שירותים וכו'. לאחר שלושה ימים במציאות אינטימית שכזו, גם חייל ירא שמים נופל ממדרגתו ונלכד במצודת היצר. האם לא על זה אנו מתפללים "ואל תביאנו לידי ניסיון"?

אומר הרב רונצקי: "אלו שיוצאים לקורסים מיוחדים בביה"ס למכי"ם פוגשים מדריכות, אבל גם זה עניין של ימים ספורים". ומה קורה באותם ימים ספורים? האם מישהו ערב לכך שהיצר הרע יצא לחופשה בדיוק באותם הימים?

המצב חמור שבעתיים ביחידות העורפיות, והרב רונצקי מודה בכך באומרו: "העירוב הגדול ביותר הוא ביחידות העורפיות - בשלישות, במודיעין, בפיקוד".

עמדת הרבנות הצבאית בנושא היא שהדבר אינו תחת אחריותה, ויש לפנות למנהלת 'השילוב הראוי'. אין לקבל את ההתחמקות הזאת.

מן הפסוק (דברים כג,טו) "כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת אויביך לפניך והיה מחנך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך", לומד הרמב"ן (השגות לסה"מ, מצוה יא)  שבקדושת המחנה תלוי אם יהיה סילוק שכינה מעלינו בזמן הקרב. הרב הצבאי הוא שגרירו של ריבונו של עולם במקום בו הוא נמצא, והוא אחראי על העולם הרוחני של חייליו ביחידה. לכן עליו למנוע  מצב  של "מחנה לא קדוש", לפחות למי שחפץ בכך. לא יתכן לחייב חייל לעלות לג'יפ האמר עם נהגת, ולהיפטר בטענה "זה מה שהצלחתי להשיג", משום שמאותו רגע ואילך חדל אותו רב מלשמש שגרירו של רבש"ע.

רב צריך לומר את דעת התורה באופן ברור, בלי מורא ופחד, ועל זה הזהירה התורה את מורי ההוראה והדיינים "לא תגורו מפני איש".

על כולנו, הרבנים הצבאיים ובראשם הרבצ"ר, ללכת בדרכו ולאורו של הרב הצבאי הראשון, הרב שלמה גורן זצ"ל. הרב גורן הבין שדווקא הבעת דעתו התקיפה, כמו גם הקפדתו על כל תג ותג בהלכה, גרמה לקידוש ה' ועוררה הערכה רבה, ולכן דבריו כובדו ונשמעו ע"י ראשי הממשלה והצבא.

הכותב הוא רב צבאי במילואים.