חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 278ראשיהפצה

בוחרים בחיים - בגליון השבוע

צוות ההדרכה של ישיבת 'מקור חיים' חשב שהמחבלים שחררו לספריה הם רק בדיחה גרועה של השומרים ● תוך דקות השתלטו המדריכים על שני המחבלים, שרק לפני שבועיים שוחררו מהכלא הישראלי.
31/01/08, 14:29
חגית רוטנברג

בליל שבת האחרון התאחדו, באופן נדיר, תושבי קיבוץ כפר-עציון עם תלמידי ישיבת 'מקור חיים' לתפילת קבלת שבת משותפת. נס ההצלה שאירע פחות מ-24 שעות קודם לכן היה משותף לכולם, ועל-פי פסק מיוחד של רב הקיבוץ, עלה אחד המדריכים שהשתתף בקרב עם המחבלים ובירך הגומל בלשון רבים: "שגמלנו כל טוב".


לפתע נפתחה הדלת ולחדר נכנסו שני השומרים הדרוזים של הישיבה, כך לפחות חשבו המדריכים. כיוון שהשומרים נשלחים על-ידי חברת האבטחה, הם אינם קבועים והמדריכים זיהו אותם על-פי מדי החברה. "אמרנו להם ערב טוב. הם הביטו עלינו במבט קצת מוזר, וצעדו לכיוון שלנו. פתאום הם שולפים לנו אקדח וסכין, ופוקדים עלינו להרים ידיים. ואז הכתה בנו ההבנה שזה פיגוע אמיתי"
כל בני הקיבוץ התכוונו לצאת ידי חובתם באותה ברכת 'הגומל'. השירה, הריקודים והאווירה המרוממת נמשכו ברצף מהלילה הקודם עד ליל שבת, כשדיבורים על גבורה והודיה על הנס ממלאים את חלל הישיבה, ובין השיטין נשמעו גם חרדות שעדיין לא נמוגו מלב התלמידים, הצוות ואנשי הקיבוץ.

חבורת המדריכים בישיבה התיכונית-תורנית 'מקור חיים', שהתגברה בתושייה ובאומץ על שני המחבלים שחדרו למקום ביום חמישי בערב כשהם חמושים בסכינים ובאקדח-דמה, לא פרגנה לעצמה אפילו יום מנוחה אחרי אותו ליל שימורים, אף ששניים מתוכה גם נפצעו באורח קל מדקירות סכין.

ביום שישי ניצח צוות ההדרכה על ההכנות לשבת הורים גדולה שתוכננה לאותה שבת בישיבה. רוב מוחלט של ההורים התייצבו לשבת, למרות האירוע. בקיבוץ לא הפסיקו להודות למדריכים, מתוך תחושה שהצילו במאבקם לא רק את התלמידים שגדשו באותו ערב את בית-המדרש, אלא את תושבי הקיבוץ כולו.

מודיעין מפועלים ערבים

"הכתובת היתה על הקיר", אומרים תושבים בקיבוץ, "החדירה לא היתה הפתעה מוחלטת. חששנו שדבר כזה עומד לקרות. לא מזמן היה אצלנו ניסיון לחטיפת נשק מהחיילים שעמדו בשער".

אבל לא רק ניסיון חטיפת הנשק הקודם אותת על הסכנה. לקיבוץ כפר-עציון נכנסים מדי יום עשרות פועלים ערבים לעבודה, חלקם בני אותו כפר ממנו יצאו שני המחבלים. לא מן הנמנע ששיתוף פעולה ביניהם הוליד את החדירה האחרונה, שאך בנס לא גבתה מחיר בנפש. "מן הסתם היה להם מודיעין טוב על הישיבה", אומר גורם בצוות החינוכי. על רקע פיגועים קשים קודמים במוסדות חינוך (המכינה בעצמונה, ישיבת עתניאל והישיבה באיתמר), לא התפלאו ב'מקור חיים' שהמחבלים בחרו דווקא בהם כמטרה מועדפת: "יותר קל להם מול ילדים. גם מבחינת המיקום, אנחנו נמצאים באזור שיותר נגיש להם להגיע אליו".

שני המחבלים חדרו לכפר-עציון מכיוון דרום-מערב ביום חמישי בערב, תוך שהם חותכים את הגדר המקיפה את הקיבוץ. הם עברו את האכסניה של הקיבוץ, וגילו אותה ריקה מאדם. השניים המשיכו לצעוד לאורך הגדר המקיפה את ישיבת 'מקור חיים', שמסתיימת במקום בו עומדת ספריית הישיבה, וסמוך אליה ממוקמים הקרוונים של הכיתות.

בתחקיר שהתקיים לאחר האירוע, הסתבר כי המחבלים הביאו עמם ציוד לשהייה ארוכת טווח – גזייה ומזון. ההשערה היא כי המחבלים התכוונו ככל הנראה לחטוף תלמידים מהישיבה ולשהות איתם בנקודה מרוחקת, עד למילוי דרישותיהם. אפשרות אחרת, לאור העובדה כי השניים היו חמושים רק בסכינים ובאקדח צעצוע, היא כי הכוונה היתה לחטוף נשק ממישהו באמצעות איומי סכין, ולהשתמש בנשק הזה כדי לבצע פיגוע המוני בישיבה או בקיבוץ.

יצוין כי השניים השתחררו רק עשרה ימים קודם לכן מהכלא הישראלי, לאחר שריצו בו עונש מאסר של כשנתיים. הפעולה בגינה נאסרו היתה דומה מאוד לזו הנוכחית: לפני כשנתיים חדרו אותם מחבלים ליישוב הסמוך בת-עין, ובאמצעות איומי סכין השתלטו על שני חיילים בעמדת השמירה, כפתו אותם וחטפו את נשקם. ככל הנראה, 'הצלחתם' בפעם הקודמת ללא שימוש בנשק עודדה אותם לנהוג גם כעת באופן דומה, ללא שיסתכנו בכך שייעצרו בדרך כשברשותם נשק חם, וכך שישיגו תוצאות משמעותיות יותר מבחינתם.

"הם בוודאי לא התכוונו רק לחטוף נשק ולברוח. איזה נשק יש כבר בישיבה?", אומר שמואלי גרינברג, מנהל הפנימייה. "בחסדי ה', הם לא נכנסו לכיתות שליד הספרייה. היו שם תלמידים. גם על השבילים שם הסתובבו קודם לכן תלמידים. אם היו פורצים לפנימיות ולא לחדר המדריכים, הם יכלו להרוג שם כמה ילדים".

את גודל הנס רואה גרינברג לא רק בכך שהמחבלים הגיעו דווקא למדריכים ולא לתלמידים, אלא גם בכך שהמדריכים היו באותו ערב בישיבה, והשניים שנושאים נשק הגיעו באורח בלתי צפוי. "אחד מהם, רפאל סינגר, התחתן לא מזמן והיה עסוק באותו ערב. הוא הגיע עשר דקות לפני המחבלים. אליקים קובץ', המדריך השני שנושא אקדח, היה חולה באותו יום והגיע ממש במקרה. המדריכים כולם היו אמורים להיות באותו ערב בהשתלמות בירושלים, שבוטלה ברגע האחרון".

קרב גבורה בתוך הישיבה 
 

שמואלי גרינברג, מגיבורי הקרב: "היתה תחושה חזקה שפעלנו כאורגניזם אחד. כולם ינקו מכולם. אם למישהו היה אקדח – כאילו לכולם היה אקדח. פעלנו כקבוצה. לא דיברנו בכלל תוך כדי האירוע. הפעולה האינסטינקטיבית באה לנו מהר יותר מהדיבור"
צוות ההדרכה היה שקוע בדיון בספרייה, כשלפתע נפתחה הדלת ולחדר נכנסו שני השומרים הדרוזים של הישיבה, כך לפחות חשבו המדריכים. כיוון שהשומרים נשלחים על-ידי חברת האבטחה, הם אינם קבועים והמדריכים זיהו אותם על-פי מדי החברה שלבשו.

"אמרנו להם ערב טוב", משחזר אחד מאלו שנכחו בחדר. "הם הביטו עלינו במבט קצת מוזר, היתה להם עווית בפנים. הם צעדו לכיוון שלנו, כמחצית הדרך אל תוך החדר, ופתאום הם שולפים לנו אקדח (שהתברר אחר כך כלא אמיתי) וסכין, ופוקדים עלינו להרים ידיים.

"לחלקנו עברה בראש באותו רגע מחשבה שמדובר בבדיחה גרועה של השומרים. גרועה – כי אנחנו עלולים לשלוף נשק ולהרוג אותם. אבל תוך כדי שהם מסמנים לנו עם האקדח להרים ידיים, מכה בנו ההבנה שזה פיגוע אמיתי.

"לקח לנו זמן להתאושש מההלם – קודם המחשבה שאלו השומרים, אחר כך שמדובר במתיחה, ובסוף ההבנה שזה אירוע אמת. בראש עוברות מחשבות מטורפות באותם רגעים: חשבתי – וואלה, זה פיגוע. כל הסרטים שראינו, עכשיו זה פה באמת. מוות. אחר כך חשבתי מה הולך בבית-המדרש. כל החבר'ה למדו שם באותו זמן. זה שותל אותך באדמה, כל הכובד הזה, העובדה שזה קורה פה ממש עכשיו".

רפאל סינגר היה הראשון שחשד והיה דרוך. כשהמחבל ראה אותו מתעסק באקדח שלו, הוא קפץ עליו עם הסכין. סינגר לא הספיק לדרוך את הנשק עד הסוף, והמחבל הספיק לתקוע בו את הסכין ולנקוב את ריאתו. המחבל ניסה לתקוף שנית עם הסכין, ודקר מדריך נוסף בראשו. אחד המדריכים הצליח להדוף לאחור את הדוקר, והמדריך השני שנשא נשק, אליקים קובץ', ירה בו ופצע אותו.

בינתיים, שמואלי גרינברג עמד ליד המחבל השני, שאחז בידו אקדח, כשהוא עצמו אינו חמוש. "מבחינתי, האקדח היה האיום הכי גדול, ורציתי להוריד לו את היד עם האקדח", הוא נזכר. "קפצתי על היד עם האקדח והחזקתי אותה עם האקדח כלפי מטה, כדי שלא יצליח לכוון עלינו. אחרי זמן קצר הרגשתי שהוא עף אחורה. לאחר מעשה הבנתי שאליקים ירה בו מהצד".

בתום קרב היריות הקצר שכבו שני המחבלים פצועים, אבל חיים ומנסים להמשיך ולתקוף את המדריכים בסכיניהם. המדריכים ביצעו פעולות שינטרלו את המחבלים מלפגוע בהם שוב. גרינברג רץ, כולו נסער עדיין, לבית-המדרש שהמה תלמידים שעשו 'משמר' של ליל חמישי. הוא נעמד על השולחן, וקרא: "פיגוע אמת!". התלמידים התארגנו מיד על-פי תרגולת שאומנו אליה: כיבוי אורות, וכניסה אל מתחת לשולחנות, והר"מים אבטחו את הפתחים.

לאחר שהשתלטו המדריכים על המחבלים, הסתיים למעשה האירוע, אם כי תושבי הקיבוץ נקראו להישאר בבתים עד לסיום הסריקות שיוודאו כי אין מחבלים נוספים במקום.

להתגבר על הפחד


בראש עוברות מחשבות מטורפות באותם רגעים: חשבתי – וואלה, זה פיגוע. כל הסרטים שראינו, עכשיו זה פה באמת. מוות. אחר כך חשבתי מה הולך בבית-המדרש. כל החבר'ה למדו שם באותו זמן. זה שותל אותך באדמה, כל הכובד הזה, העובדה שזה קורה פה ממש עכשיו"
כשמפלס המתח ירד, התפנו התלמידים והצוות לחגוג את הנס עד השעות הקטנות, מתוך אווירת רוממות. אולם בצוות ההדרכה יש מי שמרגישים משהו עמוק יותר שחוללו בהם אותם רגעי מאבק קריטיים: "באנרגיה שהיתה בחדר – כששני ערבים ששונאים אותך ורוצים להרוג אותך שולפים עליך אקדח ושני סכינים – יש בזה משהו מפחיד מאוד ומשבית", מודה אחד מחברי הצוות. "יש שנייה שאתה פשוט ננעץ באדמה. אתה נענה להם, מוכן בעצם לומר: תעשו מה שתרצו – רק אל תהרגו אותי".

כלומר היתה תחושה של פחד. איך התגברתם עליה?

"הרגשתי שעמדנו מול הרע, ושזה היה מאבק רוחני. לאחר מעשה, כל אחד ניסה לחשב איך היה צריך לשלוף מהר יותר או לכוון טוב יותר. אני מרגיש שאלו הדברים הקטנים. השאלה היא אם בסיטואציה כזו, כשאתה מותקף, כשאתה במצוקה, במצב מפחיד – האם אתה נענה לזה, או שאתה יוזם ואומר 'זה לא ייתכן', ולוקח את העניינים לידיים. ברגע שאדם אומר 'לא' ומוכן לנעוץ חרב ולהוציא את האוויר מכל הסיפור הזה, אז כבר המציאות תתהפך מאליה".

אתה לא נותן קרדיט למיומנות שבה פעלתם? 
         
"ודאי שיש גם חוכמה בהתנהלות, אנחנו צוות כוננות ומאומנים לדברים כאלה. אבל אני מרגיש חזק את מה שראש הישיבה אמר, שגבורה זה גם דבר שיכול להתפתח. זה קשור ליכולת העמידה של האדם מול הרע, כמו גם בהתמודדות שלו עם יצר הרע. אם אדם דוחף את הרוע או משחק את המשחק. מקבל את המציאות או נאבק בה".

הצלחתם המשותפת של המדריכים בהדיפת ההתקפה החבלנית חיזקה גם את תחושת החיבור ביניהם לבין עצמם: "היתה תחושה חזקה שפעלנו כאורגניזם אחד", אומר גרינברג. "כולם ינקו מכולם. אם למישהו היה אקדח – כאילו לכולם היה אקדח. פעלנו כקבוצה. לא דיברנו בכלל תוך כדי האירוע. הפעולה האינסטינקטיבית באה לנו מהר יותר מהדיבור. הדיון שבו עסקנו לפני שהמחבלים נכנסו בדיוק התמקד בדרכי גיבוש של המדריכים. עכשיו הבנו שבאמת אנחנו צריכים להתגבש, כי ראינו עד כמה אנחנו קשורים זה לזה".

יום למחרת האירוע, קיימו בישיבה טקס של הטבת חלום. "הרגשנו שהיה פה סוג של חלום", הם מסבירים. ההתרחשות עדיין נותנת את אותותיה בבני הישיבה, והפחדים עדיין לא נמוגו, על אף מעשי הגבורה: "יש לי עכשיו קצת פחדים", מודה גורם בצוות, "אבל מה שקרה מעמיד אותי בצורה חזקה. אתמול הייתי בבית והרגשתי שמישהו מסתכל עליי מהחלון, אבל אז אמרתי לעצמי: מה יש לי לפחד? גם ה' מסתכל עליי. מה שעברנו גורם לי להרגיש שאפשר לפעול במציאות. זה לוקח אותך למקומות חדשים ומחזק".

מדיניות שחרורים מופקרת

בימים אלו מתקיימות ישיבות בקיבוץ וב'מקור חיים' כדי להיערך מחדש מבחינה ביטחונית, בעקבות אירוע החדירה. בישיבה חיזקו את בריחי המנעולים בדלתות, הגבירו את התאורה ותגברו את צוות הכוננות. בקיבוץ דיללו לשעות ספורות את כניסת הפועלים הערבים, אם כי לא נראה שיחול שינוי דרמטי בנוהג זה.

אולם בקיבוץ מציינים גורם נוסף, שאינו נתון בידיהם, אלא ביד מכתיבי המדיניות. לאור העובדה שמדובר במחבלים ששוחררו זמן קצר קודם לכן וריצו עונש מאסר על עבירה דומה, קוראים בכפר-עציון לשקול שנית את שחרורם של מחבלים, גם ללא "דם על הידיים", על-פי ההגדרה המכובסת. "זו הפקרות", הם מתריעים, "זה ששחררו אותם זו פשוט בדיחה גרועה. יש פה חוסר הבנה למשמעות של מעשים מסוימים – כשאתה משחרר אדם ש'רק' גנב נשק, פסק הדין הזה בעצם הורג את האדם הבא".