גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 281ראשיהפצה

ליצני הדור - תרבות ופנאי (מופע)

'בבא וקמא לומדים ואהבת לרעך כמוך' היא הצגה חינוכית וחביבה, שתספק לילדים הצעירים 45 דקות של צחוק וכיף, וגם תזכיר להם כמה ערכים חשובים.
22/02/08, 00:10
אסתי רמתי

אינפו: 'בבא וקמא לומדים ואהבת לרעך כמוך', תאטרון אסיף – תאטרון מהסיפורים, שחקניות: רותי ברוק ורחלי מיימון, מיועד לגילאי 4-8

אגדות חז"ל מהוות בסיס ליצירות אמוניות לבני כל הגילאים, אך כשמדובר בקהל של ילדים, השימוש בהם ממש מתבקש. 'כה עשו חכמינו' כבר קפץ לא פעם ממדף הספרים לבמה, וכך גם בהצגה של תיאטרון אסיף, 'בבא וקמא לומדים ואהבת לרעך כמוך'. אך רות ברוק ורחלי מיימון, בוגרות המגמה לתיאטרון בחינוך במכללת אמונה, בחרו לתקוף את הנושא מכיוון מקורי. במקום להמחיז את המדרשים בפשטות, הן השחילו אותם, כמו לאחר יד, בתוך מסגרת של... מופע ליצנים.

שתי הדמויות הניצבות מולנו על הבמה, בבא וקמא, הם צמד ליצנים לכל דבר (למעט אולי האיפור הצבעוני). הם מפיקים הרבה מלל מקושקש ומצחיק, עושים שטויות בסיטונאות, ומשמחים את לב הקהל הצעיר בכל הטריקים הידועים ובעוד כמה שלא. לבבא, למשל, יש שלט שמסוגל "לעצור" את קמא ולהריץ אותו מחדש, פטנט חביב שעדיין לא נתקלתי בו במקומות אחרים. הם רבים ומשלימים, דוחפים ומתפייסים, מתחפשים לשלל דמויות, ומנסים את מזלם בקוסמות (כמובן, בחוסר הצלחה). ובין לבין, תוך כדי קישור לסיטואציה בה הם נמצאים, הם פותחים את הספר הענק הניצב מאחוריהם, ומציגים אגדות חז"ל.

המדרשים שמימון וברוק בחרו להמחיז עוסקים בנושאים שבין אדם לחברו הקרובים לעולמו של הילד, מתוך כוונה להשתמש בתיאטרון ככלי חינוכי. סביר להניח כי עבור רוב הילדים הדתיים המדרשים על הלל הסבלן ועל קמצא ובר קמצא לא ממש חדשים, אך ההיכרות לא פוגמת בהנאה, אולי אפילו להפך. סבלנות, נתינה ושלום הם ערכים אוניברסליים שתמיד טוב לדבר עליהם. במקור, ההצגה מיועדת לילדים דתיים-לאומיים, אך בפועל, תיאטרון אסיף מופיע גם בפני קהל חילוני וחרדי, והשחקניות מבצעות שינויים על-פי סוג הצופים.

במבט מן הצד, נראה שבהצגה הושקעה מחשבה רבה. כבר מהפתיחה הבלתי שגרתית ניכרת המקוריות של השתיים, והעלילה, אם אפשר לקרוא לה כך, תופסת כיוונים שונים ומשונים לעיני הצופים. לכל אחת מהדמויות אופי וסגנון שתוכננו בקפידה מראש, מתוך רצון לגרום להזדהות בקרב הקהל. הטקסט משלב בתוכו אלמנטים האהובים על הילדים, כמו חרוזים שטותיים, והוא זורם בקצב מספיק מהיר כדי לתפוס אפילו את הקשב של הקטנטנים. קהל של ילדים לא עושה הנחות, ולמרות שיחד איתי ישבו זאטוטים שנראו בני שלוש לכל היותר, השקט נשמר באופן מעורר התפעלות כמעט לאורך כל ההצגה. אגב, דווקא בקטעי המדרשים נראה היה לי שהמתח מעט יורד. אולי מדובר פשוט בהשוואה לקטעי הביניים שהם יותר תזזיתיים, ואולי הניסיון להיצמד מה שיותר למדרש המקורי מגביל מעט.

כבר הזכרנו את הספר הענק המהווה תפאורה נאה למדרשים, אך מעבר לכך, ההצגה מאופיינת כ"תיאטרון מזוודה", בו עולות הדמויות על הבמה עם שתי מזוודות המכילות את כל האביזרים הנדרשים. רמת המשחק טובה מאוד, והשתיים, עם מגוון ההעוויות ושפת הגוף המשכנעת, מצליחות להעלות חיוך גם על שפתי ההורים.

כמיטב המסורת של הצגות הילדים, השחקניות יוצרות קשר עם הקהל החל מהרגע הראשון. אישית, הייתי מוותרת על התזות למיניהן על הצופים, עניין שלא תמיד מתקבל בברכה, אך השאלות ויצירת המעורבות בסיפור מעוררות את הילדים, וגם מספקות קצת אקשן לא מתוכנן. קחו למשל את הילד המתוק שניגש לבמה והציע לזקנה הרעבה את הביסלי שלו (נכון , אסור להכניס אוכל לאולם, אבל למי אכפת).

לסיכום, מדובר בהצגה חינוכית וחביבה, שתספק לילדים הצעירים 45 דקות של צחוק וכיף, וגם תזכיר להם כמה ערכים חשובים.