גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 277ראשיהפצה

שופטות את שופטיהן - בגליון השבוע

החוק שהחזיק אותנו בכלא הוא גם החוק שגירש יהודים מביתם והותיר אותם חסרי כל, אומרות הנערות שנעצרו במאחז 'גבעת האור' ושוחררו השבוע בתום חודש של מאבק עיקש מול המשטרה, הפרקליטות ובית המשפט.
24/01/08, 15:27
חגית רוטנברג

ביום שלישי השבוע אפשר כבר היה לפגוש ארבע מהן מסתובבות במסדרונות אולפנת מעלה לבונה, מפטפטות בעליצות עם חברותיהן לכיתה. כאילו לא רק אתמול, או שלושה ימים קודם לכן, עזבו את תא המעצר בכלא נווה תרצה לאחר שהות ממושכת וקשה בת חודש ימים. מחר הן תקבלנה תעודות סוף המחצית עם שאר התלמידות. על ימי הפינוק בבית אחרי חיים בתנאי מאסר מחמירים, הן מוותרות לטובת השלמת הפער הלימודי ובעיקר לטובת המפגש המחודש עם החברות, אחרי ניתוק ממושך.


במהלך הלילה הראשון אירע מקרה חמור של פגיעה בצניעותן של הבנות בתחנת המשטרה בשער בנימין. "קרה לנו מקרה של התעללות לשם התעללות. היתה פגיעה בצניעות שלנו ללא שום סיבה. סתם לשם התעללות, כדי להחליש אותנו", אומרת תחיה, ולא מפרטת. כשאני שואלת כיצד השפיע עליהן המקרה, נופלת לרגע שתיקה כבדה בחדר, והמבטים המהורהרים אומרים הכל. חנה מתנערת ראשונה ומשיבה בנחרצות אופיינית: "זה היה מה'. יש לנו את האמונה שלנו ואנחנו חזקות. היה ברור שהכל זה כדי להחליש אותנו"
הדרך בכבישי השומרון בואכה מעלה לבונה מפגישה את הנוסע עם כרזות ענק עליהן מתנוססת הקביעה: "מקדשות שם שמיים". השבוע התקבלו הקטינות המשוחררות בשירה וריקודים על ידי חברותיהן באולפנה, חוגגות את השחרור ואת הניצחון שבצידו. בתום מאבק עיקש ניצחו שבע הבנות הצעירות בגילאי 14-15 את מערכות המשפט, המשטרה והפרקליטות, שהתעללו בהן בכל דרך אפשרית מאז נעצרו לפני כחודש בעלייה למאחז 'גבעת האור'. הבנות, שנאבקו בידיים קשורות תרתי משמע, שוחררו במהלך השבוע החולף בהדרגה, והכניעו באמצעות עמידתן הנחושה מערכת חזקה ומשומנת שנאלצה לשחררן בעל כורחה ללא צורך להזדהות, ללא הגבלות וללא רישום פלילי.

הפעם הצליח העוול שנגרם להן לעורר גם גורמים מלב הקונצנזוס הישראלי להיאבק למען שחרורן, גם תוך אי הסכמה עם עמדתן העקרונית: האגודה לשלום הילד, האגודה לזכויות האזרח וגם אישים כמו שופט בית המשפט העליון בדימוס, יעקב טירקל, הביעו זעם על התנהלותה של מערכת המשפט בפרשה.

פגיעה בצניעות לשם התעללות

בראיון משותף ראשון עם ארבע מהקטינות לרגל שחרורן, משחזרות הבנות את ימי המעצר, אך בעיקר מבקשות לחדד את המסר שלמענו נאבקו. ארבעתן, אגב, לא רואות את עצמן כגיבורות. את הקרדיט המלא על החודש האחרון הן מעניקות לקב"ה, ומרגישות כשליחותיו. כמעט כל משפט שני מתובל אצלן באזכור שם שמיים, וכולל מסרים נחרצים, שעבור מי שאינו חש כיצד האמונה בצדקת הדרך בוערת בהן, יישמעו אולי נאיביים משהו. את שמותיהן ותמונתן של הבנות אסור עדיין לפרסם, והשמות שיצויינו להלן הם שמות בדויים.

כשהתבשרו הבנות על השחרור, ללא חיוב להזדהות, זה הפתיע אפילו אותן, הן מודות:

יעל: "זה היה ממש לא צפוי, הרגשנו שזה בא מה' בלבד".

חרות: "היה לי קשה להאמין שיש סיכוי שאי פעם נצא. בסוף, כששחררו אותנו בלי כלום, ראינו איך ה' הוא כל יכול. גם דברים שמעבר לכל דמיון יכולים לקרות".

חנה: "לפעמים ניסינו לעשות כל מיני חישובים מה יגיד השופט, אבל בסוף ראינו שאין על מי לסמוך - רק על ה'".

אחרי תקופה ארוכה, עם כל החוויות הקשות שעברתן, מה יש לכן לומר למערכת המשפט על הדרך בה התייחסה אליכן?

תחיה:
"לא משנה מה תנסו לעשות, ה' הוא המלך, וזו לא רק סיסמה".

יעל: "כאשר יענו אותו כן יפרוץ. כמה שתנסו להחליש אותנו – לא תצליחו".

חרות: "שיחזרו בתשובה לפני שיהיה מאוחר מדי", היא אומרת, והבנות מחייכות.

הקשיים בתקופת המעצר, הן מספרות, היו בעיקר בדיונים בבית המשפט ובדרך אליהם. "באחת הפעמים צעק עלינו השופט בן דור שאנחנו לא מבינות את חומרת המצב שלנו. שיהיה לנו רישום פלילי ולא נוכל לקבל עבודה", משחזרת חירות "עניתי לו: 'זה לא מפחיד אותנו. אנחנו צריכות לקיים מצוות. עבודה מקבלים מה''. כל הזמן השופטים והשוטרים ניסו להפחיד אותנו ולאיים מה יקרה לנו. חלק מהאיומים היו סתם, ובכל מקרה צריך לזכור שהם רק שליחים, אבל הקב"ה עושה הכל".

חנה: "בשבת האחרונה התעצבנו שנשארנו לבד רק שלוש בנות (אחרי שביום שישי ורביעי השתחררו ארבע בנות) ולא שחררו גם אותנו. אבל הבנו שהכל זה מה', וזה מה שצריך לזכור".

את הלילה הראשון לאחר שנעצרו הן זוכרות במיוחד לרעה. "לקחו אותנו מג"בניקים שדיברו לא יפה ועשו דברים לא יפים. ההתנהגות שלהם היתה רדודה. יש שוטרים שבושה לעם ישראל שזו הרמה שלהם", אומרת חירות. הבנות עשו את הלילה בתחנת שער בנימין, ובמהלכו העירו השוטרים מדי פעם את חלקן ללא צורך, לאחת מהן שמו אזיקים, ולפנות בוקר הביאו רופא שיערוך להן בדיקת דם. שלוש מהבנות הובלו במהלך הלילה מתחנה לתחנה ברחבי הארץ.

במהלך אותו לילה אירע גם מקרה חמור של פגיעה בצניעותן של הבנות בתחנת המשטרה בשער בנימין. "קרה לנו מקרה של התעללות לשם התעללות. היתה פגיעה בצניעות שלנו ללא שום סיבה. סתם לשם התעללות, כדי להחליש אותנו", אומרת תחיה, ולא מפרטת. כשאני שואלת כיצד השפיע עליהן המקרה, נופלת לרגע שתיקה כבדה בחדר, והמבטים המהורהרים אומרים הכל. חנה מתנערת ראשונה ומשיבה בנחרצות אופיינית: "זה היה מה'. יש לנו את האמונה שלנו ואנחנו חזקות. היה ברור שהכל זה כדי להחליש אותנו".

יעל: "כשרואים איך הם מנסים להחליש אותנו דווקא בגלל שהם מפחדים, זה מחזק".

הפגיעה הכי קשה, אומרת חנה, שמבקשת להעלות בכל הזדמנות את פרשת חברתן העצורה מזה חודשיים, היתה שהן הופרדו מאותה חברה, שלא שוחררה עדיין. "היא נמצאת חודשיים בכלא, מתעללים בה לשם התעללות. מפרידים אותה מכולם, היא קופאת מקור בלילה כי נותנים לה שמיכה אחת ומכשיר חימום שלא עובד כי אין שקע. גנבו לה את הטלכרט, לא נותנים לה להכניס ציוד", היא מתארת את תנאי המעצר הקשים של חברתן צביה שריאל (18) שנעצרה לפני כחודשיים באשמה שניסתה לגרש ערבים שבאו למסוק זיתים סמוך לאלון מורה. "אנחנו השתחררנו, אבל צריך לזכור שיש עוד ילדה בכלא שנשארה שם על לא עוול בכפה. צריך לצעוק על זה. אין דבר כזה שבחורה תשב חודשיים בכלא. אסור לנוח עד שהיא תשוחרר", היא מבקשת לעורר.

האסירות הביעו הערכה


הבנות מבקשות להתריע על מצבה של חברתן, שנעצרה בפרשה אחרת וטרם שוחררה: "היא נמצאת חודשיים בכלא, מתעללים בה לשם התעללות. מפרידים אותה מכולם, היא קופאת מקור בלילה כי נותנים לה שמיכה אחת ומכשיר חימום שלא עובד כי אין שקע. גנבו לה את הטלכרט, לא נותנים לה להכניס ציוד. אנחנו השתחררנו, אבל צריך לזכור שיש עוד ילדה בכלא שנשארה שם על לא עוול בכפה. צריך לצעוק על זה. אין דבר כזה שבחורה תשב חודשיים בכלא. אסור לנוח עד שהיא תשוחרר"
גם שבע הבנות זכו לתנאי מעצר מחמירים ביחס לשאר האסירות. סדר היום בכלא כלל השכמה בשש בבוקר ובדיקת סורגים (בדיקה במהלכה בודקות הסוהרות שלא נעשו ניסיונות פריצה מהתאים במהלך הלילה). הבנות התפללו וקיבלו ארוחת בוקר של לחם, גבינה וירקות. במהלך היום הן קיבלו שעת חצר – שעה אחת בלבד מחוץ לתא, אותה יכלו לנצל לאוורור, או לחלופין לשיחות טלפון, האפשרות המועדפת מבחינתן. "בשבוע הראשון לא קיבלנו יציאות מהתא באופן רציף.

אחר כך קיבלנו שעה אחת, אבל היינו באגף הסגור. בשבוע הראשון גם לא קיבלנו שום אפשרות לעשות טלפונים. אחר כך נתנו לנו להתקשר, אבל כל אחת יכלה לדבר בקושי דקה אחת. אסירות אחרות דיברו כמה זמן שרצו".

גם במהלך השהות בכלא לא בזבזו הבנות את הזמן, וניצלו אותו בין השאר להשפעה חיובית על האסירות: "דיברנו איתן על יהדות", מספרת תחיה "הרבה מהן אמרו שהיהדות היא דרך האמת. דווקא במקום הכי נמוך – מתגלה האמונה. רואים שהן מבינות שיש ה', וזה עושה להן טוב".

חנה: "היו אסירות שלימדנו אותן להתפלל ערבית ושחרית, הבאנו להן סידורים".

איך הגיבו האסירות להימצאות שלכן בכלא, לכך שאתן לא מזדהות?

חרות: "אחת האסירות אמרה לשוטר: 'אני יושבת על סחר, והן על אידיאולוגיה'".

תחיה: "הן העריכו את זה שאנחנו יושבות שם מתוך עיקרון. חלק אמרו שהן מבינות ולא מסכימות. אחרות העריכו ממש את מסירות הנפש".

לא הושפעתן לרעה מהשהות עם אסירות מורשעות?

"עשינו מצווה וה' שמר עלינו", משיבה חרות בפשטות.

ככלל, לא הופרעו צרכיהן הדתיים ב'נווה תרצה' מלבד מקרים בודדים, כמו סוהרת שהדליקה בתאן את החשמל בשבת. בעיקר הופרעה תפילתן בדרך לבתי המשפט. "באחת הפעמים שלקחו אותנו לדיון, הזיזו בת אחת שהיתה באמצע 'שמונה עשרה', ודחפו אותה לתא עם שירותים כך שהיא לא יכלה להמשיך להתפלל", מספרת חירות.

זכור לרעה אצלן קצין האסירות ב'נווה תרצה'. "הוא מנע מאיתנו ביקורים, לא נתן טלכרטים. כשהגיע העו"ד לבקר אותנו, הוא שיקר לו ואמר שאנחנו ישנות. אנחנו דווקא חיכינו מאוד לעו"ד, וזה פגע בנו מאוד". עורך הדין היה היחיד שזכה לפגוש אותן פנים אל פנים במהלך שלושת השבועות הראשונים. את הוריהן ראו הבנות רק לאחר שלושה שבועות במעצר ושיחות טלפון חטופות מדי יום.

לא היה קשה להיות לבד כל הזמן הזה, מנותקות מהעולם שבחוץ?

חנה: "אתה מבין שזה הניסיון וזה התפקיד שלך כרגע. החלטנו שאנחנו הולכות על זה למרות כל הקשיים. חשוב להדגיש שהיו קשיים ולא תמיד היה קל. אך האמנו באמונה שלמה שאנחנו צריכות להיות שם. ידענו שיש אפשרות להוציא אותנו, ואנחנו מאמינות שנעמוד בניסיון הזה".

למה בנות צעירות כמוכן צריכות לקחת על עצמן משימה כזו?

חירות: "אפשר להפיל את כל המשימות על אנשים אחרים, תמיד יש תירוצים. אבל כך לא תבוא הגאולה. כל אחד צריך לוותר קצת ולתת מעצמו לפי מה שמתאים לו. לנו אין משפחה לנהל, אז אנחנו יכולות לקחת על עצמנו את המשימה הזו. נוער זה גם מלשון התנערות", היא מוסיפה "אם הוא לא יעשה, אף אחד לא יעשה".

חנה: "בית המשפט יכול היה לשחרר אותנו מההתחלה", היא מדגישה "הם ידעו את השמות שלנו. אנחנו לא היינו אמורות להיות בכלא. זו בעיה של בית המשפט שלא שחרר אותנו. אבל אנחנו עמדנו בזה, היינו חזקות באמונה שלנו. לא היה לנו שום עיקרון להישאר בכלא, אבל הם רצו להתעלל בנו".  

מהי העמדה העקרונית מאחורי הסירוב להזדהות ולשתף פעולה עם מערכת המשפט?

תחיה: "אנחנו נמצאים בא"י. עם ישראל צריך להישפט לפי תורת ישראל. בית המשפט שופט לפי החוק התורכי והבריטי, בזמן שיש לנו תורה שהיא האמת והצדק".

יעל: "חשבנו שהציבור שלנו צריך להתעורר. מה שמוביל את המדינה הוא בית המשפט, וגם הממשלה פועלת לפי החוקים שהוא קובע. אותו חוק שאמר לנו להישאר בכלא הוא גם החוק שגירש יהודים והותיר אותם חסרי כל. רצינו להראות לציבור שלנו איך הכל פה מלוכלך ושצריך להתנער מזה".

יעל: "כשעם ישראל הגיע לארץ, הוא הצטווה למנות לו מלך. זה חלק מהתהליך, להקים שלטון לפי חוקי ה'".

חנה, שגורשה מביתה בגוש קטיף לפני שנתיים וחצי בחסות אותו חוק, טעונה מוטיבציה במאבקה נגד מערכת המשפט, שהרסה את ביתה: "אני מרגישה שגם הגירוש מהבית שלי בא מבית המשפט שלא הולך לפי חוקי התורה. הוא היה אחראי לכל זה. לכל אחד אמורה להיות מוטיבציה בעניין הזה, כי אנחנו רואים בעיניים איך בית המשפט גירש יהודים מהבית ממש". 

מניין התפתח אצלכן רעיון הכפירה בסמכות בית המשפט?

תחיה: "זה הכי פשוט בעולם", היא עונה חד וחלק "כמו שאסור להישמע לפקודה בלתי חוקית, אסור גם להישפט לפיה".  

אתן באמת מאמינות ששבע נערות שיושבות במעצר יגרמו להקמת שלטון התורה במדינת ישראל?

יעל: "קודם כל תבוא התעוררות בציבור שלנו, ואחר כך התעוררות כללית".

תחיה: "כל ההיסטוריה שלנו מלאה בדוגמאות של מעטים מול רבים. דוד וגוליית, אברהם מעבר הנהר, החשמונאים. ברור לנו שלא אחרי חודש תקום פה סנהדרין, אבל צריך להתחיל ובע"ה אם אנשים ישנו את המחשבה, זה שווה את זה".

כשהשתחררתן, הרגשתן שהשגתן משהו במחיר המעצר הממושך?

חרות: "יצא יותר טוב ממה שחשבנו. כל הציבור התעורר וזה יצר הד גדול. אנחנו רואים איך מערכת המשפט מפחדת מזה. עובדה שהיא שחררה אותנו בלי להזדהות. האמת ניצחה".

תחיה: "מבחינתי זה אולי פחות ניצחון על מערכת המשפט, כמו זה שהרגשתי אישור של הקב"ה שזו הדרך כשהשתחררנו ללא צורך להזדהות או לקחת חלק באיזשהו עניין עם המערכת".

חנה: "זה בינינו לבין ריבונו של עולם. הרגשנו שלמות איתו. אנחנו חונכנו על דרכי התורה, ואין סיבה שגם לא נישפט לפיה. למרות שהשופטים ניסו כל הזמן לחנך אותנו מחדש ולשנות את הדרך שלנו". חנה מספרת שלעיתים השופטים הודו בפירוש שהם משאירים את הבנות עוד יום במעצר כדי לחנך אותן להתנהגות כזו או אחרת. "אותי זיהו מהיום הראשון. כל השבועות שישבתי בכלא היו כדי להתעלל בי ולחנך אותי, כאילו החינוך שקיבלתי מהבית פחות טוב", מספרת חנה. "אבל הם השיגו בדיוק את ההיפך", מעירה מישהי מהצד.

הניסיון הקשה של ההורים


חנה: "אנחנו חונכנו על דרכי התורה, ואין סיבה שגם לא נישפט לפיה. למרות שהשופטים ניסו כל הזמן לחנך אותנו מחדש ולשנות את הדרך שלנו". לעיתים השופטים הודו בפירוש שהם משאירים את הבנות עוד יום במעצר כדי לחנך אותן להתנהגות כזו או אחרת. "אותי זיהו מהיום הראשון. כל השבועות שישבתי בכלא היו כדי להתעלל בי ולחנך אותי, כאילו החינוך שקיבלתי מהבית פחות טוב", מספרת חנה. "אבל הם השיגו בדיוק את ההיפך"
סוגיית מקומם של ההורים בפרשה תפסה חלק נכבד בדיון הציבורי. בהזדמנות זו מבקשות הבנות להבהיר את עמדתן בנושא, ולהביע את תודתן להורים שתמכו בהן גם כשלא הסכימו עם החלטתן.

חנה: "ההורים חיזקו ותמכו כל הזמן, למרות שההחלטה לא באה מהם. אומרים שהדאגה מבחוץ יותר קשה מהניסיון של להיות בפנים. זו הזדמנות לומר להם תודה. חשבנו הרבה על הצעד שלנו, לא עשינו שום דבר בצורה פזיזה. אבל החלטנו, והם הלכו איתנו".

מה יש לכן לומר לאלו שטוענים שההורים הפקירו אתכן והיו צריכים לשחרר אתכן גם בניגוד לרצונכן?

חנה: "לפי התורה מגיל 12 בת נהיית אחראית למעשיה. אנחנו הולכים לפי התורה, ולכן מרגע שעברנו את הגיל הזה אנחנו אחראיות למעשינו בכל התחומים".

חרות: "להורים זה היה קשה. זו גם מסירות נפש שלהם. הרבה הורים לא ישנו בלילות בגלל זה, אך תמכו בנו בכל זאת".

תחיה מדגישה: "כמובן שהם היו משחררים אותנו כשהיינו רוצות, אבל הם פעלו לפי הרצון שלנו".

הבנות מבקשות גם להודות לכל הגורמים שטיפלו וסייעו מכל הבחינות לקידום עניינן, בתקשורת ובין כתלי הכלא. הן גם מעידות על עצמן שלולא התמיכה הציבורית, ההתמודדות היתה קשה פי כמה: "בהתחלה חשבנו שזה מאבק רק של שבע בנות. אבל מדיון לדיון ראינו יותר אנשים שעומדים בחוץ, שהבינו שזו הדרך. בלעדיהם לא היינו מחזיקות מעמד בפנים. הבנו שזו מלחמה של כולם".

במבט לאחור, כל מה שחוויתן בחודש האחרון היה שווה את המחיר?

לשאלה הזו משיבות כולן כאחת, בלי לחשוב פעמיים: "היה שווה".

תחיה: "בזכות מה שעשינו, ציבור רחב התעורר והבין שהמדינה לא מתוקנת ואסור לשבת בצד. אם כל הציבור יעשה משהו, נוכל לקרב את הגאולה או לפחות לתקן דבר קטן".

התגובות על הפרשה זורמות אל הבנות מכל עבר: "אנשים אומרים לנו תודה שהערנו אותם לעניין הזה".

ואין תגובות שליליות?

"קיבלנו גם תגובות שליליות", מודה תחיה "אבל אם נלך רק לפי זה, לא נגיע לשום מקום".

הייתן מצפות שכולם ינהגו בדרך שבה בחרתן, או שזה מותאם ליחידים?

חנה משיבה בזהירות: "צריך לחשוב תמיד מתי זה הדבר הנכון. אבל שכל אחד יעשה את שלו ונגיע למצב שיבינו שמי שלא עבר עבירה אמיתית, אין סיבה שיחכה בכלא אפילו יום. זה באמת לא אידיאל לשבת בכלא".

חרות: "אפילו לשבת שבוע במעצר זה משגע אותם. כל אחד ייקח מה שמתאים לו, כל אחד והחשבונות שלו".  

חוזרות למאחזים

כשאני שואלת לקראת סיום האם היו מוכנות לחזור על המעשה ולשוב אל תאי המעצר, הן משיבות במשפטים שמרמזים על היעדר געגועים לכלא, בלשון המעטה.

חנה: "נקווה שלא יעצרו אף אחד, ולא נצטרך להיעצר".

חרות: "מבחינתנו, המעצר רק חיזק את העניין של לא להכיר בסמכות בית המשפט. אבל שלא נזכה לשבת בכלא אפילו יום".

תמשיכו ללכת למאחזים, גם בידיעה שעלולים לעצור אתכן והפרשה תחזור על עצמה?

יעל מסכמת את הדיון באמירה נחושה: "אם אנחנו עוצרות את המהלך שלנו בא"י – הם ניצחו. אנחנו רק ממשיכות ומתחזקות יותר". 

 
כתבת וידאו על הבנות ניתן לראות באתר www.inntv.com