בשבע 280: רמייה עצמית

האם מישהו בש"ס עדיין מאמין שלא מתקיים מו"מ על ירושלים? ● הציונות הדתית לא מאמינה במערכת המשפט.

עמנואל שילה , ח' באדר תשס"ח

את התרגיל שעושה כעת אולמרט לש"ס הוא ניסה לעשות קודם לכן גם לליברמן. יו"ר 'ישראל ביתנו' דרש להימנע ממשא ומתן עם הפלשתינים במה שמכונה 'נושאי הליבה' - גבולות הקבע, הפליטים וירושלים. אולמרט ניסה להתחכם כאשר קיים דיונים בנושאי הליבה מול אבו-מאזן, אך נמנע מלהקים ועדות משותפות שידונו בכל נושא בנפרד. התקווה שלו היתה שליברמן, מתוך רצון עז להידבק לכיסאו, יבלע את השקר השקוף הזה ויימנע מלפרוש מהקואליציה.

זה לקח קצת זמן, לא הרבה, וליברמן הבין שאי אפשר למכור את השטות הזאת לציבור, ופרש מהקואליציה. עכשיו ש"ס נמצאת במצב דומה. מועצת החכמים שלה החליטה לפרוש אם יתנהל מו"מ על ירושלים, ועל כן הכריז אולמרט שמשא ומתן כזה לא יתקיים כעת אלא יידחה לסוף הדיונים. אבל כולם יודעים שמשא ומתן על ירושלים מתקיים. התרגיל המקובל והשקוף למצבים כאלה הוא להקים ערוץ חשאי ובלתי רשמי. כך אפשר גם לנהל משא ומתן וגם להכחיש את קיומו.

פעם הרב עובדיה אמר על המפד"ל כי שמה מבטא את ראשי התיבות "פתי מאמין לכל דבר". המפד"ל טעתה כאשר רוב הח"כים שלה התעקשו להישאר בממשלת שרון גם לאחר שהתקבלה בה ההחלטה על ההתנתקות. העונש הפוליטי התבטא לא רק בפילוג שחל במפלגה, אלא גם בכך שהיא איבדה את עצמאותה ונאלצה לרוץ ברשימה משותפת עם האיחוד הלאומי, מחשש שלא תעבור את אחוז החסימה.

האם גם ש"ס מבקשת להיות פתיה? האם לא יודעים שם את מה שרואה כל מי שיש לו עיניים? האם השר אטיאס לא רוצה לדעת על המו"מ המתנהל, או שהוא יודע אבל החברות בממשלה חשובה לו יותר?

דבר אחד ברור: כל עוד ההגה בידיים של אולמרט הוא לא יפסיק לחתור בדרכיו העקלקלות לחלוקת הארץ, לחלוקת ירושלים, לגירוש מאות אלפי יהודים, ולהרס מאות קהילות, בתי כנסיות, בתי מדרשות ומקוואות. לא מדובר בדיבורים ריקים, כי במערכת יחסים מדינית הדיבורים של היום הם המציאות של מחר. כל מי שתומך בקואליציה של אולמרט נושא וישא באחריות.

כמיהה לשיפוט אחר

שבע הקטינות שנעצרו במאחז 'גבעת האור' סירבו להכיר בסמכות בית המשפט ודרשו להישפט על פי דין תורה. מדובר בדרך התמודדות חדשנית מול רשויות החוק והמשפט של מדינת ישראל, שננקטת בידי קבוצה קטנה מהאגף הכתום-כהה, אך בעתיד עשויה להוות מודל לחיקוי בקרב חוגים רחבים יותר.

לא במקרה נושאות הדגל של העמדה הזאת הן נערות צעירות, שכן מדובר בעמדה נאיבית שמתאימה לתום ולחד-ממדיות האופייניים לגיל הזה. רוב הציבור הדתי, כולל רוב המתנחלים, אינו רואה כרגע תחליף לבתי המשפט בתחום הפלילי ובתחום הסדר הציבורי. גם מי שמתפלל בכל יום במלוא הכוונה "השיבה שופטינו כבראשונה" ואת ענייניו הממוניים יביא רק בפני בתי דין רבניים, מבין שאין אפשרות מעשית למסור לידי בתי הדין את כל תחומי השיפוט, שכן הללו אינם ערוכים לכך, לא ארגונית ולא משפטית. ומכיוון שאי אפשר להשאיר ללא טיפול את הרוצחים, האנסים, הגזלנים, עברייני התנועה ומעלימי המס, אין ברירה אלא להסתמך בינתיים על מוראה של מלכות.

אם כן, מדוע לא נתקלנו בהסתייגות קולנית מדרכן של הבנות הצעירות? מדוע אנשי רוח ואישי ציבור במחנה הכתום לא יצאו נגד הסירוב להכיר בסמכות בתי המשפט? מדוע מי שדרשו מהבנות ומהוריהן להיכנע ולהזדהות נימקו זאת בעיקר בשל הפגיעה בבנות עצמן כתוצאה מהמעצר הממושך, ולא בגלל פגיעתן בכבודה של מדינת ישראל? הסיבה העיקרית לכך היא שמאחורי טיעון ההלכתא-למשיחא שבפי הבנות מסתתר טענה אחרת, רלוונטית מאוד, שהיקף ההזדהות איתה נרחב הרבה יותר.

כאשר העצורות מבקשות להישפט בדין תורה, הן בעיקר מביעות חוסר אמון בכך שעניינן יזכה לטיפול הוגן וצודק על ידי התביעה ובתי המשפט. הכמיהה לדין תורה היא כמיהה לדין צדק אבסולוטי, שבוקעת מליבם של רבים מתוך תחושה מתמשכת של חוסר צדק משווע. לא עם השלילה הגורפת של סמכות בתי המשפט מזדהה רוב הציבור הדתי, אלא עם תחושת העוול שביטאו העצורות. כי בכל מה שקשור לאינטרס היהודי והלאומי במדינת ישראל, כבר מזמן לא מתקיימת כאן אפילו מראית עין של צדק.

אין לנו אמון, אומרות הבנות, במערכת שהיא מנוכרת לכל ערכינו, ונוקטת בעקביות ולאורך זמן יחס של איפה ואיפה לרעתנו. אין טעם, אומרות הבנות, שנשתתף במשחק מכור, שתוצאותיו נקבעות בידי מערכת שמאלנית-ליברלית שהחוק משמש כלי משחק בידיה כדי לפגוע בנו ולהצר את צעדנו בגלל המחלוקת האידיאולוגית בינינו. נואשנו, הן מצהירות, מלקבל יחס הוגן מהמערכת הזאת, שמהכרעות קרדינאליות של הרוב האוטומטי בבג"ץ ועד להארכות מעצר שערורייתיות של אחרון שופטי השלום בבאר-שבע, מוכיחה לנו שוב ושוב שהיא נגדנו. יש כמובן גם שופטים אחרים, אבל זו רוח המפקד וזהו הסך-הכול המצטבר. עם האמירות הלא-מפורשות הללו יש בציבור הדתי הזדהות נרחבת, כמעט גורפת.

את חוסר הצדק המשווע, את היחס הדורסני והמדכא, חוו הבנות על בשרן בלילה הראשון של מעצרן. השוטרים העוצרים טרטרו אותן ללא כל הצדקה חוקית, והשוטרות בתחנת המעצר ערכו על גופן חיפוש משפיל וחסר טעם - התעללות לשמה שאסורה גם אם היה מדובר בבוגרות, קל וחומר בקטינות. על המעשים החמורים הללו - קרוב לוודאי שמקורם בעידוד-שבקריצה מצד הדרגים הבכירים - אין דין ואין דיין.

וכאילו כדי להמשיך ולאשר את תחושת העוול של הבנות ושל הציבור, המשיכו גם הפרקליטות ובית המשפט ביחס הנואל כלפיהן, כאשר החליטו להחזיק אותן במעצר ממושך ללא צורך אמיתי וללא כל התחשבות בכך שמדובר בקטינות. וכך הושלם הפאזל המשולש: שלוש הזרועות של אכיפת החוק - המשטרה, הפרקליטות ובית המשפט – הוכיחו יחס עוין ולא מידתי, שקשה שלא לייחסו למדיניות של יחס מפלה כלפי ציבור מאוד מסוים.

הבנות שוחררו אמנם בתום חודש מעצר, אבל הפרשה הזאת לגמרי לא מאחורינו. לפני כשבועיים פורסם מכתב למפכ"ל המשטרה בחתימת שלושה רבנים מכובדים בציונות הדתית. הם דרשו מהמפכ"ל לא לחכות לתלונה של הבנות, אלא לפתוח בעצמו בחקירה ולהעניש את האחראים להתעללות בבנות בליל מעצרן. התעלמות מהדרישה הזאת מבטיחה את המשך ההתדרדרות בתדמיתן של רשויות אכיפת החוק ואת המשך הצמצום של נכונות הציבור לשתף פעולה עימן.