בשבע 280: הנסיכה והנחת

אסתי רמתי , ח' באדר תשס"ח

"שלום אסתי!"

"שלום נסיכה" השבתי לנסיכה שהגיעה מדי פעם לביקור בדמיון שלי "מה שלומך? באת לספר לי ספור?"

"אלא מה?" השיבה הנסיכה "שמעתי שאת אוהבת לכתוב על סבתות, ובדיוק בשבוע שעבר קרה אצלנו משהו מצחיק עם סבתא שלי, אז חשבתי שאולי זה יעניין אותך..."

"טוב, סבתות הן באמת נחמדות" אמרתי "אבל אף פעם לא חשבתי על זה שגם לנסיכות יש סבתות...בכל אופן, שיהיה לה הרבה, הרבה נחת ממך."

הנסיכה התחילה לצחוק. "אבל לא יותר מדי!" היא צחקקה "בדיוק על זה רציתי לספר לך. תשמעי מה קרה. את בטח מנחשת שאני תלמידה מצטיינת, נכון?"

הנהנהתי. היתה לי ברירה?

"כן, אני התלמידה הכי טובה בכיתה!" אמרה הנסיכה קצת בשחצנות "ושלא תחשבי שמוותרים לי בגלל שאבא שלי הוא המלך! ממש לא. פשוט הייתי חרוצה וקבלתי תעודה שחבל על הזמן. הכל טוב מאוד.
 
חזרתי הביתה לארמון עם התעודה המעולה שלי, ונחשי את מי גיליתי יושבת בסלון?"

"את סבתא שלך" ניחשתי.

"איך ידעת?" התפלאה הנסיכה. "סבתא שלי הגיע לבקור סבתות מלכותי, ומאוד שמחתי. אנחנו לא נפגשות הרבה - היא גרה בממלכה רחוקה. אחרי שהיא נתנה לי חיבוק ונשיקה, היא שמה לב מה יש לי ביד.

"אוהו, תעודה!" היא קראה "אפשר לראות?"

היא לקחה מהיד שלי את התעודה, חבשה משקפיים והתחילה להקריא:

"תורה – טוב מאוד! תלמידה מצטיינת, לומדת יפה ומעשירה אותנו עם תשובותייך הנפלאות. איזה יופי! אני ממש משמינה מרוב נחת!"

סבתא המשיכה לקרוא, את ה'טוב מאוד' בחשבון וההערה על כך שישי לי חשיבה חשבונית מצויינת, את ה'טוב מאוד' באנגלית עם המחמאה על העבודה המושקעת שהכנתי...ומדי פעם היא צבטה לי את הלחי באושר וספרה לי כמה היא משמינה מרוב נחת."

"נו, זה יפה מאוד" הערתי "אז מה מצחיק כאן?"

"תכף תשמעי" אמרה הנסיכה "סבלנות! בכל אופן, כשסבתא סיימה להקריא את ההערכה הכללית בסוף, על זה שאני ילדה מקסימה וטובת לב ותורמת רבות לכיתה– פתאום שמתי לב שמשהו נראה בה משונה... מרגע לרגע היא הלכה ותפחה! הפנים שלה הפכו להיות עגולות כמו כדור, וגם הגוף שלה התנפח, עד שהיא בקושי הצליחה לקום מהכסא.

"אוי ואבוי!" היא קראה בבהלה, והביטה על עצמה באחת המראות הענקיות שיש לנו בטרקלין המלכותי "תראי מה קרה לי בגלל התעודה לך! אמרתי לך שאני אשמין מרוב נחת!  אני מוכרחה לחזור לארמון שלי ולהזמין אלי את הרופא המלכותי!" והיא נסתה לצאת מהחדר – אבל בגלל שהיא תפחה כל-כך, היא פשוט לא יכלה לעבור בפתח..."

"אוי ואבוי" אמרתי, וניסיתי להסתיר את החיוך שלי.

"כן, זאת היתה צרה צרורה" אמרה הנסיכה "סבתא אמרה שהיא באמת שמחה שיש לי תעודה מקסימה שכזאת, אבל היא לא יכולה להשאר אצלנו בארמון לנצח. מזל שבדיוק נכנס אבא שלי, המלך.

"שלום סבתא!" הוא ברך אותה "טוב לראות אותך! אבל מה קרה לך...? החלפתם טבח בארמון, או משהו?"

"לא" ענתה סבתא "פשוט קראתי את התעודה של נכדתי החמודה, ושמנתי מרוב נחת! עכשיו אני אפילו לא מצליחה לצאת מהדלת!"

אבא שלי, שהוא מלך חשוב וגם חכם, חשב כמה שניות. "אני יודע" הוא אמר בסוף "אם שמנת מנחת, כנראה שתרזי אם אני אספר לך על חלק מהבעיות שיש לי בממלכה...ואולי גם תוכלי לעזור לי?" הוא לקח את סבתא הצידה והתחיל לספר לה על עניינים מדאיגים של מבוגרים, ותוך כמה דקות סבתא נראתה שוב כמו קודם.

בכל אופן" סיימה הנסיכה בחיוך "סיכמתי עם סבתא שבפעם הבאה שהיא תבוא בדיוק ביום של התעודות, היא תעשה קודם קצת דיאטה..."