בשבע 280: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , ח' באדר תשס"ח

הפגנת אין כוח

הפגנה, בניגוד לנושאים אחרים, היא נושא שבו הציבור החילוני נמצא בדיליי מחפיר אחר הדתיים. ולכן, כאדם בעל ניסיון בהנפת שלטים ובהחזקת לפידים, יש לי טיפ לתושבי שדרות: עם כל האמפתיה לכך שנזכרתם להפגין באזור המרכז אחרי שבע שנות טילים, זה לא יעבוד. בממשלה מבינים רק מאבק כוחני – למשל סגירת העיר, שימוש בצמיגים ובמנעולים, וקטינים שיסכימו להיעצר עד תום ההליכים. לא, אני לא ממליץ לעבור על החוק, מה פתאום. בהצלחה עם הקסאמים.
 
חזון יחזקאל

בואו נשכח לרגע שפרופ' יחזקאל דרור היה חבר בוועדת וינוגרד. כלומר, נתעלם לרגע מהעיתוי הבעייתי של רמיזותיו הפוליטיות בראיון ל'סופשבוע' של מעריב, ולרגע אחד נתייחס לטיעונים עצמם.

"אם אנו חושבים שראש הממשלה יקדם את תהליך השלום, זהו שיקול מכובד מאוד. תהליך שלום, אם יצליח, יציל כל כך הרבה חיים", אומר פרופ' דרור באותו ראיון מדובר, ומוסיף: "מי שמאמין בתהליך השלום וחושב שאולמרט וברק יקדמו אותו... שיגיד שלא יעזוב". וגם: "אם אתה תומך בתהליך השלום וסומך על ברק שלא תהיה פאשלה ביטחונית, אז אתה אומר ש(אולמרט) יישאר". המסר די ברור: תהליך שלום שווה הצלת חיים שווה הישרדות בשלטון שווה אולמרט.

וכעת לכמה עובדות: החמאס משתלט על עזה, גדר הגבול נפרצת, שדרות מופגזת מדי יום, פיגועי ההתאבדות חוזרים, החיזבאללה ממשיך להתחמש, טילים נופלים בצפון ללא תגובה ישראלית, מחבלים משתחררים מהכלא ללא תמורה, מחבלים רוצחים עומדים להשתחרר, יהודים עדיין מלקקים את פצעי הגירוש, תהליך השלום צועד לשום מקום, וממילא מדובר רק על מו"מ עם אדם שאינו שולט בעזה וספק אם ישרוד ביו"ש. כל האירועים האלה מתרחשים תחת שלטונו של אולמרט, ולחלק מהם אחראי גם אהוד ברק.

"אם אתה תומך בתהליך השלום וסומך על ברק שלא תהיה פאשלה ביטחונית, אז אתה אומר שיישאר", מהגג פרופ' דרור. כעת ניזכר שוב בחברותו בוועדת וינוגרד, שהדוח שלה עסק בעיקר בשיקול דעת ובראייה נכוחה של המציאות. איזה עולם.

גודל ההפתעה

נתאר לעצמנו תסריט כזה: נשיא המדינה מעניק את גביע המדינה לשחקני הפועל ירושלים. בצד השני עומדים כדורסלני הקבוצה המפסידה, מכבי ת"א. ופתאום, כאיש אחד ובלי שום התראה, מניפים שחקני מכבי את ידיהם למעלה ומתחילים למחוא כפיים בקצב אחיד.

בתחילה הקהל לא מבין מה קורה. אוהדי הפועל ירושלים, שכל ימיהם תכננו להגיע לרגע זה כדי לקלל ולירוק על שחקני היריבה, מביטים זה בזה בתימהון. ואז פורצת שירה מהאוהדים, ואליה מצטרפים גם אוהדי מכבי, אלה שלא ברחו בתסכול אל החניון. רגע מדהים של ספורטיביות טהורה יורד על האולם, שבדיוק באותו רגע פסק מלהיקרא היכל נוקיה וחזר להיות יד אליהו האהוב. רגע בלתי נשכח לכל הנוכחים והצופים.

כמה חבל שכדורסלני מכבי נעדרו מטקס הענקת הגביע. כמה חבל שאנשים חסרים את העוצמה הרגשית שתגרום להם להיות בלתי צפויים ומעוררי השראה, שתגרום להם לצאת גדולים. אם רק היה ראש הממשלה מודיע: "בגלל המצב בשדרות אני נאלץ לבטל את נסיעתי לגרמניה". אם רק היה שר הביטחון מודיע: "דוח וינוגרד כופה עלי לפרוש מהממשלה, כפי שהבטחתי". אם רק היתה שרת החוץ אומרת משהו בעל משמעות. כמה גדולה יכולה להיות באדם אם הוא רק ייצא קצת מהאוטומט.

חמסה עלינו

א. הנה משפט שאהבתי מתוך דוח וינוגרד: "בין אמות המידה המרכזיות לבחינת פעולתו של הדרג המדיני: יכולת לראייה מתוכללת וארוכת טווח". טוב, די הגיוני לדרוש מהמדינאים ראייה מתוכללת כשהצבא משתבלל.

ב. טומי לפיד טוען כי הוא מתנגד לוועדות חקירה, משום שאין דבר כזה בעולם. "תאר לעצמך", אמר לרזי ברקאי בגל"צ, "שהיו חוקרים את רוזוולט, סטאלין וצ'רצ'יל על הפאשלות שלהם במלחמת העולם השנייה". טוב, גם אם נתעלם לרגע מהעובדה שאת רוזוולט המנוח היה קשה לחקור ואת סטאלין לא היית רוצה לחקור, יש הבדל קטן בינם לבין ראש הממשלה שלנו – הם ניצחו.

ג. היעדרותם של כדורסלני מכבי ת"א מטקס הענקת גביע המדינה הולידה את הציטוט הקורע של השבוע: "מדובר באנשים חצופים שלא יודעים להפסיד בכבוד". (הדוברים: אנשי הנשיא שמעון פרס.)

ד. למנהיגי הימין ויועצי התקשורת שלהם: אני מבין שהמלה 'דשדוש' היא קופירייט יוצא מן הכלל במאבק נגד אולמרט, אבל אם תמשיכו להשתמש בו מדי יום, אפילו אני אצרח.

ה. רגע לפני שלא תוכלו לברוח מ'מבול', הסינגל החדש של קרן פלס, כדאי לדעת שהוא יפה וסוחף. ולא, אני לא מתכוון להתנצל על הטעם המיינסטרימי שלי.

יודע את מקומי

אחת הסיבות שאני אוהב את מקום העבודה שלי, קרי הספרייה הציבורית, היא מגוון האנשים המיוחדים הבאים אליה בקביעות. אפשר לקרוא להם חבריי לעבודה, או אולי אפילו סוג של משפחה שנייה. יש איזו אחווה סמויה בין הקוראים והכותבים הקבועים בספרייה, למרות שאופי המקום לא מאפשר לנו לפתוח שולחן, לשוחח בחופשיות ולערוך היכרות של ממש. עם זאת, אני מבקש להקדיש כמה מילים לעמיתיי המלומדים, ובמקרה הזה לא מדובר במליצה בלבד.

למשל, זוג עולים ובנם הצעיר, שאותם אני פוגש לעתים ב'ביתם' – הספסל הציבורי שמחוץ לספרייה. מעולם לא החלפתי אתם מלה, אך לא קשה להבחין כי מדובר בעולים מחבר המדינות, שבחרו או נאלצו לחיות את חייהם כהומלסים קוראי ספר. ויש גם גבר אחר, שנראה חסר גיל, וידוע לי כי הוא גם חסר עבודה, אבל ההשקעה שלו בקריאת ספרים לא היתה מביישת את גדולי תלמידי החכמים. קריאתו אומנותו.

בין המבקרים הקבועים יש גם בעלי אישיות גבולית או מעבר לגבול. אחד מהם, איש גבוה בשנות ה-30 לחייו, נהג בעבר לשבת מול ספרים וניירות ולקלל כל מה שזז ברדיוס קילומטר ממנו. למרבה הצער, יצא לי גם לזוז שם בעצמי, ואת הדברים שפלט לעברי לא שמעתי אפילו מקוראים זועמים של המדור. למחרת הוא הגיע שוב, ופתאום הפך לאדם אחר – שקט, רציני, אפילו מנומס לסביבה. אני עדיין תוהה מתי הוא היה תחת השפעת כדורים – האם בימים הסוערים של הקללות או דווקא בימים השקטים.

בארכיון העיתונות שבספרייה יושבת מדי בוצר אשה מבוגרת, מאוד מבוגרת. כשקראתי השבוע על אשה בת 120 שביקשה תעודת זהות במשרד הפנים, תהיתי אם זו לא אותה אחת. האשה הזאת מתענגת על קריאת עיתונים כמו אולמרט על מסיבות עיתונאים. נדמה כאילו חייה תלויים בכותרות האקטואליה, כאילו כל עמוד עיתון מוסיף לה יום לחיים. וחסר למי שיתקרב ויבקש ממנה את הספורט.

וישנם גם אחרים: בחור חביב שעובד על תואר שני ובינתיים לוחש לעברי את כל תולדות חייו, איש מבוגר שמגיע עם עיתון דווקא לספריית ההשאלה ושם נרדם למשך שעתיים, בחור ובחורה שמגיעים תמיד יחד אבל עובדים בנפרד, גבר שמנמן שזכה פעם בפרס ישראל לרינגטון המעצבן ביותר, ושהוא לא נמנע מלשוחח בנייד שלו בתוך הספרייה, וגברת אחת שלא מפסיקה לדבר, לקשקש, לצעוק ולנזוף. קוראים לה הספרנית.

ובפינת האולם יושב גבר בחולצת סבנטיז, מולו מחשב נייד וספרים, אבל הוא מעדיף להשקיף על אנשים אחרים ולחלום בהקיץ. רק דקות לפני סגירת הספרייה הוא ייזכר במדור שהוא חייב לסיים ולשלוח לעיתון הנפוץ ביותר במגזר הדתי. איש מהנוכחים לא יודע איך קוראים לו והיכן הוא גר, אבל ידוע לכולם שבדיוק ב-11 בבוקר הוא הולך למכונת הקפה עם הסנדוויצ'ים מהבית, כיפה על ראשו, אוזניית טלפון נייד באוזנו הימנית וחיוך קל של הנאה על שפתיו.