גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 277ראשיהפצה

לא מחליפים חמורים בעליה - בגליון השבוע

מנחם גולדברג, מתנחל גלילי ממצפה הושעיה, החליט לשחזר עם בניו את העלייה לרגל לירושלים במסע רגלי על גבי חמורים ● אסף שחר, סטודנט לקולנוע מקיבוץ גבעת חיים, חיפש נושא לסרט והגיע לתעד את מסעו של גולדברג.
24/01/08, 15:27
אמציה האיתן

שניהם בני 46. שניהם יהודים, ישראלים. בכל שאר הפרמטרים הם כמעט הפוכים זה מזה. מנחם – שומר שבת, ימני, מתנחל בהגדרתו, גר ביישוב קהילתי ומגדל עזים וחמורים. אסף – חילוני, שמאלני, קיבוצניק מלידה ועוסק בקולנוע. בעצם יש עוד דבר משותף: שניהם עלו על גבי חמורים מהגליל לירושלים, וכאן בדיוק מתחיל החלק המרתק.

זה היה לפני עשר שנים. מנחם גולדברג, תושב הושעיה שבגליל, הגשים חלום ישן ושיחזר את העלייה לרגל של יהודי הגליל מתקופת בית-המקדש. מראשון-לציון שבמרכז הוא הצפין, לפני כעשרים שנים, ליישוב הקהילתי מצפה הושעיה, הקרוי בפי תושביו פשוט 'הושעיה'.


הסרט 'בדרכי אבות' מהווה מסמך תיעודי שכולל בתוכו את כל מה שמעסיק את חיינו – התמודדות משפחתית בין הילדים לאבא וביניהם לבין עצמם, התמודדות פוליטית, הרפתקאות מול איתני הטבע ומול רשויות החוק, מתח דרמטי סביב הנושא הביטחוני, וגם דיונים דתיים מרתקים. כל אלה, בשילוב צילומים מדהימים של הטבע בתקופה הכי פורחת שלו, הופכים את הסרט לחוויה שהשניים די גאים בה
עיסוקו המרכזי הוא שיחזור תקופת המשנה. אשתו לא מכבסת את הבגדים בנהר, והם גם לא משתמשים ביוני דואר כדי לשלוח מכתבים, אבל באתר שהוא מפעיל – כפר קדם – הוא ממחיש לאורחים מהארץ ומחו"ל כיצד חיו באותה תקופה. זה התחיל מחמורים, והמשיך לעזים, בית-בד, גת, ואפילו קציר בחרמש ואוהל רועים עם ארוחת פיתות ישראלית.

העלייה לירושלים, לא תאמינו, הגיעה מכיוון החמורים. רשות הגנים הלאומיים ניסתה להרים פרויקט מעין זה, ופנתה אליו כמפעיל חמורים ידוע. יחד הם הלכו לשמוע מהרב אריאל ב'מכון המקדש' מהי המשמעות המעשית של עלייה לרגל. בשלב הזה, רשות הגנים החליטה לרדת מהפרויקט.

אבל מנחם נדבק בחיידק, שלא נתן לו מנוחה. לאחר תהליך של הכנות ודחיות הגיע סוף סוף התאריך, ומנחם התכוון להעמיס את שני ילדיו בני השמונה והעשר על חמורים, ולעלות לעיר הקודש.

בקיבוץ גבעת-חיים, הרחק מהחמורים של הושעיה, אסף שחר, בוגר לימודי קולנוע, שמע באותה שעה מחבר משותף על התוכניות של מנחם. "אפילו לא ידעתי איפה זה הושעיה", הוא מספר. "גם לי היו ילדות קטנות באותו זמן, ושאלתי מי זה המשוגע שלוקח שני ילדים לדרך של 170 ק"מ, ועוד באינתיפאדה".

את התשובה לשאלה החליט אסף לברר בעצמו. הוא הריח פוטנציאל לסרט תיעודי, אבל עלה לכפר קדם כדי לפגוש את מנחם ולתהות על קנקנו. "היום אני מבין שהוא בא לבחון אותי", אומר מנחם, "לראות אם אני מצטלם טוב". המסקנה של אסף היתה כי מנחם לא רק מצטלם טוב, אלא גם מסקרן מאוד ויכול להחזיק את הצופה לאורך הסרט. בשבועיים של התארגנות גייס אסף כמה חברים (הכל בהתנדבות, הוא מדגיש) ויחד עם צלם ומקליט הם יצאו לדרך הארוכה.

שני חברים יצאו לדרך

תשעה ימים ארכה הדרך מהגליל לירושלים, בתנאים לא פשוטים של קור וגשם, דרכים לא סלולות ומכשולים שונים. מנחם ושחר עברו חוויות מרתקות, זה לצד זה, אבל המטרות שלהם היו שונות, לעתים אף הפוכות.

מנחם רצה להגיע מהר ובבטחה לירושלים. להעניק לשני ילדיו, עדו ודוד, חוויה משפחתית לכל החיים. אבא ושני ילדיו גומעים ברגליהם ובחמוריהם את ארץ התנ"ך, לומדים על אבות האומה, ומתחברים לאדמה שהובטחה לאבותינו ולנו.

מהכיוון של אסף זה נראה אחרת לגמרי. הוא חיפש את האקשן, ניסה להבין כיצד אדם מבוגר ואחראי משליך את ילדיו להרפתקה מסוג זה, והתכוון להפיק דרמה משפחתית מקורית, שתיגע בכל אדם באשר הוא. בשלב זה, 'דרך האבות' עדיין לא דיברה אליו במיוחד, וגם המושג 'עלייה לירושלים' לא נשמע לו משהו ששווה להתאמץ במיוחד בשבילו.

השוני המהותי בין שניהם הוביל לפיצוץ וכמעט לביטול הפרויקט (הסרט, לא המסע). כבר בבוקר היום השני, לאחר דרך ארוכה ומתישה שעברו ביום הראשון, הגיעה המחלוקת הראשונה. אסף ראיין את הילדים של מנחם ושאל אותם אם זה לא נראה להם מוגזם שאבא לוקח אותם בגיל כזה בדרך כל כך מייגעת. כאן מנחם נכנס לתמונה. "עד כאן", מצטט אותו אסף, "אתה לא נוגע בילדים".

ירושלים, הצבתי לך בימאים

מצפייה בחומרי הגלם, המתעדים גם את הוויכוחים ביניהם, ניתן ממש לחוש את גודל האכזבה של אסף מול העיקשות של מנחם. "עשינו תיאום ציפיות לפני המסע", משחזר אסף. "כנראה שנינו לא דיברנו עברית, כי כל אחד הבין אחרת. הסיכום היה שאתה נותן לי יד חופשית לחלוטין. אני יכול לצלם ולשאול מה שאני רוצה, ובסופו של דבר אני מראה לך את התוצאה כדי לוודא שלא פגענו במישהו, נכון?".

מנחם מאשר, אכן זה היה הסיכום. אבל כאן הוא שוטח משנה סדורה של תפקיד הבמאי בסרט תיעודי. "אם אתה עושה סרט על מסע אופניים, אתה מייחל שיקרה משהו דרמטי – מישהו ייפול, יפסיק באמצע, או כל דבר אחר שיהפוך את הסרט למעניין. אבל אף פעם לא תתקע מקל בגלגלי האופניים כדי לגרום לדרמה כזו, ואם בגללו אחד הילדים היה מחליט לחזור הביתה, זה היה נזק לכל החיים".

אסף כבר מתחיל לארוז את הציוד, אבל הצוות שאיתו לוחץ להישאר לפחות עד סוף היום – החלטה שהיום הוא מברך עליה בכל לב. "בסופו של דבר זה היה לטובתו של הסרט, כי יש פחות אנשים מדברים ויותר סיטואציות אמיתיות. חששתי שאין לי סרט וחיפשתי כל הזמן, והוא בשלו: אם אתה במאי טוב, אתה תראה את ההתרחשויות בעצמך. והוא צודק".

בשביל מנחם הדרך היתה ברורה. הסרט היה רק כבדרך אגב, המטרה היתה להגיע לירושלים. לאחר תשעה ימים של מסע, אכן הגיעה החבורה לירושלים. המקליט כבר לא היה יכול לצעוד ברגליו ועלה על חמור, הבמאי סבל משפשפות חמורות, אבל – כפי שנהוג לומר במקרים כאלה – רוחם היתה איתנה.

כאן דווקא הילדים הנחילו אכזבה קשה לבמאי. לאורך כל הדרך הוא כבר תכנן בדמיונו את השיירה המובלת על גבי חמורים נכנסת בשעריה של העיר העתיקה, לעיניהם המשתאות של התיירים, ויחד הם מגיעים אל הכותל המערבי, אל רגע השיא של הסרט. אך מה לעשות שהילדים התעקשו להגיע אל העיר העתיקה ללא החמורים. לשווא מנסה הבמאי לשכנע אותם. הם מבהירים לו שהסרט לא כל כך חשוב להם, ולכן לא ישנו את כוונתם בשביל המצלמה. בסופו של דבר אכן הגיעו לכותל, אך ללא החמורים.

זה לא נגמר, גם אם בחוץ חושך
 
הילדים חזרו עם אביהם לביתם, עמוסים בחוויות ובתובנות מהדרך הארוכה, ואסף חזר לקיבוץ עם ארבעים שעות של חומר גלם, וללא תקציב לעריכה של הסרט. חבר נוסף נידב לו שולחן עריכה, והוא החל לערוך בעצמו.

שבע שנים של עבודה על סרט אחד זה נשמע מרשים ביותר, אבל אסף ממש לא התלהב מהדרך הארוכה. לאחר עשרות גרסאות ערוכות שלא מצאו חן בעיניו, הוא כמעט נשבר. "כל שנה, בסביבות פסח, מנחם היה מתקשר כדי לבדוק מה עם הסרט. בשלב מסוים כבר הנחתי את הסרט בצד".

הקשר ביניהם הגיע שוב לפיצוץ, הפעם על רקע ה'התנתקות', שבפיו של אסף קרויה 'הפינוי', ובפיו של מנחם 'הגירוש'. מנחם מתרוצץ עם הטנדר על כביש כיסופים כשהוא מנסה להכניס כמה שיותר אנשים לגוש קטיף, ואסף מתקשר אליו לשיחה טעונה, שמבחינתו באה דווקא כדי להרגיע.

"אני חש נבגד", מאשים מנחם. "המקום שאליו לקחו את המדינה שלנו זה בגידה בערכים שעליהם חינכו את כולנו. אני כבר לא מאמין להם". כשהוא אומר "להם", הוא מפנה אצבע ישירות אל אסף. "הוא, מבחינתי, מייצג את הציבור שפעם יִישב את הארץ. יבשו ביצות, הלכו ליחידות מובחרות בצבא. היום הם במקום אחר ואנחנו במקום אחר. הם הולכים לכיוון התהום, אז אני לא סומך עליהם".

לאחר הגירוש/פינוי (תלוי לאיזה צד של השולחן מקשיבים), שלח מנחם מכתב מסודר לאסף. הוא הבין שאסף ירד מהרעיון, וביקש את חומרי הגלם כדי לערוך בעצמו. לאסף היתה זו פגיעה קשה, גם אישית וגם מקצועית. הוא התנתק ממנחם, וניסה לשרוד ולהשיג תקציבים כדי להשלים את הסרט.

במהלך השיחה אסף מכניס, במקומות המתאימים, את הביטוי "סייעתא דשמיא", בתוספת קריצה לכיוונו של מנחם. הוא לא חזר בתשובה, ואפילו לא נהיה ימני במהלך הצילומים, אבל כמה ביטויים הוא למד. אחד המקרים המוגדרים בפיו של אסף כסייעתא דשמיא, הוא זה שהביא את הסרט למצבו הסופי. במהלך עבודה על סרט אחר סיפר, כבדרך אגב, על הסרט שאותו הוא סוחב כבר לאורך שנים. מתברר שהגיע לכתובת הנכונה. "אני המפיקה של פסטיבל הקולנוע בחיפה", אמרה זו שעבדה לצדו, והציעה לו לשלוח את הסרט לפסטיבל. לאחר עבודה רצופה של חודש וחצי ללא שינה, הגיש את הסרט לפסטיבל, ואף התקבל.

כך, לאחר תקופה ארוכה של ניתוק, הוא מזמין את מנחם לראות את הגרסה הסופית ולתת את אישורו. "הוא בא אליי הביתה, ואני לא אשכח את זה. לחיצת יד קרה. הוא ישב קפוץ וראה את הסרט. אני מסתכל עליו, ואני רואה איך הוא מתחיל להתרכך. הדבר הראשון שאמר לי אחרי הצפייה הוא 'אני דווקא לא יוצא רע'. ואז קלטתי באיזה פחד הוא היה שאוציא אותו מפלצת".

ואכן, מנחם לא סמך על אסף לאורך כל הדרך. "מספיק להסתכל בחדשות בטלוויזיה", הוא ממחיש, "כדי להבין שאפשר לעוות את  המציאות". להוכחה הוא מצטט את הבן הגדול – עידו, אז בן עשר והיום לפני גיוס. הוא שאל את אביו מדוע בסרט יש רק ילדים ערבים, ואין שום ילדים יהודים, ומדוע המתנחלים המוצגים שם הם רק אלה שנמצאים בצד היותר קיצוני של המפה הפוליטית, למרות שבדרך הם ביקרו אצל כל הסוגים והמינים. אסף לא מקבל את הטענה, אבל זה רק אחד מתוך אינספור ויכוחים בין השניים, שלעתים נראה כי הם נהנים להתווכח.

אינספור שבילים, רושם בתוך יומן מסע

התוצאה הסופית אכן מרתקת. הסרט 'בדרכי אבות' מהווה מסמך תיעודי שכולל בתוכו את כל מה שמעסיק את חיינו – התמודדות משפחתית בין הילדים לאבא וביניהם לבין עצמם, התמודדות פוליטית, הרפתקאות מול איתני הטבע ומול רשויות החוק, מתח דרמטי סביב הנושא הביטחוני, וגם דיונים דתיים מרתקים. כל אלה, בשילוב צילומים מדהימים של הטבע בתקופה הכי פורחת שלו, הופכים את הסרט לחוויה שהשניים די גאים בה.

מנחם מספר על צופים שבאו לספר לו על השינוי שעברו, ועל הצורך להעניק לילדים חוויה משמעותית, יותר מאשר דיסנילנד או בית-מלון. אסף מספר על שני אחים שראו את הסרט וכל אחד ראה בו משהו אחר. זה שעומד להתגייס עקב בעניין אחר חוויותיו של מנחם והבעיות הביטחוניות, והשני, שנמצא בתהליך של חזרה בתשובה, התחבר דווקא לחלק היהודי ולקשר אל השורשים.

גם שמו של הסרט, 'בדרכי אבות', מקפל בתוכו סיפור מעניין. אסף החליט כבר מזמן על שמו של הסרט. כשהחל לעצב את התמונה המופיעה על האריזה, עבד עם גרפיקאית על תמונה של שלט דרכים בו מופיעות הערים שכם ורמאללה, ובתוכן משולבים פניהם של מנחם וילדיו. על השלט למעלה מופיע מספר 60 – מספר הכביש שבו הוא צולם. אסף הציע למחוק את המספר, אך לפני כן הוחלט לבדוק את משמעותו. "'אסף, אתה לא תאמין', היא אומרת לי. 'לכביש 60 קוראים דרך האבות'.

זה עשה לי צמרמורת. פתאום אתה מבין שיש למקום הזה משמעות מעבר לסתם מקום, וזה משהו שלא הבנתי לפני כן".
לאסף הרבה יותר קל להבין היום את החיבור שיש לאנשים עם המקומות ועם האדמה. השאיפה שלו היא להגיע עם הסרט לכמה שיותר קהלים, ולא רק מסיבה תקציבית. בסצינה האחרונה של הסרט ניתן לראות גם את השינוי שמנחם עבר בשנים האחרונות. הסצנה צולמה לא מזמן, כשהילדים כבר בחורים גדולים, ומנחם עטור בזקנקן של שלושת השבועות.

האינתיפאדה הארוכה, המלחמה והגירוש מגוש קטיף הפכו אותו להרבה יותר סקפטי. האפשרות לחיות בשלום עם שכנינו הערבים כבר לא נראית לו כל כך פשוטה, כפי שנראתה במהלך הצעידה בכפרים לאורך הסרט. שום דבר כבר אינו בטוח, הוא אומר. אפילו לא הבית שבו אתה חי.

אבל את השיחה בינינו חשוב לו לסיים במשפט הרבה יותר משמעותי, מבחינתו: "אני מודה בכל לבי לקב"ה על הזכות שהיתה לי לעשות את המסע הזה. הסבא שלנו (מצביע עליו ועל אסף) רק חלם על זה, ואני יכול להגשים את החלום. וזה דבר עצום".