גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 281ראשיהפצה

איש השלג שלי - סיפור לילדים

22/02/08, 00:10
חגית רוטנברג

פתיתי השלג נערמו כל הלילה ברחובות היישוב שלנו. כשהתעוררנו בבוקר, לא ידענו ממה לשמוח קודם: מהשכבה הלבנה והגבוהה שכיסתה הכל בחוץ, במעטה חגיגי, או מהכרזתה של אמא ש"היום אין לימודים! אמרו ברדיו שהכבישים חסומים, והתלמידים מרוויחים יום חופש ומשחקים בשלג".

אחרי כמה דקות, החלטתי שחבל לבזבז את הזמן. אחרי הכל, כמה פעמים אנחנו זוכים לראות שלג אמיתי? "נו, תתלבשו כבר ונצא לשחק בחוץ. בואו נתערב שאני עושה את איש השלג הכי יפה?!". תוך דקות היינו כולנו עטופים בבגדים עבים וחמים, מכורבלים בצעיפים, כובעים ומעילים, רצים לכיוון הדלת. "רק תיזהרו לא להיות בקור הזה יותר מדי זמן", קראה אמא מאחורינו.

אחרי כמה גלגולים קפואים בערימת השלג, קראתי לאחיי הקטנים: "טוב, אז בואו ניגש לתחרות האמיתית. כל אחד צריך לחשוב עכשיו על מישהו שהוא מכיר, ולבנות איש שלג שדומה לו. אחר כך נצטרך לנחש את מי הוא ניסה לעשות". כולם התלהבו מאוד מהרעיון, וניגשו במרץ לאסוף ערימות שלג, ולהתחיל ליצור מהן צורת אדם. ניסיתי לחשוב הרבה זמן, עד שעלה במוחי רעיון של מישהו שלאחרים בטח יהיה קשה לנחש מי הוא.

מיהרתי הביתה והוצאתי מארגז הבגדים הישנים של אמא כמה חפצים מעניינים, ממגירת הצעצועים שלפתי עוד כמה אביזרים שנראה לי שיתאימו, ולקחתי הכל החוצה. עמדתי מול הבובה שהחלה לקבל צורה, והוספתי לה כל מה שחשבתי שדרוש כדי שהיא תהיה דומה ביותר לאדם עליו חשבתי. אחרי חצי שעה של עבודה, הכרזתי: "זהו, סיימתי!".

שפשפתי את כפות ידיי בהנאה מול היצירה שלי: בובה שלראשה כובע קסקט אפור ודהוי, לבושה בחליפת צמר מחוררת, ביד אחת אוחזת מקל הליכה ובידה השנייה מגב ועליו סמרטוט רצפה. "איזה איש שלג מצחיק הכנת!", רצה לעברי רעות הקטנה, "מי זה יכול להיות?", הביטה בו בתמיהה. דניאל, יחד עם עוד כמה מילדי השכנים שהצטרפו אליו, החל בהפרחת ניחושים לחלל האוויר: "זה מוטי, המוכר מהמכולת?". נענעתי בראשי לשלילה. "אז זה יגאל, נהג האוטובוס?". שוב השבתי תשובה שלילית. "אולי בני, מוכר הפרחים?", "צחי מהמוסך?".

כל הניחושים לא הצליחו לקלוע לתשובה הנכונה, עד שלפתע קרא מישהו מאחורה: "אני יודע! זה אליעזר, השרת הזקן מבית-הספר!". הפעם התשובה היתה נכונה: "כל הכבוד! מי זה, אריאל?", ניסיתי לזהות את המשיב האלמוני. אריאל, השכן הצעיר שלנו, יצא מבין שורת החברים, והתחיל לקפץ בהתלהבות: "אני גיליתי ראשון!", ותוך כדי החל בחיקוי הליכתו המתנודדת קמעה של אליעזר השרת הזקן, וכולנו התגלגלנו מצחוק.

"הֵי, תפסיקו!", אמר מישהו. הסתובבנו לאחור וראינו את אליעזר מביט בנו בעיניים עצובות. כשראה את הבובה שהיתה דומה לו להפליא, בבגדים הדהויים ובמקל ההליכה, ואת החיקוי הלעגני של אריאל, מיהר להסתלק מהמקום. "רגע, חכה! לא התכוונו...", קראתי אחריו. אבל אליעזר נעלם בעיקול הרחוב, בהליכה שחוחה.

"אתה רואה מה עשית?", הוכיח אותי דניאל. "בשביל מה צריך לעשות בובות על אנשים אמיתיים? זה סתם מעליב ובכלל לא מצחיק". הצטערתי מאוד. דווקא אהבתי את אליעזר, ובהפסקות הוא היה מספר לנו סיפורים מצחיקים מהעיירה בה התגורר כילד בחוץ לארץ.

ישבתי עצוב על השלג, וחשבתי איך לפייס את אליעזר. ואז עלה במוחי רעיון: כמו שהעלבתי אותו, כך אוכל גם לשמח אותו! רצתי מייד לחצר ביתו של אליעזר. גם שם נערמו ערימות שלג גבוהות. התחלתי בעבודה: איש השלג החדש שלי היה קטן וחמוד, עם פנים עגולות ושמחות וחיוך ענקי משובץ באבנים קטנות. ביד הוא החזיק ענפים, עלים ופרחים, וביד השנייה החזיק שלט, עליו כתבתי בטוש אדום: "אין כמו אליעזר השרת!".

נקשתי קלות על דלת ביתו של אליעזר, ובפנים סמוקות הצבעתי על הבובה החדשה שניצבה בחצרו. "סליחה", מלמלתי. אליעזר חייך והצביע על השלט: "הבובה הזאת יודעת הכל, מה?"