בשבע 278: ועדת וינוגרד ממליצה. אז מה?

מסקנות ועדת וינוגרד אינן מחייבות, לכל היותר הן המלצות. ירצו יתקבלו, לא ירצו לא יתקבלו ● איגור מיוץ, עובד בבית אוכל המשרת עניים, הותקף באכזריות בידי שני בריונים, ובשארית כוחותיו התגונן.

יאיר שפירא , כ"ד בשבט תשס"ח

בשעה ששורות אלו יראו אור, תפרסם ועדת הבדיקה הממשלתית לאירועי מלחמת לבנון השנייה, ועדת וינוגרד, את מסקנותיה הסופיות. בעוד שבתחום המדיני מחכים כולם בכיליון עיניים לראות איזה מהתרחישים הפוליטיים יצבור תאוצה, הרי שהכרוניקה המשפטית בעניין ידועה מראש.

בראשית השבוע הבא יוגשו מספר עתירות לבג"ץ, שיואחדו בבית-המשפט העליון לאחת; עיקרה של זו יהיה בקשה מהשופטים לאלץ את ראש הממשלה, אהוד אולמרט, להתפטר. נציין כי סקירה שערך מרכז המחקר והמידע של הכנסת לפני למעלה מארבע שנים עבור חבר הכנסת דאז, ד"ר עוזי לנדאו, מצא כי בכל מדינות המערב בהן מקובל מוסד ועדות החקירה אין למסקנותיהן תוקף המחייב את הרשות המבצעת. בחלקן אף אין הוועדות רשאיות לנסח את מסקנותיהן בדרך שתישמע לציבור כמסקנה אופרטיבית כלשהי.

בישראל חוק ועדות החקירה כלל לא מתייחס ליישום מסקנות הוועדה. למעט יוצאים מן הכלל, כמו השופט העליון בדימוס והיועץ המשפטי לממשלה לשעבר, פרופסור יצחק זמיר, רוב העוסקים במשפט חוקתי סוברים כי מסקנות ועדות החקירה הן לא יותר מהמלצות אותן יכולה הממשלה לקבל או לדחות. מכל מקום, עד היום הקפידו ממשלות ישראל להוציא אל הפועל מסקנות אישיות של ועדות חקירה, מסקנות מערכתיות של אותן ועדות לא יושמו בדרך כלל.

הדוגמה הבולטת היא ועדת אגרנט המפורסמת, שבחנה את כשלי מלחמת יום כיפור. ראשי הצבא נגדם נקבעו מסקנות אישיות נאלצו לפרוש בבושת פנים. אך מסקנה מרכזית – הקמת גוף ביטחוני עצמאי שיעניק לחברי הממשלה יכולת להעריך מצבים ביטחוניים ולהתמודד אל מול הערכות והצעות של צה"ל – לא בוצעה למעשה עד היום. 27 שנים נדרשו עד שראש הממשלה לשעבר, בנימין נתניהו, הקים את המועצה לביטחון לאומי, גוף שנוטרל במהרה בידי יורשיו, ושסוגיית אי תפקודו עומדת לככב גם בדו"ח הוועדה הנוכחי.

בעוד מספר חודשים נתבשר, סביר להניח, ששופטי בג"ץ פטרו עצמם במעט ביקורת על התנהלותו הציבורית של ראש הממשלה ובמעט להג על לקיחת האחריות שהתנדפה לה מחיינו, ודחו את העתירות. בעוכריהם של העותרים תעמוד בעיקר העובדה כי השופט וינוגרד וחבריו לא צפויים לפרסם מסקנות אישיות מפורשות, וכי הוועדה אינה ועדת חקירה ממלכתית, אלא ועדת בדיקה.  היחידים שיכולים לשנות את פסיקתה הם חברי הכנסת – כאמור, בנסיבות פוליטיות שונות, יכולות העתירות פשוט להתייתר.

כתב אישום נגד המותקף

בשלוש לפנות בוקר, לפני כשבעה חודשים, ניסה איגור מיוץ להספיק לשרת את כל הלקוחות שנתקבצו רעבים אל בית האוכל בו הוא עובד. שני גברתנים שישבו במקום התרעמו ודרשו שירות מהיר. מיוץ ביקש שימתינו לתורם. השניים החלו לאיים, ומיוץ ניסה לנתק מגע, והתרחק. אך הבריונים לא ויתרו. הם סגרו על מיוץ בקיטון השירות שבמקום, חסמו אותו בגופם, והחלו להרביץ לו מכות אכזריות.

המלצרית ששירתה איתו במשמרת ניסתה להתערב ולהדוף את התוקפים, אך הקיטון הצר, התוקפים המוצקים ובעיקר הטירוף של מכות ללא רחם הרתיעו אותה. אחד התוקפים תקע את אצבעו בעינו של מיוץ והיא התמלאה בדם, אחר שבר על ראשו צלחת כבדה ושוב דם ניגר מראשו. מיוץ הבחין בסכין מטבח מונחת במקום, ונופף בה אל עבר תוקפיו. הראשון התחמק, השני נדקר, ושניהם נמלטו מהמקום . מיוץ הספיק לרשום את מספר הרכב ולהזעיק את המשטרה בטרם פונה אל בית-החולים. השוטרים הגיעו אל בית-החולים לגבות עדות. מיוץ, אזרח ישר, סיפר את השתלשלות הדברים. כשהבינו השוטרים כי מיוץ דקר את אחד מתוקפיו, הוא נעצר ונלקח לחקירה.

השבוע זיכה שופט בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, עודד מודריק, את מיוץ, כאשר הסיק את המסקנה הבלתי נמנעת כי מדובר בהגנה עצמית. את כתב האישום המופרך על גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות הגישה נגדו פרקליטות מחוז מרכז, משום שבמצלמות האבטחה שתיעדו את האירוע נראים התוקפים נרתעים בשנייה בה מיוץ אוחז בסכין, ולרגע קט מניחים מהמהלומות האכזריות. בעיני הפרקליטים, שבריר השנייה שבין הפסקת המהלומות לדקירה הפך את מיוץ מקורבן לתוקפן.

מקרהו של איגור מיוץ אומנם היה ונברא, אך אם תרצו, גם משל היה.

חוק פרוץ באוטובוסים החרדיים

אחד התיקים המרתקים יותר הנדונים בימים אלו בבית-המשפט העליון היא עתירה שהגישו כמה נשים דתיות נגד משרד התחבורה וחברות האוטובוסים הגדולות, דן ואגד, על דרך הפעלת קווי המהדרין שלהן.

הקווים המופעלים בין ריכוזי אוכלוסיה חרדית עלו לכותרות בשנתיים האחרונות כמה פעמים, לאחר שנוסעים חרדים הכו נשים שלבושן לא היה צנוע לטעמם, או כיוון שסירבו לציית לנוהג הישיבה באוטובוסים הללו – גברים בקדמת האוטובוס, נשים מאחור.

ראשית הפרשה במסקנות שהגישה ועדה בראשותו של מי שהיה אז מנכ"ל משרד התחבורה, נחום לנגנטל. הוועדה אישרה, לפני יותר מעשר שנים, לערוך ניסיון בהסעה נפרדת באוטובוסים, כדרישת חוגים מסוימים בציבור החרדי המרבה להשתמש בתחבורה הציבורית. הוועדה שללה רעיון לייחד אוטובוס נפרד לכל מין, אך אישרה הפרדת מינים בתוך אוטובוסים ייעודיים. הוסכם כי ההסדר יהיה וולנטרי ולא תיכפה ההפרדה באוטובוסים, אך הם יסומנו כנפרדים מבית ומחוץ, וכי הניסוי יורחב בהדרגה ותוך כדי מעקב והפקת לקחים.

אך במדינתנו אין יותר קבוע מהזמני, אין מעקב, ובוודאי שאין הפקת לקחים. וכך, ללא כל פיקוח, יצאו הקווים הנפרדים אל הדרך. לפני שמונה שנים החל הקו הראשון, שעבר דרך השכונות החרדיות במרכז ירושלים אל הכותל. כיום יש לא פחות משלושים קווי אגד שונים – 23 בינעירוניים ושבעה עירוניים. אך כללי הנסיעה היחידים שפורסמו בהם לא היו מטעם משרד התחבורה, אלא מטעם גופים חרדיים שונים, והם שונים מהותית מאלו של ועדת לנגנטל. אין בהם זכר לוולונטריות של ההסדר, אך בהחלט יש אזכור של חיוב להתלבש "לפי כל כללי ההלכה".

עמימות המושג "כל כללי ההלכה" הביאה לכך שרוב הנשים שהותקפו באוטובוסים היו דווקא נשים דתיות וחרדיות; אלא שהן לא ענו על כל הכללים ההלכתיים המקובלים על בעלי זרוע מבין הנוסעים. העמימות במעמדו של ההסדר וחוסר הפיקוח של משרד התחבורה גרמו לנהגים לא לנקוט עמדה בעימותים שהתפתחו בתוך האוטובוסים. 

אולי בשל העובדה שהעותרות הן נשים אורתודוקסיות, מקובל היה על שני הצדדים, ואפילו על שופטי ההרכב, כי זכותו של הציבור החרדי לנסות לעצב לעצמו סדרי חיים משלו, גם אם אלו אינם מקובלים בציבור כולו. אך קביעת כללים אחידים וברורים, שמירה על זכויות יסוד של הנוסעות ושמירה על הסדר עדיין מוטלות על כתפי המדינה, והשופטים הקציבו לה שלושים יום כדי להשיב איך בדעתה להסדיר את הנושא.