בשבע 278: מבצע סבתא פרק 14

אסתי רמתי , כ"ד בשבט תשס"ח

בפרק הקודם: הכוחות מחפשים את הכניסה לסליק בשטח בית-הספר, ולא מוצאים. לשירי יש רעיון, והיא מבקשת מרוביק לקרוא לעידו.

רוביק נעלם מהשטח, ותוך כמה דקות הגיע עידו . "נו?", הוא שאל את שירי. "שם", היא הצביעה לעבר האקליפטוס הבודד. "שם הרגל שלי נכנסה לבור שהיה מוסתר מתחת לפסולת של חומרי בנייה. לפני כמה חודשים, עשו אצלנו שיפוצים באולם ההתעמלות, ולא הזיזו את הפסולת. חשבנו שזו סתם רשלנות – אבל אולי זה כדי להסתיר את הפתח של הסליק?".

עידו אפילו לא ענה. הוא רץ לעבר הערימה, וסימן לשירי שתבוא אחריו. גם סבתא ואני הצטרפנו, אחרי שהבאתי לה מקל של מטאטא כדי שהיא תוכל ללכת יותר בקלות. בינתיים עידו התחיל להזיז את הלבנים השבורות, תוך שהוא קורא לעזרה במכשיר הקשר.

ובאמת, אחרי שהשטח קצת פונה, התגלה בור די גדול, ובצדו פתח עגול. עידו ועוד כמה אנשים החלו  לרדת לתוכו. גם אני רציתי להצטרף, אבל עידו עצר אותי. "לכאן אתם לא יכולים לבוא!", הוא הזהיר אותנו. "אם זה באמת כאן, אז האזור עלול להיות ממולכד – זה מסוכן מדי בשבילכם! תתפסו מרחק וחכו שנצא".

אז עמדנו הרחק משם, ליד הגדר, מפוחדים ומתוחים. מה יהיה? אולי הם יסתבכו והכל יתפוצץ להם? הדקות חלפו בקצב של צב, קשה לי אפילו לומר כמה זמן עבר. ואז סוף סוף יצא מישהו מהבור. מלוכלך ומאובק כולו, אך מחייך מאוזן לאוזן. "זהו! הצלחנו!", הוא צעק, "גילינו את הסליק, נטרלנו את המטענים, ועכשיו הכל בסדר... המבצע הסתיים בהצלחה!".

"ברוך ה'", לחשה סבתא, וחיבקה את שירי ואותי. "איזה טוב ה'!", פצח דוד יגאל המאושר בשיר, והתחיל לרקוד ריקוד קטן באמצע החצר. כל כוחות הבטחון הסתובבו עם חיוכים, טופחים זה לזה על השכם ולוחצים ידיים.

"לא כל כך מהר...", נשמע לפתע קול במבטא ערבי מאחורינו.

הסתובבנו בבהלה, ונתתי צרחה. איש משופם עם מבט מרושע עמד שם, כשהוא מחזיק סביב הצוואר ילד אחד מוכר, ומכוון אליו אקדח...

"רוביק!", צרחה שירי.

"שקט!!!", צעק הערבי, והידק את אחיזתו ברוביק המסכן, שהיה מבוהל עד אימה.

"עכשף אתם תתרחקו", איים המחבל. "את הביגוע הרסתם לנו, אפל הילד הזה יהיה מאוד מועיל... אף אחד לא זז עד שאנחנו מסתלקים מפה!". והוא התחיל ללכת אחורה לכיוון פרצה בגדר.

כולם עמדו קפואים. ראיתי מזווית העין שאנשי הביטחון שהיו מעט מרוחקים התחילו ללחוש לתוך מכשירי הקשר שלהם, אבל הם לא זזו. כנראה גם הם חששו שהמחבל יפגע ברוביק. המחבל המשיך ללכת כשעל פניו חיוך מרושע, אבל גם הוא לא היה מוכן למה שקרה אחר כך...

"חצוף!!! את הנכד שלי אף אחד לא יעז לחטוף!!!", נשמע קול מוכר, וסבתא אחת שעמדה מאחורי גבו של המחבל הרימה את מקל המטאטא והורידה אותו בכל כוחה על ראשו. ואם אתם חושבים שמכה של סבתא בת 83 זה לא משהו, תתפלאו כמה כוח יש לה כשהיא מנסה להציל את הנכד שלה... המחבל ההמום אומנם לא התמוטט על המקום, אבל הוא בהחלט נראה מסוחרר. והעיקר היה שהוא עזב לרגע את רוביק, שברח, כל עוד רוחו בו, לעברנו.

אנשי הביטחון לא חיכו שנייה. ברגע שרוביק ברח, הם התנפלו על המחבל ותפסו אותו.

"רוביק, אתה בסדר?", קראה שירי. "וסבתא... הי! תחזיקו אותה חזק! היא נראית כאילו שהיא עומדת להתעלף!".

דוד יגאל תפס את סבתא, שבאמת לא נראתה כל כך טוב.

"וואו, סבתא, איזה גיבורה את!", אמרתי וחיבקתי אותה חזק. "איך העזת להתנפל על המחבל ככה?!".

"נו, מה את רוצה...", חייכה סבתא החיוורת חיוך קטן, "שכחת שהייתי באצ"ל...?".

המשך בשבוע הבא