גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 277ראשיהפצה

מבצע סבתא פרק 13 - סיפור לילדים

24/01/08, 15:27
אסתי רמתי

בפרק הקודם: שירי וענבל עוזרות לפענח את הקוד בדברי התורה של סבא מנחם, ומתגלה שהסליק החסר נמצא מתחת לבית-ספרן.

"וי, אם יפוצצו לכן את בית-הספר, לא יהיה לכן איפה ללמוד... איזה סבבה!", העיר רוביק בחיוך גדול.

"נו, באמת, זה עניין רציני!", גערה בו שירי, "אנשים יכולים להיפגע!".

"סליחה, אתם איתי?", נשמע קולו של עידו שחיכה בחוסר סבלנות בטלפון. "אני צריך שוב את עזרת הבנות. זה מצוין שאנחנו יודעים את הכתובת של הסליק, אבל כדי לנטרל את חומרי הנפץ, אנחנו צריכים לדעת היכן בדיוק הוא נמצא בשטח בית-הספר. אנחנו נשלח לשם כמובן צוות מומחה, אבל הייתי רוצה שגם הבנות יבואו. הן מכירות את המקום מקרוב".

"תגידו לו שגם אני למדתי שם כשהייתי ביסודי...", לחש רוביק, "גם אני רוצה לבוא!".

בסופו של דבר נסענו כולנו – סבתא שושנה, דוד יגאל ואנחנו. השעה היתה עשר בלילה, ובית-הספר היה כמובן שומם מתלמידים, אך עשרות שוטרים ואנשי ביטחון היו פזורים בכל מקום, ואיתם כלבים גדולים.

כששירי ראתה אותם, היא תפסה לסבתא שושנה את היד חזק – גם כלבים קטנטנים גרמו לה לברוח בצרחות, והכלבים האלה בהחלט לא היו פודלים.

"אל תדאגי", הרגיע אותה עידו, "הכלבים שלנו מאולפים היטב. יש להם משימה – להריח את חומר הנפץ, ואת ממש לא מעניינת אותם".

המנהל וצוות המורים והמורות גם עמדו בחצר, משוחחים ביניהם בדאגה. עידו כנראה הזמין אותם מאותה סיבה שהוא הזמין אותנו. "זה ממש לא ייאמן!", שמעתי את המורה להיסטוריה אומרת בזעזוע למורה לספרות, "פיגוע כאן? בבית-הספר הקטן שלנו? זה פשוט לא יכול להיות!".

התחלנו ללכת לכיוון המבנה הראשי. "ומה יהיה אם לא נמצא את הפתח?", שאל דוד יגאל את עידו תוך כדי הליכה.
"נסגור את האזור לפנות בוקר, ונחכה יום אחד", השיב עידו, "כך שאם באמת יהיה פיצוץ, המבנה ייהרס, אבל לא יהיו נפגעים. ואם לא, נמשיך בחיפושים אחר כך".

את שירי עם הקרסול השבור שלה השארנו בחצר על כסא. מדי פעם היא הזכירה לנו עוד פינה שכדאי לחפש שם. התחלנו לעבור ממבנה למבנה עם עידו, כשאנחנו מתרכזים בקומות התחתונות. בחיים לא ידעתי שיש בבית-הספר כל כך הרבה פינות קטנות ומוסתרות – חדר חומרי הניקוי של אב הבית, חדר הציוד של המורה למלאכה... אם לא הייתי יודעת שמדובר בעניין מסוכן כל-כך, זה היה יכול להיות ממש נחמד.

עידו דיבר כל הזמן במכשיר הקשר שלו עם שאר אנשי הצוות, חילק את השטח וקיבל עדכונים. אבל אחרי שלוש שעות של חיפושים, לא מצאנו אפילו רמז. פתחנו את כל הארונות, דפקנו על רצפות כדי לגלות קולות חלולים – וכלום. סבתא כבר מזמן התעייפה, והושבנו אותה עם  שירי כדי לנוח. גם לי כמעט נעצמו העיניים. אני לא רגילה להסתובב בשעות כאלה.
"אני לא מבין את זה", מלמל לעצמו עידו, "הרי הפתח חייב להיות באיזשהו מקום באחד הבניינים!".

"איזה עצבים שאת לא יכולה להסתובב איתנו בגלל הרגל שלך...", אמרתי לשירי ופיהקתי פיהוק גדול, "בטח היית חושבת על משהו. בכלל, הרגל המגובסת שלך רק מסבכת את החיים...".

שירי עמדה להסכים איתי, כשסבתא התערבה. "הכל לטובה, כבר אמרתי לכן", היא אמרה, "אפילו רגל שבורה! אסור להתלונן".

שירי התבוננה ברגל המגובסת שלה, ופתאום היא נראתה מהורהרת. "סבתא, אני חושבת שאת צודקת", היא אמרה באיטיות. "פתאום צץ לי רעיון איפה הפתח של הסליק יכול להיות... ואת יודעת מה? זה דווקא מסתדר טוב! רוביק, רוץ מהר וקרא לעידו!".