בשבע 280: להרחיב את שורות המאבק

סבא אברהם זקזק והילד אושר טוויטו משדרות נושאים על גבם את טעויות ההנהגה ● מובילי המאבק של תושבי שדרות רוצים לראות שם לא רק חובשי כיפות.

משה שחור , ח' באדר תשס"ח

פגשתי את ר' אברהם זקזק בשבוע שעבר בחצר ביתו, או מה שהיה עד לא מזמן ביתו, בשכונת 'נתן אלבז' בשדרות. לידו יושבות בנותיו ונכדותיו, מעכלות את המצב אליו נקלעו ומזילות דמעה. ר' אברהם מעודד אותך, מחזק אותך ומכווין את המתנדבים שבאו לעזור בפינוי הריסות הבית. ר' אברהם, יהודי בשנות השבעים לחייו, איננו נוהג לרוץ ולתפוס מחסה בשעת אזעקת 'צבע אדום'. לדבריו:"יש למעלה את ריבונו של עולם ולכל פגז יש כתובת", ובכלל מסוכנת הריצה והדחיפה לכניסה למקום מוגן.

בזמן נפילת הקסאם בשבוע שעבר ישב ר' אברהם בשיעור תורה בבית הכנסת, ולא זז ממקומו. "בבית הכנסת אתה במקום הכי בטוח שיש בעולם", אמר, אך בזמן נפילת הקסאם השלישי בסדרה הוא חש שמשהו לא בסדר: "מחילה מכבוד הרב, אני חושב שקרה משהו. אני הולך לבדוק". למש' זקזק אין חדר ממוגן בבית. ככה זה, כשבנו את הבתים הראשונים של שדרות בשנות החמישים, לא חלמו על פצצות במסלול תלול. גם על גגות בטון בבתים פרטיים לא שמעו באותה תקופה. הגג הוא כיסוי רעפים פשוט, תחתיו פרוסה רשת עם שכבת טיח דקה. להתראת 'צבע אדום' אין בעצם משמעות רבה בבית שכזה, אבל מנהג בני הבית הוא בכל זאת להתכנס בחדר פנימי בזמן התראה. באותה שעה היו בבית אשתו של ר' אברהם, המוגבלת בהליכתה, וגם חלק מנכדותיו. באמצע הדרך הקצרה מבית הכנסת לביתו צעק לו מאן דהו: "אברהם, הפעם זה פגע אצלך בבית". "לא התרגשתי ולא פחדתי", הוא משחזר, ומורה באצבעו כלפי שמיים.

במה שהיה סלון הבית, פזורים אלפי רסיסי רעפים אדומים, עשן אפור מיתמר וקרני השמש חודרות לבית מבעד לחורים ענקיים של מה שהיה פעם גג. במרכז החדר ניצבת הכורסה עליה ישבה בעלת הבית ברגע הנפילה. גב הכורסה הגן עליה והיא חטפה רק רסיסים, כוויות ומכות יבשות בגבה. גם נכדתה ששהתה בסלון חטפה ברגל קורה גדולה שתמכה בגג. אין הרוגים, אין פצועים קשה, נגרם נזק לרכוש.

אושר טוויטו הוא ילד אנרגטי ופעלתן, פנים מתוקות ומנומשות ושיער ג'ינג'י. ילד שקשה לכלוא אותו במסגרת של זמן ודפוסי התנהגות קבועים. אושר הוא בן למשפחה קשת יום - חמישה ילדים, אמא ואבא המגדלים ילדיהם במאמץ מרובה בדירה קטנה בבלוק ארוך בשכונת הוורד בשדרות. אין בשכונת הוורד אדם שלא מכיר את אושר- רץ, קופץ, משחק כדורגל, מתחבא.

עד למוצ"ש האחרון. בסביבות השעה 20:00 לאושר אין רגל. הוא חצה כביש בשכונה הסמוכה נפגע, מקסאם ורגלו נקטעה. גם על רגלו השנייה אושר נאבק עדיין בעזרת הרופאים.

אנשי כוחות החילוץ והרפואה שפינו אותו, סיפרו בהתפעלות על תגובה שקטה ואצילית של ילד, ללא זעקות כאב וללא היסטריה. החל מסביבות השעה 21:00 במוצ"ש האחרון אושר מורדם.

נקודת אור של נתינה

ר' אברהם זקזק ואושר טוויטו סופגים בגופם ובממונם את האש שאמורה היתה להיות מונחתת על כוחות צה"ל בדרכם למתקפה על האויב בעזה. שדרות היום היא קצה הקרחון, הסימפטום לניוון ולריקבון התושבת הערכית של המנגנונים הרשמיים של החברה בישראל. ריקבון בתחושות הלאומיות הבריאות ובאחריות הריבונית של המדינה לאזרחיה ולגבולותיה, וריקבון בתחושת השותפות והאחווה בין יהודי לרעהו, כפי שהעידו מנגנונים אלו על עצמם מעל דפי מסקנות ועדת וינוגרד.

אך ישנה נקודת אור מרכזית ששדרות מצליחה לחשוף בכל המהלך של שבע השנים האחרונות, והיא – נכונותו של הציבור היהודי הרחב בארץ ובעולם להזדהות, לעזור ולהתייצב בכל דרך העולה על הדעת לימינם של אנשי העיר. הטלפונים אינם מפסיקים לצלצל, מכתבים מגיעים מכל רחבי העולם, קהילות וחברות מציעות את עצמן לעזרה לתושבים בעיר ומתנדבים מקבוצות שייכות שונות זורמים אל העיר בגלים גלים. המפתיע מכל היא החברות החדשה והפרגון של הגרועה מכולן – התקשורת. התקשורת כולה יוצאת מגדרה כדי להביא את זעקת העיר הזאת, לחשוף את הכאב ואף נוקטת בעקיצות עקיפות וישירות כלפי השלטונות על ההתמהמהות ואוזלת היד בטיפול בבעיות שדרות.

השבוע ניסינו לראשונה לנתב את התמיכה והסולידריות הרחבה למישור של מאבק. רבים מתחברים לכאבם של ר' אברהם זקזק ואושר טוויטו, אך הקריאה היא שמי שרוצה לעזור לעיר הזאת צריך להצטרף אלינו למאבק ולמחאה, כי הטוב ביותר לשדרות זו פעולה צבאית בעזה.

חשוב לציין: חברי הגרעין התורני, בנות השרות הלאומי ותלמידי ישיבת ההסדר הגדולה הנמצאת בעיר, הם עצמה ובשרה של העיר הזאת, רואים את הקולות וחווים את החוויות ומקומם מרכזי ביכולת הסיבולת העירונית ובחיזוק העמידה בשעות קשות אלו. במשך שנים ניסינו לדחוף ולעודד לקדמת המאבק גם ציבור ודמויות שאינם חובשי כיפה או מכסות ראשן, אך בשלב מסוים הבנו כי המציאות חזקה מכל ואם לא נפעל בכל כוחנו האישי והציבורי - יעברו שנים אלו בדומיית מוות על העיר הזאת. כך הקמנו את 'המטה לביטחון שדרות', ואנו פועלים בגיזרה זו של המאבק כשלוחי ציבור, מגובים כל העת בתמיכתו של הציבור.

בצאתנו לירושלים בגל המחאה השבוע מצאנו לקראתנו את תושבי העיר, ולמרות שבטוחים אנו שליבם של תושבי ירושלים עימנו, בפועל למחאה ציבורית רחבה מסוג זה יוצא בעיקר הציבור האמוני. בארלוזרוב ובעזריאלי ראינו את התמיכה בעיניהם של הנהגים התל אביבים, גם את הצפירות שמענו. אבל המסה, הזרם הציבורי הוא דתי בעיקרו.

האתגר הגדול העומד לפתחנו הוא כיצד לצרף אלינו למהלך זה ציבורים גדולים ורחבים. האם נדע לדבר בשפתם ולצרפם אלינו למאבק תוך אי התפשרות בכהוא זה על התביעה למלחמה באויב העזתי. אנו מקיימים דיונים על דרכי פעולה גם עם ראשי ההתיישבות החילונית באזורנו, ראשי מועצות וחברי קיבוצים ואנו מתחילים לשמוע מהם ניצנים של קולות בריאים. אם אכן בעזרת ה' נצליח, נוכל לראות את מדינת ישראל שבה לעשתונותיה, נקהלת ועומדת על נפשה יוצאת ומשיבה מלחה שערה ומכה אפיים ארצה את אויבינו העזתים.

הכותב הוא תושב שדרות, חבר הגרעין התורני בעיר.