גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 281ראשיהפצה

משלמים את מחיר ההבלגה - בגליון השבוע

בבית החולים תל השומר מנסים עדיין איריס ורפאל טוויטו משדרות להתרגל לשגרת הרופאים והניתוחים ● אושר ורמי, שניים מילדיהם, מאושפזים כבר במשך שבועיים, מאז נפצעו קשה מפגיעה ישירה של טיל קסאם.
22/02/08, 00:10
חגית רוטנברג

איריס ורפאל טוויטו יוצאים לרגע ממחלקת טיפול נמרץ ילדים בבית-החולים תל-השומר. מבקשים לשאוף קצת אוויר במסדרון, בין לבין, לא לשמוע את זעקות הכאב של אושר בן התשע, ששוכב בפנים, מחובר לצינורות מכל הסוגים והצבעים. רגלו השמאלית כבר נקטעה, וכעת ממשיכים הרופאים בניסיונות נואשים להציל גם את הימנית, המרוסקת כמעט לחלוטין. ניתוחים, זיהומים, ביקורי רופאים ופסיכולוגים, זוהי כעת שגרת יומם של בני הזוג השדרותים, שנקלעו בעל כורחם לחיים ממושכים בעיר הגדולה.

הרגשתי שהפעם ילדיי נפגעו


רפאל, האב: "מהקסאם הראשון שנפל, היו צריכים לנקות את כל עזה. אם היו נוהגים ביד קשה מהרגע הראשון, כל זה לא היה קורה. הערבים מבינים רק כוח, וכוח לא חסר לנו, רק שאנחנו לא יודעים להשתמש בו. אני מעדיף אלף חיילים בעזה מקסאם אחד בשדרות. תפקיד החיילים הוא להילחם". "אם זה היה מגיע לתל-אביב, היתה נקמה אחרת" אומרת האם איריס
נפילת טיל קסאם במוצאי שבת לפני כשבועיים, אחד מני אלפים שחוותה שדרות בשגרת ההפגזות של שמונה השנים האחרונות, פצעה קשה את אושר טוויטו ואת אחיו הגדול רמי, בעת שהלכו יחד לקנות מתנת יום הולדת לאב, רפאל. רמי שוכב במחלקה האורתופדית באותו בית-חולים, פצוע גם הוא בשתי רגליו, אך יחסית לאחיו הצעיר, נאנחים ההורים, מצבו טוב. השניים עדיין מתקשים להתמצא בנבכי קמפוס בית-החולים, ומוזעקים תדיר מחדרו של רמי אל מיטתו של אושר ובחזרה.

"רמי לקח את אושר כדי להביא כרטיס אשראי ולקנות מתנה", משחזרת איריס את הערב בו נתלשו באחת משגרת החיים ממנה נהנו במשך 17 השנים שהם חיים בשדרות. "פתאום שמענו 'צבע אדום', והיתה לי הרגשה שהפעם זה הילדים שלי. התקשרתי לרמי, והוא צעק: 'אמא, תבואי מהר, תראי מה קרה לאושר!'.

"אני ובעלי זרקנו הכל, השארנו את הבית כמו שהוא, ורצנו לשם. כשבאנו ראינו את הנעליים של אושר מפוררות, מסביבו שלוליות דם", מתארת איריס בפנים שכאילו רואות עכשיו את הזוועה. "את אושר הטיסו משם באמבולנס, בקושי הספקתי לראות אותו. אני בעצמי התעלפתי שם ולקחו אותי באמבולנס לבית-החולים באשקלון".

את ושני הילדים הגעתם באותו ערב לבית-החולים 'ברזילי'. איך הגבתם כששמעתם שאושר איבד רגל כתוצאה מהפגיעה הישירה?

"כשהגענו, הכניסו את רמי ואושר לחדרי ניתוח, ואחר כך בישרו לנו שקטעו לאושר את הרגל. כששמענו את זה רק בכינו ובכינו. זו היתה התגובה שלנו".

ועכשיו, שבועיים אחרי, התרגלתם למציאות החדשה?

"לא מתרגלים, איזה מתרגלים?", אומר רפאל, האב, "אפשר להתרגל לילד בן 8 בלי רגל? במיוחד כשעוד אומרים לנו שהרגל השנייה עדיין במצב קריטי, וזה לא סופי שהיא נשארת".

עם משפחת כהן מכפר-דרום

מבקרים רבים הגיעו לבקר את משפחת טוויטו בבית-החולים. איריס ורפאל שמחים על כל מי שבא לעודד ולחזק, ובשפתם העממית והפשוטה מביעים את תודתם לתומכים.

אחד החיזוקים המשמעותיים יותר מבחינתו של רפאל, הם קטועי רגליים ובני משפחותיהם שמגיעים להוכיח להם שיש חיים גם אחרי הקטיעה. בין אלו אפשר למנות את משפחת כהן, ממגורשי כפר-דרום, ששלושה מילדיהם איבדו רגליים בפיגוע התופת באוטובוס הילדים לפני שבע שנים. רפאל מספר גם על ביקור חיילים שנפצעו במלחמת לבנון השנייה וגם על קטוע רגליים ממלחמת ששת הימים שסיפר להם על השתתפותו באולימפיאדת הנכים. "הוא התחיל להראות לנו פה במסדרון איך הוא רץ. זה באמת מחזק, אבל נפשית, עם ילד קטן זה אחרת".  

איריס ורפאל מבקשים להזכיר את כל הגופים והאנשים שנרתמו לסייע להם כדי לעבור את התקופה הקשה והארוכה שעברו ושעוד צפויה לעבור עליהם בבית-החולים. אחד המרכזיים שבהם הוא 'בית הילד', שדואג לתעסוקה לשלום ולנתנאל, שני האחים של אושר ורמי שנאלצו לעזוב את הבית והחברים לתקופה ממושכת ולעבור עם ההורים למקום חדש. ההורים גם מציינים בהתפעלות את שמו של ברוך שרייבר, אזרח חובש כיפה מן השורה, תושב גבעת שמואל הסמוכה, שפשוט הגיע לבית-החולים ונצמד למשפחה תוך נכונות לסייע בכל מה שניתן: "ממש מלאך מן השמיים שבא אלינו", הם מכנים אותו. שרייבר לוקח את הילדים בבוקר לבתי-הספר החדשים בהם נקלטו ואחר הצהריים משלב אותם בפעילויות שונות.

הישיבה התיכונית בגבעת שמואל קולטת בימים אלו את אחד מילדי משפחת טוויטו, תלמיד כיתה ז', ומנסה להקל עליו את ההסתגלות לחיים החדשים. ההורים עצמם מתאכסנים במלונית הסמוכה לבית-החולים, וחולמים על הבית השקט שמחכה להם בשדרות: "אנחנו לא רוצים להתרגל לעיר פה", אומר רפאל, "אבל אין לנו ברירה. אנחנו רוצים את הפינה שלנו, המקום שלנו שם. הבן שלנו רמי אמר שהוא מוכן כמו שהוא עכשיו לקום וללכת הביתה". 

אתם חושבים על העתיד, על ההתמודדות עם השיקום והחזרה לשגרה?

"אין לנו זמן לחשוב על העתיד", נאנחת איריס בכבדות. "רוב הזמן אנחנו פשוט יושבים בטיפול נמרץ. ישבנו הבוקר כמה דקות עם רמי, ישר קראו לנו בחזרה לפה. הלוואי שנגיע לשיקום, זה כבר יהיה מצב טוב. קודם שאושר ייצא מפה".

"הערבים מבינים רק כוח"


אושר עדיין לא בהכרה צלולה ומלאה. התרופות ומשככי הכאבים המוזרקים לו במנות גדולות מדי חצי שעה מטשטשים אותו, ומצד שני הכאבים העזים לא מרפים. הוריו מספרים כי הוא אפילו לא מודע לכך שאיבד רגל ולכך שנפצע מנפילת קסאם. "הוא עוד לא מבין מה קורה. כל פעם שהוא מתעורר ורואה את כל הצינורות והזונדה הוא נכנס להיסטריה. משככי הכאבים לא עוזרים והוא צועק, וגם יש לו פלשבקים ממה שקרה
אושר עדיין לא בהכרה צלולה ומלאה. התרופות ומשככי הכאבים המוזרקים לו במנות גדולות מדי חצי שעה מטשטשים אותו, ומצד שני הכאבים העזים לא מרפים. הוריו מספרים כי הוא אפילו לא מודע לכך שאיבד רגל ולכך שנפצע מנפילת קסאם. "הוא עוד לא מבין מה קורה. כל פעם שהוא מתעורר ורואה את כל הצינורות והזונדה הוא נכנס להיסטריה. משככי הכאבים לא עוזרים והוא צועק, וגם יש לו פלשבקים ממה שקרה. הוא מתעודד רק כשהוא רואה אותנו לידו".

רפאל פותח את הארנק ומראה תמונת פספורט של אושר – ילד ג'ינג'י בעל פנים מחייכות ומלאות חיים. "אושר אהב לעשות הרבה דברים: לשחק כדורגל, לראות טלוויזיה, ללכת לחברים", מספרת איריס.

אתם חושבים לחזור לשדרות, בסופו של דבר?

"מצדי – אני חוזרת לשדרות", אומרת איריס, "אבל הכל תלוי באושר. אם הוא ירצה לחזור – נחזור. רמי, הבן הגדול, כבר אמר לי: 'אמא, לאן שתלכי, אני בא איתך'".

את לא מפחדת לחזור לשם?

"לא פחדנו אף פעם. עד שזה לא קורה לך, לא מפחדים. עם כל המצב, אף פעם לא חשבנו לעזוב את שדרות, אנחנו אוהבים את המקום". אבל רפאל אומר שאם תהיה לו דירה במקום אחר, הוא לא בהכרח יחזור לשדרות: "אם יש לילד פחדים, אז מה זה יעזור?".

מה אתם מצפים מראש הממשלה לעשות כדי להפסיק את מצב המלחמה בשדרות?

לרפאל יש תשובה ברורה: "מהקסאם הראשון שנפל, היו צריכים לנקות את כל עזה. אם היו נוהגים ביד קשה מהרגע הראשון, כל זה לא היה קורה. הערבים מבינים רק כוח, וכוח לא חסר לנו, רק שאנחנו לא יודעים להשתמש בו. אני מעדיף אלף חיילים בעזה מקסאם אחד בשדרות.

"החיילים – תפקידם הוא להילחם. מה שהממשלה עושה זה רק ליצור עוד יותר בלגן. על כל תגובה של צה"ל, אנחנו בשדרות משלמים ביוקר. צה"ל מפציץ איזה בית נטוש, אבל אחר כך זה חוזר אלינו".

אתם מרגישים שהממשלה הזניחה אתכם כל השנים הללו?

"התייחסו לשדרות, אבל מעט שבמעט", אומרת איריס. "אם זה היה מגיע לתל-אביב, היתה נקמה אחרת. לתושבים בישראל אכפת, אבל ליושבים בכנסת אנחנו לא מספיק חשובים. צריך להיכנס בערבים חזק, אחת ולתמיד. איפה שיש טיל, שמה להרוס, למחוק את כל מי שנמצא שם".

גם ילדים?

"מי שנמצא במקום שמשגרים טילים חושב גם לפצוע ילדים, אז למה אנחנו לא? למה רק אנחנו צריכים לרחם?", מקשה איריס.

לא לרחם על הפלשתינים

המכשיר הנייד של רפאל מצלצל שוב. עוד מישהו שמתקשר לעודד, להתעניין. "אני מאמין שבעזרת ה' נעבור את זה", אומר רפאל כאילו גם לעצמו. "אני רוצה להאמין שעוד שבועיים-שלושה זה ייגמר. אחר כך הכל יהיה פסיכולוגיה ופסיכיאטריה", הוא מסביר לדובר מצדו השני של הקו במילים פשוטות שמנסות לשדר ביטחון.

בני הזוג מבקשים לעצור את השיחה, יש עוד עניינים דחופים רבים שעליהם לטפל בהם. הפרידה מהם מעלה הרהורים נוגים בשאלה אם המחיר היומיומי הכבד שתצטרך לשלם מעתה משפחת טוויטו, משפחה קשת יום מהעיירה הדרומית, יהפוך לעוד סיפור ישן שיתבלה על דפי העיתונים, ואם חלילה הם לא יהיו האחרונים.