גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 281ראשיהפצה

'על דעת עצמי' - על דעת עצמי

22/02/08, 00:10
אבי סגל

ציפי המעגלת

דבריו של תת מזכ"ל האו"ם, ג'ון הולמס, שתיאר את המצב בדרום כ"מעגל אלימות", הקפיצו את מנכ"ל משרד החוץ, אהרון אברמוביץ'. בתגובה מפתיעה בחריפותה, אמר אברמוביץ' להולמס כי "שימוש בביטויים מסוג זה יוצרים הקבלה בין הטרוריסטים לבין המתגוננים מפני הטרור", דבר העלול לעודד את האלימות ולפגוע בתהליך השלום.

רק מה? שבוע לפני כן, השתמשה שרת החוץ באותו ביטוי ממש כדי לתאר אותו מצב. "החמאס יכול לעצור את מעגל האלימות עוד היום", אמרה לבני בעקבות פציעתם של ילדי משפחת טויטו בשדרות. אגב, את הציטוט מצאתי בלא אחר מאשר האתר הרשמי של משרד החוץ.

אם היה מדובר בפוליטיקאי אחר, אפשר היה להתייחס לדברים כאל החלקה לשונית, בייחוד בהקשר שבו נאמרו. אך אצל ציפי לבני נראה כי לא מדובר בפליטת פה, אלא בהמשך ישיר של אימוץ הטרמינולוגיה התבוסתנית מול האויב הפלשתיני. אחרי שדיברה על שתי מדינות לשני עמים, אך טבעי הוא מצידה לכנות את מלחמת העצמאות הנוכחית שלנו "מעגל אלימות".

מיומנו של פעיל זכויות האדם

איזה יופי שאנשי קוסובו הכריזו על מדינת קוסובה העצמאית. זהו יום גדול לכולנו. תמיד אמרתי שלכל עם מגיעה זכות להגדרה עצמית. אני בטוח שזהו צעד ראשון לעולם טוב יותר, ושמחר יכריזו גם ערביי ישראל על עצמאות, שזה דבר איום ונורא, פשוט איום ונורא. זה מה שחסר לנו, עוד מדינה ערבית ליד הבית שלנו. ובכל זאת, כולנו בני אדם, ועם שסבל כל כך הרבה ראוי למדינה משלו, בין אם אלה המוסלמים של קוסובו או המוסלמים שלנו. אבל למה אצלי, למה? כלומר, מילא בעזה, מילא בגליל – אלה מקומות נורא רחוקים. אבל עוד מעט גם ערביי יפו ידרשו את שלהם. המדינה הקוסובית היא תקדים מסוכן שעלול להביא עלינו מיליוני ערבושים שיציפו אותנו בדרישה למדינה משלהם. ואני אומר שאני לא משנה את דעותיי לפי הנוחות האישית, ואני בעד עצמאות לאנשי קוסובו. אבל מה פתאום מדינה? הם לא יכולים להיות עצמאים בלי מדינה? מה רע להיות עצמאים בסרביה?

ובכלל, חבל קוסובו זה שם לא פחות יפה ממדינת קוסובה. תראו איך זה מתגלגל נהדר על הלשון, קו-סו-בו. אז הם סבלו, ביג דיל! ואני לא סובל? לנו אין בעיות חנייה? שיתביישו להם, אנשי קוסובו האלה, איך שהם מקימים להם מדינה באופן חד-צדדי והורסים את כל המאבק הצודק שלנו למען זכויות-האדם-אבל-לא-על-חשבוננו. טוב, העיקר שיש להם מדינה חדשה, שזה באמת יום גדול לכולנו. אז מזל טוב ויימח שמם, אנטישמים.

סורי, אין כניסה

השנה היא 2009. נשיא סוריה, באשר אסד, עבר לא מכבר מהפך מחשבתי. כעת הוא רוצה לחתום על הסכם שלום עם ישראל, והוא אפילו מוכן להשאיר לנו חלק מהכינרת. בקרוב יגיע לכנסת הנשיא הסורי, יעלה אל דוכן הנואמים באולם המליאה וידבר שלום, בדיוק כפי שעשה נשיא מצרים לפני כשלושה עשורים. מאות כתבים וצלמים נרגשים ממתינים בכניסה למשכן, מוכנים לצלם כל מסוק או מכונית שייראו בטווח סביר. והנה הוא מגיע! ההתרגשות מסביב גוברת למראה האיש בחליפה השחורה. אסד יוצא מהרכב מחויך, חולף על פני שורת מקבלי הפנים, מנופף בידו לעיתונאים הרבים, ומצדיע לשומר המקדם את פניו בשער המשכן.

"רגע", מקדיר השומר את פניו, "מה זה?"

"למה אתה מתכוון?" שואל באשר.

"זאת חליפת ג'ינס", מרעים השומר את קולו על נשיא סוריה, "אתה חושב שתוכל להיכנס עם ג'ינס לכנסת?"

"אני, אני חשבתי..." מגמגם הנשיא, "ללבוש את הבגד הלאומי שלכם, זה שראיתי בפרסומות הקופצות באינטרנט. לא טוב?"

"השתגעת לגמרי!" זעם השומר, "מה יו"ר הכנסת תגיד אם אתן לך להיכנס? תמתין בחוץ עד שבלשניקוב יחליט מה לעשות".

"בלשניקוב?" נבהל אסד, "אני לא מסתבך עם בלשניקוב. אולי אבוא ביום אחר".

"ובפעם הבאה", קורא השומר מאחוריו, בעוד הוא עושה דרכו אל הרכב ומתכנן את המלחמה הבאה, "תשאיר גם את הסנדלים בבית! מה אתה, ערבי?"
 
סופשבוע פרוע

השבוע, לראשונה מזה זמן, קראתי את מוסף 'סופשבוע' של מעריב, בעריכתו הטרייה-יחסית של שחר אלתרמן. ראשית, יש לברך את העורך החדש-יחסית על סיכולו הממוקד של העיצוב הקודם המקושקש, עם אינספור הפינות הקצרות מטרידות העיניים בסגנון חינמוני הרכבת. לפחות מבחינת העיצוב – ולא נקפח במחמאות גם את ההחלטה להזיז את מדור הרכילות מראש הגיליון לסופו – חזר ''סופשבוע' להיות מוסף רציני הראוי לעסוק בנושאים רציניים.

רק שמשום מה, לרצינות המבורכת אין זכר במפתח העניינים. בתיאורי תוכן המוסף המופיעים שם צועד העיתון בכיוון ההפוך, הסנסציוני וה'מגניב' (במלעיל), כנראה במאמץ למשוך קוראים בכל מחיר. משפטים כאילו-מצחיקים שאולי מתאימים לקוראי מעריב לנוער, נראים וולגריים וחסרי טעם בעיתון שעסק השבוע בחיזבאללה, בסחר באיברים ובילדה בריטית נעדרת.

למשל, על הילדה שנחטפה נכתב המשפט הבא: "לא שמצאנו את מדלן מקאן, אבל דובר המשפחה רוצה להגיד לכם כמה מילים". איזה צחוקים. גם כתבות אחרות זוכות לתיאורים פרובוקטיביים וילדותיים: "האיש שחתך ערבים כדי להוציא מהם את הכליות"; "הבה ננגב את דמעות הניצחון ונשאל את דני קליין כמה שאלות מעריצות"; וגם אזכור של כתבה על הולדתו של עיתון מעריב, תוך שימוש במלה שלא אוכל לצטט כאן בלי ללכת ולשטוף את הפה בסבון.

אם עורך 'סופשבוע' מבקש להוציא מוסף סביר תחת ידיו, ראוי כי ינקה את החצ'קונים מכותרות עיתונו. די לנו בהחלט במדורי הרכילות והאסטרולוגיה המופיעים בסופו.

יודע את מקומי

במשרד כלשהו, לא חשוב איזה, עמדתי מול פקידה וקבעתי פגישה, לא משנה עם מי. כשסיימנו את שיחתנו לשביעות רצון שני הצדדים, הודיתי לה בנימוס, נפרדתי במילת השלום העברית האולטימטיבית "ביי", ופניתי לדרכי.

"ביי, חמוד", שמעתי את קולה העדין מאחוריי.

???

למרות ההלם הרגעי, הצלחתי לעשות עצמי כאילו לא שמעתי כלום והמשכתי ללכת. זו בטח היתה פליטת פה. היא לא התכוונה. אני אדם נשוי בגיל הדשדוש, שזה רגע לפני גיל העמידה, ואף בחורה אינטליגנטית לא תקרא לי "חמוד" ותתכוון לכך ברצינות.

כעבור שבוע, שוחחתי ארוכות עם אשת מכירות, מה זה חשוב על איזה מוצר. לאחר מו"מ עיקש שהסתיים בניצחונה הברור, נפרדנו כידידים. "להתראות חמוד", פלטה לעברי.

כעבור יומיים נחצה קו אדום נוסף, כאשר זכיתי שוב בתואר "חמוד", אבל הפעם מפי גבר. רק בפעם הרביעית נפל האסימון, משקלטתי כי "חמוד" העכשווי אינו אלא צורת ביטוי שגרתית, מעין תחליף ל"נשמה", או "אדוני", ואין לייחס לו כל משמעות. מה שנולד כחיקוי של עוזי כהן ז"ל ב'ארץ נהדרת' ("אתה חמוד אתה") הפך למטבע לשון שיכול להיות מופנה כלפי כל אדם, חמוד או לא.

והאמת היא שזה כבר מתחיל לעצבן. זה המקום לציין שאני באמת חמוד, בעיקר בין התפרצויות הרשעות שלי. לעתים זה נחמד להיות חמוד, ולעתים זהו סוג של קללה – בעיקר עבור רווקים שלא שותים ולא מעשנים ומעריצים את 'מסע בין כוכבים'. אבל בסך הכול אני גא להיות חמוד, ואף שמח כאשר העולם מכיר בחמודיותי. הרעיון שכעת כל העולם ואשתו הם "חמודים" כלל לא מוצא חן בעיניי. אני חמוד, לא כל העולם, ברור?

כשטיפוסים מפוקפקים החלו לקרוא לי "אחי", הבלגתי. כשאנשים מבוגרים ממני בעשרים שנה כינו אותי "אבא'לה", שתקתי. אבל לא עוד. כעת מדובר בזילות החמודיות, ולא אתן לכך יד. העולם שלנו הוא ממילא רב-משמעי ומבלבל, ואין צורך להוסיף ביטויים ומשמעויות נוספים שרק יבלבלו את השומע התמים. אם אתם מכנים אותי "חמוד" – לפחות תתכוונו לכך.

אחרת אראה בכך הכרזת מלחמה, וזה כלל לא הולך להיות חמוד.