גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 277ראשיהפצה

צימאון לפוליטיקה אחרת - שולחן עורך

אולמרט הביתה, בגין בחזרה לליכוד ● ב'הארץ' מאמינים שמאמר משתלח נגד הציונות הדתית שווה לפרסם פעמיים.
24/01/08, 15:27
עמנואל שילה

בתגובה למכתב 50 מפקדי הפלוגות שדרשו מראש הממשלה לקחת אחריות, אמר "גורם בסביבתו של אולמרט" כי אם המ"פים היו מתאמצים במלחמה כמו שהם נלחמים נגד אולמרט, אולי המצב שלנו במלחמה היה טוב יותר.

תעזבו את השחיתויות, תשכחו מהכשלונות. רק בשביל ההתבטאות המגעילה הזאת, אולמרט צריך ללכת הביתה.

געגועים לבגין הבן

סקר 'מותגים' שפורסם בעיתון 'מקור ראשון' מראה כי מכל המועמדים האפשריים להיכלל ברשימת הליכוד לכנסת הבאה, מי שהציבור תומך בו בפער גדול לפני כל האחרים הוא בני בגין.

בני בגין נראה לאחרונה במערכת הפוליטית בבחירות תשנ"ט (1999), אז הקים ביחד עם ח"כ קליינר את תנועת החרות, ועמד בראש הרשימה המאוחדת של 'האיחוד הלאומי'. בעקבות הצלחה מאוד מינורית בבחירות, ולאחר שעוד קודם לכן נאלץ לחזור בו מכוונתו לרוץ לראשות הממשלה, הכריז בגין על עצמו כי הוא "איש ציבור ללא ציבור", פרש מהפוליטיקה וחזר לעיסוקיו המדעיים במקצוע הגיאולוגיה.

בימי משאל מתפקדי הליכוד הגיח בגין שוב אל השיח הציבורי. הופעותיו המשכנעות בתקשורת העניקו רוח גבית חזקה למתנגדי ההתנתקות, ותרמו תרומה משמעותית להכרעת המתפקדים נגד התכנית. אך כאשר החליטו שרון ואנשיו להתעלם מדין התנועה, בני בגין כבר לא היה שם. הוא חזר והתכנס בביתו, ולא הוסיף ללוות את המאבק נגד הגירוש ברגעיו המכריעים.

בני בגין הוא איש חכם ובעל עקרונות, וגם עקשן גדול. מופנם וצנוע, אך גם בעל כבוד עצמי. תחזיותיו כמבקר חריף של תהליך אוסלו התאמתו כולן, אך הוא לא נשאר בפוליטיקה כדי לקטוף את הדיבידנד האלקטוראלי על התבונה המדינית שהוכיח. חלק מהסתגרותו היום נראית כמו תגובה של עלבון ותרעומת כלפי הציבור שלא תמך בו בזמנו. כאילו אמר: כשרציתי לא רציתם אותי, אז עכשיו גם אם אתם רוצים בי אני לא רוצה.

לבני בגין יש גם כמה חסרונות לא קטנים, שהבולט שבהם הוא האמון העיוור שהוא רוחש למערכת המשפט, אבל אין ספק שהמערכת הפוליטית זקוקה לאנשים כמותו. התמיכה הנרחבת בחזרתו לפוליטיקה מבטאת כמיהה אל כל הערכים שאי אפשר למצוא אצל ראשי המפלגות הגדולות של היום: צניעות, הסתפקות במועט, יושר ויושרה, נאמנות לעקרונות (כזכור, הוא פרש מכהונת שר בממשלת נתניהו בגלל הסכם חברון) והעמדת האינטרס הלאומי מעל לאינטרס האישי.

בגין כנראה לא מעוניין לחזור לפוליטיקה, אבל עליו לעשות זאת למען העם והמדינה. עליו לחזור לליכוד כדי לתרום לאיכות השלטון בישראל, וכדי להעשיר את המערכת הפוליטית בתבונתו המדינית ובערכיותו האישית.

לנוכח השממה האידיאולוגית השוררת בקרב בני דור ההמשך של המחנה הלאומי, נוכחותו של בגין עשויה להיות קריטית בעת המאבק המכריע על חזונו של אביו, שהצהיר פעם כי "עוד יהיו הרבה אלוני מורה".

ממחזרים חומרים

אייב הירשפלד, איש עסקים ואיל נדל"ן יהודי-אמריקני, היה אדם צבעוני ובלתי שגרתי גם בהשוואה לדמויות ססגוניות שהן חלק מנוף חייה של ארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות. בשלב מסוים בחייו רכש הירשפלד את הבעלות על העיתון 'ניו יורק פוסט', ומכאן הרקע לאחת האגדות שמסתובבות אודות הפילנתרופ המוזר. על פי הסיפור, ציווה הירשפלד פעם להפיץ את אותו גיליון של הפוסט יום אחר יום, ללא כל שינוי. כאשר נשאל לפשר המעשה המוזר, השיב הירשפלד כי העיתון של אתמול היה כל כך טוב שהוא החליט שכדאי להדפיס אותו שוב.

נזכרתי בסיפור הזה, שאיני ערב לאמיתותו, כאשר קראתי ביום ד' השבוע את מאמר המערכת של עיתון 'הארץ'. המאמר, שנכתב על רקע פרשת העצורות הקטינות שכפרו בסמכות בית המשפט, לא חרג מהשגרה המקובלת בעיתון מאז מינויו של העורך הנוכחי, דיויד לנדאו. לנדאו הוא אדם חובש כיפה שבכל יום מתפלל שלוש פעמים "ותחזינה עינינו בחורבן ההתיישבות ביהודה ושומרון במהרה בימינו אמן".

מאז שהופקדו בידיו מושכות העיתון, חתירה תחת מפעלה ההתיישבותי ומשנתה האידיאולוגית של הציונות הדתית הפכה למשימה מועדפת ב'הארץ'. גם מאמר המערכת של יום ד' היה עוד התקפה נוקבת רצופת האשמות מרחיקות לכת על הציבור הדתי-לאומי והנהגתו. אלא שלמקרא הדברים הוצפתי בתחושת דה-ז'וו. לא רק הטיעונים אלא אפילו הביטויים ומטבעות הלשון נראו כמו משהו שכבר קראתי. בדיקה קצרה העלתה שהתחושה היתה מוצדקת. יום קודם לכן התפרסם ב'הארץ' מאמר של יאיר שלג, חבר מערכת 'הארץ' ואיש המחנה הדתי הנאור. במאמר של שלג, בסדר קצת שונה, נכתבו אותם טיעונים ואותם ביטויים שלמחרת הופיעו כמאמר המערכת.

כך למשל, בשני המאמרים נאמר כי נאמנות על תנאי למדינה היא אחת מהרעות החולות שדבקו במפעל ההתנחלות ובמחנה הציונות הדתית. פעמיים נכתב כי כפירה כה נרחבת בסמכות מערכת המשפט אי אפשר למצוא אפילו אצל הערבים, החרדים או האנרכיסטים מהשמאל. יום אחר יום קראנו כי ההתייחסות אל הקפאת הבנייה ביש"ע כאל "גזירות הספר הלבן" מובילה עד לשיטות של טרור אישי (רצח רבין), ועוד ועוד.

תרחיש אפשרי של מה שאולי קרה כאן מזכיר את הסיפור על הירשפלד והגיליון המשובח שנדפס פעמיים. ככל הנראה, עורכו חובש הכיפה של העיתון השמאלני (או שמא היה זה המו"ל שוקן בכבודו ובעצמו) קרא ביום ג' את התקפתו הנוקבת של הכתב הדתי על הציונות הדתית ומרט את שערותיו. איך ייתכן שדברים צודקים וחשובים כל כך יתפרסמו בפינה נידחת, בעמוד 2 של חלק ב'? לנדאו, על פי התרחיש האפשרי, מיהר לטלפן אל הכתב שלו, החמיא לו על מאמרו המצוין וביקש לערוך אותו לפרסום נוסף, הפעם כמאמר מערכת בראש העמוד הראשון, כראוי לדברים חשובים שכאלה. וכך, כמו קוראי עיתונו של המיליונר המוזר, זכו קוראי 'הארץ' לקרוא את אותם דברים פעמיים: ביום ג' כדעה פובליציסטית בחתימת יאיר שלג וביום ד', עם כמה שינויים, כמאמר מערכת.