בשבע 278: משפחה אחת, שלושה קסאמים

עודד מזרחי , כ"ד בשבט תשס"ח

איילת דהן משדרות נחה בביתה בהפסקת צהריים. אז נשמע הכרוז 'צבע אדום', אחריו נשמעה נפילת קסאם רועמת, ולאחר מכן צלצל הטלפון הנייד שלצִדה. בתה בת ה-13, אדווה, שהיתה במסע קניות במרכז המסחרי, צעקה מעבר לקו: "אמא, זה נפל לידינו כשיצאתי עם סבתא מהסופרמרקט!". הטלפון נותק.


איילת ניגשה לחדר של בנה סאלי בן השמונה, ונחרדה לראות שהתקרה פעורה והחדר הרוס לגמרי. המיטה וכל חפצי החדר, ובהם אוסף המכוניות של הילד, נפלו, נזרקו לכל עבר ונשברו לרסיסים. רק תמונת הילד ותמונת הבבא-סאלי שעל שמו הוא קרוי נותרו על כנן
איילת התקשרה מיד לבעלה, אליהו, ומיהרה לעבר מכוניתה ללא נעליים, מרוב חיפזון. כאשר הגיעה למקום, הספיקה לראות את בתה יוצאת באמבולנס. כשהתקשרה אליה, ענתה אדווה בקושי: "רק נבהלתי מאוד, אמא, אבל לא נפגעתי בגוף", וניתקה.

לאיילת הסתבר שגם אמה נמצאת באמבולנס וגם היא לא מסוגלת לדבר מפאת חרדתה. כאשר הגיעה לבית-החולים ברזילי באשקלון, ראתה שני אמבולנסים עמוסים באנשים מבוהלים, פקי ברכיים, ורועדים בכל גופם. הסתבר כי הטיל נפל על מכונית ריקה, וגרם לפיצוץ חזק במיוחד. אליהו הגיע לבית-החולים, ואיילת דילגה ממיטת בתה שטופלה על-ידי פסיכולוג מיוחד לילדים, למיטת אמה שטופלה גם היא, עד שהבהלה מכל עבר שככה.

שנתיים וחצי לאחר מכן, עמדו בני משפחת דהן להכניס ספר תורה על שם חנניה דהן ז"ל, אביו של אליהו, לבית-כנסת בשדרות. היתה זו תקופה קשה במיוחד. מדי יום נפלו כעשרים קסאמים על שדרות ועל היישובים שמסביבה. רבים נטשו את העיר ונסעו למקומות אירוח מרוחקים, והתעורר חשש כבד לגבי קיום האירוע. בני המשפחה מרחבי הארץ ניסו לדבר על לבם שידחו את התהלוכה לעת רגיעה יחסית, והמשטרה הציעה מסלול מקוצר, אבל המשפחה החליטה לקיים את האירוע כמתוכנן.

התהלוכה הקדושה נערכה ברוב פאר והדר וברוב עם. אליהו אחז בספר תורה על-שם אביו ורקד עמו ברחובות שדרות. הצעדה עברה בשלום, וכולם הגיעו לבית-הכנסת. לאחר מכן התקיימה סעודת מצווה בכולל הצמוד. לאחר שמאות המוזמנים יצאו, נשארו בני המשפחה כדי לנקות את המקום ולסדרו. אליהו התעקש שאיילת, שהיתה בחודשים הראשונים להריונה, תיקח את שלושת ילדיהם, אדווה, לוטם וסאלי, ותיסע לביתם, ואילו הוא יבוא לאחר מכן.

כאשר בני המשפחה סיימו לנקות את הכולל ונעלו אותו, נשמעה הכרזת 'צבע אדום' וכולם רצו במהירות לבית-הכנסת. בשנייה שבה נכנסו, חש אליהו בסכנה המתקרבת. הוא החל לזעוק בכל כוחו: "שיר למעלות, אשא עיניי...", וביקש מכולם לקרוא עמו. כאשר סיימו, נשמע פיצוץ עז.

הטיל פגע ישירות בכולל. התקרה קרסה וכולם נבהלו ונצמדו לקיר. אליהו, שהיה בפינה, שאף עשן רב, איבד את הכרתו והובהל לבית-החולים. איילת שמעה בביתה את הכרוז, וחששה מאוד. כשהתקשרה לבעלה, שמעה, לחרדתה, מישהו צועק: "אוי ואבוי... אלי נפגע...".

השעה היתה 12:00 בלילה. היא הזעיקה את אחיה כדי שיישארו עם ילדיה המפוחדים, ויצאה לראות מה אירע לבעלה. כשהגיעה לבית-החולים, הבינה שמצבו אינו מסוכן, ונרגעה. למחרת חזר אליהו הביתה, וחיי השלווה בצל הצבע האדום שבו למסלולם.

בשעה טובה ילדה איילת את בנה חנניה-חן, שנקרא ע"ש חמיה ז"ל. הוריו החליטו שהתינוק ישוכן בחדר המוגן העשוי מבטון. הרי לא תוכל לשאתו לשם בכל פעם שתשמע את הכרוז. בבוקר יום רביעי אחד, לאחר שהילדים יצאו לבתי-הספר שלהם, רחצה איילת את התינוק והלכה להביא דבר מה מהקומה העליונה. אז נשמע הכרוז. באותו רגע ירדה מיד לחדר המוגן. היא לקחה את התינוק, ואימצה אותו אל לבה, כדי שלא ייבהל אם ישמע את נפילת הטיל בקרבת מקום.

ואז נשמע קול פיצוץ עז... ריח חריף של אבק עלה באפה. היא שמעה חפצים נופלים בקומה השנייה, אבנים קטנות, חפצי מתכת, קורות עץ... הפעם הטיל נפל אצלה בבית.  
 
היא צלצלה לבעלה: "אלי, הקסאם שנפל עכשיו פגע בבית שלנו, אבל אל תדאג, אני והתינוק בסדר...". לאחר מכן צלצלה לאביה, שיבוא גם הוא. לאחר זמן קצר נשמעו נקישות חזקות בדלת. איילת הניחה את התינוק בלול, כדי שלא ישאף אבק, ופתחה את הדלת לאנשי ההצלה והביטחון. היא ניגשה לחדר של בנה סאלי בן השמונה, ונחרדה לראות שהתקרה פעורה והחדר הרוס לגמרי. המיטה וכל חפצי החדר, ובהם אוסף המכוניות של הילד, נפלו, נזרקו לכל עבר ונשברו לרסיסים. רק תמונת הילד ותמונת הבבא-סאלי שעל שמו הוא קרוי נותרו על כנן.

איילת הודתה לקדוש-ברוך-הוא על כך שחייהם ניצלו בפעם השלישית. ולמרות המצב הבלתי אפשרי, היא אופטימית ומייחלת לכך ששבע השנים האדומות באו לקצן, ושבפתח עומדות שנים ורודות יותר. בינתיים היא מתחזקת באמונה ומשתדלת שלא להתרחק יתר על המידה מהחדר המוגן. 
 
יצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם:  odedmiz@actcom.co.il