בשבע 278: חבר, אני זוכר ובוחר

דו"ח וינוגרד לא ישנה את הפוליטיקה המסואבת שאולמרט וחבריו שכללו עד כדי הצטיינות ● התנהלות ראש הממשלה ושותפיו מסמלת גם שקיעה מוסרית של החברה הישראלית.

יצחק קליין , כ"ד בשבט תשס"ח

הממצא העיקרי החדש של דו"ח וינוגרד המלא הוא שההחלטה לצאת למבצע הצבאי האחרון, שעלה בחיי 33 חיילים, היתה "סבירה". כמי שמכיר חלק מחברי הוועדה, ניסוח זה, כפי שהוצג לפחות במסיבת העיתונאים ביום רביעי בערב, הפתיע אותי מאוד. 

בתחילת המלחמה עמדו בפני ישראל אופציות מגוונות. הכשלים בתהליך ניהול המלחמה עד הנקודה בה הוחלט לצאת למבצע הקרקעי, הותירו את ישראל כמעט ללא אופציות מלבד מהלך גרוע זה. בעקבות כשלי המלחמה, שכרסמו במוניטין של ישראל, מועצת הביטחון עמדה לקבל החלטה שלא היטיבה עם ישראל. הסיכוי לממש אפילו את המעט שישראל קיבלה בהחלטה זו, היה תלוי במהלך קרקעי שמבחינת האויב היה צפוי לגמרי וחייב את ישראל להקריב קרבנות רבים בנפש.

הדרך הנכונה, לדעתי, להציג את הדברים היא שההנהגה הלאומית בכשליה הכניסה את ישראל ללא צורך למלכוד, שממנו ההחלטה לצאת למבצע קרקעי בתנאים הגרועים ביותר נראתה כמוצא היחיד. רק במובן זה היתה ההחלטה "סבירה" - לאור מסכת הכשלים שהובילו אליה.

מבחינה ציבורית, כמובן, ברק, אולמרט ואלי ישי יקפצו על ניסוח הוועדה כמוצאי שלל רב. הם קיבלו אור ירוק מהוועדה להכניס את ישראל למלכוד הבא, עליו הם שוקדים כבר כמעט שנה.

שקיעתה המוסרית של הישראליוּת

הטרגדיה של וינוגרד היא שהוא רלוונטי בכלל. במדינה אחרת, עם משטר הדומה לזו של ישראל, משטר פרלמנטרי ולא נשיאותי, פרסום דו"ח כזה שנה וחצי לאחר המלחמה היה מעורר עניין מועט, יחסית. הממשלה החדשה, שנבחרה בעקבות המלחמה, היתה ממלאת אחר המנדט החדש שלה. הדו"ח היה עוסק בעיקר בדמויות שחלפו מהזירה הציבורית, והיה מעסיק בעיקר אנשי מקצוע.

תירוץ עלוב להידבקות לכסא

לדבקים בכסא יש תירוץ, והתירוץ עלוב מהמחדל עצמו. יש תהליך שלום, הם אומרים, והשמירה עליו היא אינטרס לאומי עליון. אם נלך, כפי שמצפים מאיתנו, ילך גם התהליך; לכן אנחנו בעצם משרתים את הציבור בכך שאנחנו כופים את עצמנו עליו.

האמת? לא אינטרס ולא נעליים. הרוב המכריע של הציבור אינו מאמין ב"תהליך" ואינו חפץ בחתימת הסכם עם פלשתינים. הרוב רוצה שלום, אך יודע שאינו בר-השגה, ולכן חבל על המאמץ, על האשליות, על הקורבנות.

המשמעות הציבורית העמוקה של אירועי קיץ 2006 אינה שחבורה של פוליטיקאים כושלים ניהלו מערכה כושלת, אלא שתורה מדינית ופוליטית שלמה פשטה את הרגל. היעד החשוב כל כך שברק ואולמרט חוזרים עליו שוב ושוב אינו חשוב לרוב הציבור, אלא למיעוט שעוד יתפתה, אולי, להצביע עבור 'קדימה' ומפלגת העבודה – פחות משליש מהציבור היהודי.
מעולם לא היה ברור כל כך שישראל נשלטת על-ידי חבורת מיעוט הכופה את עצמה ללא הצדקה על הרוב. חשוב להחליף את הממשלה לא בשל העבר בלבד, אלא בעיקר למען ההווה והעתיד.

חשבון צריך לשלם

אם אהוד ברק יפר את הבטחתו לציבור, ממשלת אולמרט כולה תהפוך לממשלת בונקר המתחפרת בתוך לשכותיה מפני זעם הציבור.

מעתה יש ליצור קונצנזוס ציבורי חדש המקיף את המ"פים, המשפחות השכולות, וכל אזרח ישר, ימני או שמאלני, דתי או חילוני: בבחירות הבאות – מוחקים את מפלגות הקואליציה הנוכחית. לכל אחת מהן יש אלטרנטיבות מאותו גוון אידיאולוגי. יש להשתדל לסיים את הקריירה הציבורית של כל מי שריח ברק, אולמרט או ישי נודף ממנו, ללא הבדל דת, גזע, או גישה אידיאולוגית.