גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 281ראשיהפצה

שאלת השבוע - דעות

22/02/08, 00:10
אנשים שהמערכת בחרה

שאלת השבוע: האם פרס ישראל מוענק משיקולים אובייקטיביים בלבד, או שמעורבים בו גם אינטרסים אישיים ופוליטיים?

אבק של פוליטיקה/ אמנון רובינשטיין, לשעבר שר החינוך, חתן פרס ישראל

בתור מי שזכה בפרס ישראל לחקר המשפט לשנת 2006, אני מתפתה לומר שהשיקולים הם ענייניים, בלי אבק של פוליטיקה. אם כי אני סבור שבכל זאת אין זה מדויק. השיקולים של הוועדות שמעניקות את הפרס אומנם נקיים, אבל הם נערכים בחשאיות. כמו כן, המינוי של החברים בוועדות מושפע מהשקפת העולם של השרים הממנים אותם. אין זה מקרה שבממשלות ימין רואים אנשים שהימין מעריך אותם, והם אלה שזוכים בפרסים, בעיקר במה שנוגע לתחום מפעל חיים, ואין זה מקרה שהדבר קורה גם להפך – כשיש ממשלת שמאל. אם כי גם את זה אני מוכרח לסייג, כי העובדה שאני זכיתי בפרס של ממשלת ימין אומרת משהו. כלומר רואים שאין כאן חלוקה הרמטית של "לנו או לאויבנו", אלא יש כאן עוד שיקולים. ואני שמח שיש חלוקה כזו.

בשולי הדברים, אציין עניין עוד נוסף: לדעתי, נוסף על פרס ישראל, המדינה צריכה להעניק אותות הצטיינות והכרה לישראלים ושאינם ישראלים שעשו למען המדינה, בכל התחומים: מוזיקה, מדע וכדומה. אני מתכוון לפרסים ממלכתיים. אני חושב שבעיקר יש לתת פרסים אלה לפעילים בקהילות היהודיות בתפוצות, הפועלים למען הידוק הקשרים בישראל, הפועלים למען עלייה ארצה או תיירות בארץ. הדבר הזה חשוב מאוד וחסר מאוד.

שטרנהל מייצג מדינה חולה/ הלל ויס

זאב שטרנהל זכה בפרס כהוקרה על תרומתו למדעי המדינה, שהוא משהו שאינו קיים. המדינה כנורמה, כל מדינה בעולם, היא לדעת מדעני המדינה הטיפוסיים ייצור מלאכותי שהמציא את עצמו בתעלולי שלטון ובסימום ההמונים; ובעיקר מדינת ישראל, שהיא בעיניהם מושג ריאקציוני מיושן של המאה ה-19, צל אזרחי של עַם שאינו לגיטימי בעיניהם, כמו בעיני אחמדינג'אד – העם היהודי. כך המדינה בעיני כל האקדמיות, מבריטניה ועד איראן, ירושלים, חיפה תל-אביב ובר-אילן. ייצור מלאכותי שבמלאכותיים, ולפיכך אין לה זכות קיום.

במחקריו, זאב שטרנהל חיזק והגשים את הקשר בין פאשיזם לפוסט-מודרניזם. זו תובנה אמיתית וחשובה, ועליה מגיע לו לא רק פרס ישראל, אלא פרס נובל לזיהוי הקוקטייל הממית של ההתחזות הדמוקרטית הצינית, שאינה אלא ביטוי טוטליטארי. הקוקטייל שלא יוכל להגן על הדמוקרטיות הנבובות מפני האיסלאם הגואה.

אני שמח מאוד על המשך תהליך החיסול של שלטונות ישראל המדומים את מה שנקרא 'מדינת ישראל הישנה', שכבר כלתה מן העולם לפני ארבעים שנה. נותרו רק העוויות המפלצתיות שהיא משגרת מפעם לפעם בפולסים המהווים רפלקסים של שנאה ליהודים. פולסים המקלים עליי את התחושה העמוקה של הרצון לקרוע קריעה ולשבת מתחת לרצפה בבית-הכנסת המלא ציונים-דתיים הקמים לכבוד משמידיהם, כשאני שומע את התפילה לשלום המדינה בגלגולה הזה.

פרס ישראל מתאים לז' שטרנהל כמו כפפה ליד. יד כסוית אגרופן עתיר חודי ברזל  כמו פרס ישראל, שלפי דעתו של ידיד גדי אשל מתאים לסוס שדרס את יהודה עציון בעמונה. שטרנהל הוא שליח של שלטון פוסט-פאשיסטי, ציני ואנטי יהודי, העומד על דמם של יהודים ומפקיר את ביטחונם, חייהם, כבודם ורכושם. השלטון מתמחה, באמצעות זרועותיו, כמו צרת החינוך הממונה על הפרס הנתעב, להעליב יהודים כמיטב יכולתו. ולפיכך הוא בחר בשטרנהל לקבלת פרס ישראל במדעי המדינה כמייצגו המיטבי.

כל עוד השלטון הזה משלה עצמו שהוא גם שלטון של יהודים ומדבר בשמם – הוא מעצים את עומק הניתוק החיוני להתחלה חדשה, ועל כך יבורך. אני חש כפי שהיהודים החרדים חשים בוז בעניין כפייתם ללמוד ערבית בלימודי הליבה; או בכפייה של ציור מחדש של מפות ישראל בבתי-הספר, שבהן מופיע הקו הירוק; או בכפייה ללימודי הנאכבה. כך אנו אמורים לחוש בוז עמוק, צחוק ולעג לכל הסמלים ששלטונות ישראל ניצלו, חמסו, סירסו והשחיתו, כמו צה"ל, בתי-המשפט, האקדמיות, הרוח החולה כולה, הספרות והאמנות, העיתונות והרבנות-מטעם.

תשובה: הוועדה הכי שושואיסטית/ עו"ד יצחק בם, הפורום המשפטי למען ארץ ישראל

גילוי נאות: הח"מ עסוק בימים אלה בכתיבת עתירה בשם 'הפורום 'משפטי למען ארץ ישראל' נגד זכייתו של פרופ' זאב שטרנהל בפרס ישראל.

בכנות, אינני יודע מה הם השיקולים של ועדת השופטים המעניקה פרסי ישראל. אינני יודע מה הם השיקולים, כיוון שהוועדה המחלקת את הפרסים היא הוועדה הסודית ביותר שיש. איננו יודעים מי הם חבריה. איננו יודעים מי הם המועמדים לפרס. איננו יודעים מה קורה בדיוניה, כיוון שבניגוד לכל גוף ציבורי אחר, אין הוועדה מנהלת פרוטוקולים.

ועדת השופטים שממנה שרת החינוך כדי לחלק פרסי ישראל – למעשה מדובר בכמה ועדות בתחומים שונים – חשאית יותר מוועדה לבחירת שופטים, כי בוועדה לבחירת שופטים יש פרוטוקול ושמות המועמדים מפורסמים מראש. היא חשאית יותר מהקבינט המדיני-ביטחוני, כיוון שמשם יש הדלפות. ואילו ועדת השופטים המחלקים את הפרס היוקרתי היא כספינקס עלום ואלום.

לכן, גם אם שיקולים זרים משתרבבים בין שיקולי הוועדה, איננו יכולים לדעת זאת, כי בוועדת הפרס הכל סודי. הוועדה מקבלת החלטות פה אחד, אבל כאשר איננו יודעים מי הם חבריה, איננו יכולים לדעת עד כמה הצבעה פה אחד מנטרלת שיקולים זרים.

אפשר לנחש מה הם שיקולי הוועדה לפי רשימת זוכי הפרס בעשור האחרון. ספק אם יש איש שמאל בולט בתחומי העשייה השונים, במדעי החברה והרוח, שלא כובד בפרס ישראל. זכורות השערוריות שליוו את זכייתם של פרופ' ישעיהו ליבוביץ' שדחה את הפרס, של שולמית אלוני ויגאל תומרקין. מנגד, קיימת קטגוריה של מדעי היהדות ושל הספרות התורנית, שם, מטבע הדברים, מרבית הזוכים הם תלמידי חכמים. גם בקטגוריה של מפעל חיים לא נפקד מקומם של דמויות בולטות מן הימין ושל רבנים.

יש תחושה שקיימת הטיה שמאלה בשיקולי ועדת הפרס, במיוחד כשבוחנים את מספר הזוכים. מה שבטוח הוא, שלאיש שמאל השנוי במחלוקת והמעורר שערוריות יש סיכוי טוב יותר לזכות בפרס ישראל, מאשר לאיש ימין במצב דומה.
אולם במקום לקונן על החשד להטיה בוועדת הפרס, מוטב אולי לציבור האמוני להסתער על תחומי הידע ה"חילוניים" – משפטים, תקשורת, מדעי הרוח והחברה, כדי שהמקוננים של היום יהיו הוועדה של מחר.

חשש לחשבונות אקדמיים/ פרופ' יהודה פרידלנדר, לשעבר רקטור אוניברסיטת בר-אילן

בעבר, ואני מסתמך על ניסיוני האישי בוועדות פרס ישראל רבות, שר החינוך מינה את כל חברי הוועדה, והוועדה בישיבתה הראשונה בחרה את יושב הראש. כיום, למיטב ידיעתי, השר ממנה את היו"ר והוא בוחר את חברי הוועדה. מעורבותו של שר החינוך הייתה בעבר מצומצמת ביותר, והתבטאה במינוי הוועדה, ובהודעה לזוכים על זכייתם. ודי לחכימא.

מלבד זאת קיימים הבדלים בין התחומים השונים שבהם מוענק הפרס, ויש מקום להרהר בדבר או אף לערער על הדבר.
בתחום ספרות העברית – יוצרים, למשל, הייתה  הוועדה בעבר מורכבת כולה (למעט מקרה אחד הזכור לי) מאנשי אקדמיה, לפיכך לא היה כל מקום לחשש של פרוס לי ואפרוס לך. משורר או סופר מעולם לא היה חבר בוועדה שהעניקה פרס לחוקרים מן האקדמיה.  יורשה לי להדגים בי עצמי. כשהענקתי את הפרס – בתור חבר או בתור יו"ר – למשה שמיר ז"ל, לאמיר גלבוע ז"ל, ליהודה עמיחי ז"ל או לאהרן אפלפלד יבדל לחיים ארוכים ולאחרים ידעתי מראש כי הללו לעולם לא יכהנו כחברים בועדת פרס ישראל לחוקרי הספרות העברית.

התמונה שונה בתחומים שבהם אפשר לחשוש מפני "חשבונות" בשל מתחים בין חוקרים ואין צריך לומר בין מוסדות אקדמיים. כשוועדת חוקרים מעניקה את הפרס כתלמידים המוקירים את רבם – הדבר יפה ומכובד, והיו לכך תקדימים נאים. אולם במקרים אחרים המצב שונה. בכל תחומי הפרס יכול היום היו"ר הממונה לבחור את החברים שדעתם זהה לדעתו, והתוצאה מובטחת מראש. גם אם הבחירה מוצלחת, ואני זוכר מקרים רבים מאוד של בחירה מוצלחת, מן הראוי לשמור על "והיה מחניך קדוש", כדי למנוע מראש כל לזות שפתיים.

לפי תקנון הפרס חייבת ההחלטה להיות פה אחד. זכורני מקרה אחד שבו שלושת חברי הוועדה היו משלוש אוניברסיטאות, ואכן היו באותה שנה שלושה חתני פרס באותו תחום, שהיו ראויים לפרס מכל הבחינות,  מאותן שלוש אוניברסיטאות. לא קשה לנחש או לשער שכל חבר בוועדה הסכים לדעת חבריו בתנאי שהללו יסכימו לדעתו, וכך זכו שלושת החתנים להצבעה פה אחד.