בשבע 278: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , כ"ד בשבט תשס"ח

הדוח מדבר בעד עצמו

למי שכבר מיצה את הדיונים על דוח וינוגרד, ולמי שעדיין לא שוכנע כי ראש הממשלה צריך ללכת הביתה – הנה לפניכם דוח ועדת סגל, ועדה של איש אחד, המתבסס אך ורק על חיטוט עצל בקטעי עיתונות. הדוח שלי מסכם את אירועי המלחמה החשובים באמת, אירועים שהרושם שהותירו עדיין לא נמחה – הופעותיו הפומביות של אהוד אולמרט.

חמישה ימים לאחר פתיחת המלחמה, קבע אולמרט את יעדיה בנאום לאומה: "החזרת בני הערובה אהוד גולדווסר ואלדד רגב; הפסקת אש מוחלטת; פריסת צבא לבנון בכל דרום לבנון, והוצאת החיזבאללה מהאזור".

יממה לאחר מכן, בביקור בחיפה: "בכל מקרה, תחילת משא ומתן לא תפסיק את הפעולה אלא רק החזרת החיילים החטופים".

עוד חמישה ימים חלפו, וראש הממשלה החל לשקול אופציה של כוח רב לאומי בלבנון. "הכוח יצטרך במיוחד... לפרק את יכולות החיזבאללה", אמר במפגש עם שר החוץ הגרמני.

שבועיים מפתיחת המלחמה הודיע אולמרט על המשכה: "לא נסיים לפני שנאמין שנוכל להשיג תוצאות שמצדיקות את המחיר ששילמנו".

ב-1 באוגוסט הבטיח שר הביטחון פרץ להשיב את החטופים הביתה "לפני שיושלם הליך מדיני". באותו יום ממש החל אולמרט להכין את העם לסיום המלחמה. "אילו המערכה הצבאית היתה מסתיימת היום, גם היום כבר היה אפשר לומר בוודאות שפני המזרח התיכון השתנו... עתה לעולם לא יוכלו לאיים על העם הזה שיירו עליו טילים – כי העם הזה מתמודד עם הטילים ומנצח אותם". ואולי בעצם היתה זו הכנה של תושבי שדרות?

פחות משבוע לאחר מכן דיבר אולמרט בשידור חי בפני נציגי הקהילות היהודיות בצפון אמריקה. "אנחנו הולכים לשלם מחיר נורא", אמר, "אבל עדיף לשלם את המחיר הזה עכשיו מאשר לחכות עוד שנתיים-שלוש ולהתמודד עם כלי נשק הרסניים יותר". כעבור חמישה ימים הושג הסכם הפסקת אש.

ביום סיום המלחמה המשיך ראש הממשלה להתנפח על חשבון החיזבאללה. "האנשים האלה לא יינקו, נמשיך לרדוף אותם בכל מקום ובכל זמן", אמר והוסיף: "חיילי צה"ל פגעו פגיעה קשה בחיזבאללה, שממדיה טרם נודעו ברבים". משפט שנותר נכון עד היום.

לרקוד על הדם עכשיו

בהפרש של שבוע, מתו בארה"ב שני שחקני קולנוע בשנות העשרים לחייהם, כנראה (נכון לכתיבת המדור) ממנת יתר של סמים. בראד רנפרו והית' לדג'ר הצטרפו בכך לרשימה ארוכה ולא מכובדת של כוכבי מדיה שעברו לעולם בלי סמים מוקדם מהצפוי. והשאלה היא, מדוע הרשות למלחמה בסמים לא מנצלת את ההזדמנות ורוקדת על הדם, במובן הטוב של הביטוי.

כל פרסומאי מתחיל יודע עד כמה משפיעים הסלבריטאים על בני נוער. לעתים הם עושים קרחת כדי לפרסם חברת סלולר, ולעתים מצטלמים יחד לקמפיין נגד אלימות. אז מדוע לא לנצל את מותם המצער של שחקנים נערצים לטובת הצלת חיים אמיתית? מדוע, למשל, לא להראות קטעים מהקריירות היפות של לדג'ר, ריבר פניקס או זוהר ארגוב, ואז להראות כיצד נקטעו בבת אחת? עם קצת מאמץ ויצירתיות, אפשר להתגבר על מכשול זכויות היוצרים ולשכנע לפחות את אלה המושפעים מהערצת הכוכבים. זה בטח יהיה אפקטיבי לא פחות מהקמפיין ההזוי של "היי בנטורל".

אהובים וכותבים אחרים

לפני שאתייחס לקובץ הסיפורים 'אהבה ומצוות אחרות', בעריכתם של עמיתיי לעיתון עדי גרסיאל ואסתי רמתי, זה המקום להזהיר: אני מחויב כעת לכמות של גילויים נאותים העלולים לגלוש לתוך מדור הצרכנות. ולכן אבקש מהקוראים לקבל את העובדה שאני משוחד לחלוטין ולהסתפק בכך.

למרבה השמחה, הספר עצמו אפילו לא מצריך אותי לשקר. הוא מוצלח ומהנה, ולפרקים אפילו מפתיע. 'אהבה ומצוות אחרות' מאגד יחד 25 סיפורים קצרים של יוצרים דתיים צעירים – חלקם כותבים מוכרים במגזר ועל חלקם לא שמעתי מעולם –  ומוכיח כי העתיד שלנו כבר כאן, מה שזה לא אומר.

מי שמצפה לקובץ של סיפורי חסידים עם נס רבני ומוסר השכל, יופתע למצוא כאן סיפורים טעונים על נוקדנות דתית, אלימות במשפחה, דיכאונות ומוגבלות פיזית ושואה ומוות והחיים שאחרי. גם חזרה בתשובה ויציאה בשאלה הם נושאים פופולאריים בספר. המקורות היהודיים מצוטטים לרוב, והסיפורים מכסים כמעט את כל חגי ישראל, אבל רוב הנושאים המרכזיים הם דווקא אוניברסליים, כמו רווקות, משפחה, חיפוש עצמי, פרידה ואבלות.

הגיוון הוא אחד מיתרונותיו של הספר, הנע כמטוטלת בין כבדות להומור, בין מליציות לשפה עיתונאית, ובין סיפורים נוסחתיים להברקות מטורפות עד ביזאריות. זה המקום לציין כי גם הסיפורים הפחות מוצלחים, למעט שניים-שלושה שעצבנו אותי ברמה של אלימות כבושה, ראויים לפחות לתואר 'נחמד'.

בגלל ריבוי הסגנונות והנושאים, ההתחברות לסיפורים ספציפיים היא גם עניין של טעם אישי. ובכל זאת: 'בוקר טוב, סינים' של גילית חומסקי ו'קלפים' של אדם צחי העלו חיוך על פניי; מסיבות שעדיין איני מבין אותן בעצמי, אהבתי גם את סיפורו של אריאל פלקסין על ילדה המתקשה לזרוק את בובותיה בערב פסח. חיבבתי גם את 'סיפורי מלאכים' של דניאל שלם ואת 'סמבטיון' של יעד בירן, והחסרתי פעימה עם 'חמישה בלונים' של אשר ברק, סיפור המיועד להורים חרדים כמוני. כן, טוב, היו גם שני סיפורים מעולים-ממש של לירון נגלר-כהן וצור ארליך, אבל מראש כבר ציינתי שאני משוחד.

יודע את מקומי

לפני זמן לא רב עברתי תאונת דרכים. לא משהו רציני, אלא אם אתם האוטו שלי, אבל את המכה הקלה בקצה הכנף חשתי עד האונות שבמוחי. בתום שני ימי התלבטות ושני לילות מחושים הלכתי להיבדק אצל רופא המשפחה. למרבה ההפתעה, הוא התעקש לקבוע שאני עומד להישאר בחיים. "מחושים בראש נפוצים אחרי תאונה כמו שלך", אמר, "ואין מה לעשות אלא לחכות עד שיחלפו לבד". ואכן, בתוך שבוע נעלם הכאב כלא היה.

כעבור ימים אחדים, בעוד אני מנסה לשכוח את הטראומה, הגיע אליי מכתב מקופת החולים המועדפת עלי. "הגיע אלינו מידע לפיה עברת תאונת דרכים", נאמר שם, "ואנו מבקשים ממך למלא את השאלון המצ"ב". למכתב צורפה מגילה ארוכה עם הר של שאלות, שחלקן לא היו רלוונטיות לגביי, כמו פרטי תלונתי במשטרה. לא הגשתי כל תלונה למשטרה, ולכן השלכתי את המכתב למגירת שולחן הכתיבה שלי - בית הקברות המפואר בעולם לניירות.

כעבור שבוע הגיע עוד מכתב, עם אותה בקשה ואותו שאלון. חלפו יומיים, והטלפון הנייד צלצל בזעם. "עדיין לא מלאת את השאלון", גערה בי פקידת קופת החולים, "אנחנו צריכים אותו כדי שהביטוח ישלם לרופא שלך על הביקור. האם אתה חושב שהרופא שלך לא ראוי למשכורת?" הבטחתי לה לשלוח את השאלון המלא במהירות האפשרית כדי לא לקפח את משכורת הרופא, בעיקר לאחר שהעבדתי אותו כה קשה. כעבור ארבעה ימים גיליתי בנייד חמש הודעות עצבניות מאותה קופת חולים, הודעות שמהם התעלמתי בעיקר משום שכאב הראש שלי חזר.

בצעד של ייאוש, חפרתי במגירה והוצאתי את גופתו של השאלון המדובר, מילאתי אותו בחיפזון ורצתי אל תיבת הדואר. כעבור יומיים הודיעה לי הפקידה כי מכתבי הגיע אך שכחתי לצרף צילום של תעודת הביטוח. רצתי לצלם את המסמך ולשלוח לה, ולמחרת היא התקשרה לבקש צילום של רשיון הנהיגה. כעבור שבוע היא התקשרה שוב וטענה שתעודת החובה לא עברה היטב בפקס. ניסיתי להסביר לה כי לא שלחתי אותו בפקס, והיא הסכימה שזה מסביר הרבה דברים.

למרות זאת ביקשה עותק נוסף מהתעודה ועוד שתי תשובות שפרחו מזכרוני בשאלון, משהו בנושא התלונה במשטרה.
בקיצור, הנה העצה שלי: אם עברתם תאונה, חלילה, וברצונכם להיבדק אצל רופא – עשו לעצמכם טובה ותוותרו. פשוט תעזבו את זה. גם אם אתם בטוחים שנגרם לכם נזק מוחי, אל תמהרו לקבוע תור. רוב הסיכויים שלא תשרדו, אבל לפחות תמותו בראש שקט.